משקולות

מבין הספרים החורגים הניבטים אליי מן המדף התחתון, שלא יכולתי להבטחה הגלומה בהם לנצור רגעים נדירים של התפעמות במשכן המוזות, מעורר בי יותר מכל דווקא הקטן שבהם שאט נפש על שעליי לטרוח על אריזתו ושליחתו. רק ציור אחד מבין אין-ספור הרפרודוקציות שבו אני זוכר בבירור מן המוזיאון בונציה. "הזקנה". מחוסרת שיניים, שיערותיה מדולדלות, מבטה קרוע לרווחה ונטול כל ציפייה, ובידה פיסת נייר ועליה הכיתוב "עם הזמן".

כמעט בלי להותיר עקבות חלפו על פניי אם-כן הגלריות הדחוסות בשעתו, ולא השאירו אחריהן רישום של ממש. ודאי לא כזה שהייתי מוכרח לטלטל עימי בחזרה את הספר הזה – יהיו מידותיו צנועות ככל שיהיו. ההתפעמות, אם כך, הייתה אז מאולצת-כמעט. גם הגשרים ואף המים לא העבירו אותי על דעתי כבראשונה, ואני בן שבע.

ואני – כמה אופייני לי! – ביקשתי להשיב לי דבר-מה מן הפליאה שאחזה בי אי-אז לפני שנים באמצעות צרור דפים. שם, בין הדפים, קיוויתי למצוא את ההתרגשות ההיא, עיוור לנוכחותה המוחלטת בחיי, אדיש לזכרו של אותו רגע בלתי-נשכח ששב אליי כעת בבואי לארוז את שהצטבר מאז: ערב ראשון בחדרי שלי בעיר זרה אחרת שאיני מכיר בה איש. ובחדר רק מזרון ושני כסאות ושולחן מאולתר, וכל חפציי ארוזים עוד בערבוביה בשני תיקים גדולים ואני חופשי כפי שלא הייתי מעולם.

ודאי, אני זוכר גם את ערבי הבדידות שאחר כך, שיטוטים חסרי-תכלית, ארוחות בחטף. צעדים ראשונים, מהוססים, בקיום שונה כל-כך. העפלה במעלה כל משפט ומשפטים ההולכים ומתארכים בחלוף הזמן. מילים הנאספות אחת-לאחת ההופכות נהירות בלי שום מילון, רק בזכות העולם שסביבן, שהערפל המבורך העוטף אותו מתפוגג לאט מכדי שאוכל להשגיח בכך. מכתבים ארוכים הביתה, אין-ספור פרטי יום-יום ורשמים שרציתי בכל מאודי לחלוק עם אחרים. הנה כי-כן הייתי שוב, לרגע, ילד.

עת לפרום

עד לפני שנים לא רבות, המונח "נרקיסיזם" היה דימוי – אמנם פשוט, ילדותי כמעט, ובכל זאת: דמותו של נרקיס המתאהב בבואה הנשקפת אליו ממימי האגם הייתה משל להתנהגות מופשטת יותר, חמקמקה משהו, קשה להגדרה.
לא רק המהפכה – גם הספרות טורפת את ילדיה. אותה דמות שאיכותה הספרותית נבעה מן ההגזמה והגרוטסקה – שכן איזה אדם יתבונן שעות ארוכות בצלמו שלו? – היא כעת לא יותר מביטוי ארכאי, נאיבי משהו, אבל נאמן מאוד למציאות חייהם של לא-מעט בני-אדם באזור המתקרא "מערב".

לו הייתי צריך לומר מהי ההמצאה הארורה ביותר של השנים האחרונות הייתה זו ללא ספק – להוציא אולי כלי טיס זעירים ורצחניים – המצלמה הדיגיטלית.
ולו הייתי צריך לומר מהי ההמצאה הגרוטסקית והמנוונת ביותר, הרי היה זה ללא ספק טיימר למטבח שראיתי בחנות לממכר שטויות – טיימר המעוצב בצורת עדשת מצלמה, למען תהא הארוחה פוטוגנית עוד בעודה מתבשלת.

אין טעם בקינה מעייפת על הדור הבא ופוחת. אולי רק היזכרות אחת קצרה בשנים שלפני ולפנים:
אלבומי תמונות היו מושמים בארון למזכרת.

ומדוע אני נדרש לכל זה?
כי התבנית שבה נכתבות המילים הללו היא שריד לתקופה לא רחוקה במיוחד אך מרוחקת, שבה הרשת העולמית הייתה איטית למדי ואפשרה בעיקר החלפה והפצה של טקסט, שבה הנרקיסיזם היה מסורבל יותר, ובין השורות צצה מדי פעם תובנה על דבר-מה שמעבר לקצה האף.

וככזו, התבנית הזו היא פינה שקטה ונעימה לחשוב בה מחשבות ולהביט אחורה. פינה שאינה עטופה בעטיפות נוצצות ואינה מרושתת באלפי רשתות. פינה ללחוש בה.

היה לי בילדותי ספר ילדים מסתורי משהו: על אישה מבוגרת, שכדי להפיג את בדידותה סורגת לה שני נכדים, סורגת בית וחיים שלמים. אלא שהנכדים סוררים והסבתא בכעס רב פורמת הכל, עד לחוט האחרון. ואם תחוש שוב בודדה? אז תוכל הרי תמיד לסרוג שוב מחדש.

הגיע זמן לפרום.

המשך יבוא

תקרות של זכוכית

על השקיפות והזחיחות הנשקפות מגגותיהם של מבנים ייצוגיים: מבניין הרייכסטאג בברלין, גלריית הטייט מודרן בלונדון ו"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" על חוף הים בין תל-אביב ליפו. מאמר שלי שפורסם הבוקר בכתב-העת הדיגיטלי אלכסון – כאן.

נ.ב.

מאמר קודם שלי, על פולטיקת הסמלים ופריחתה של שנאת זרים בגרמניה, התפרסם באותה אכסניה בחודש ספטמבר – כאן.

שובם של הגברים הלבנים?

מאמר שלי על "היסטוריה עולמית" ו"היסטוריה גלובלית" שהתפרסם השבוע ב"אלכסון" – כאן.

על הים התיכון והפינה החסרה

מאמר שלי שהתפרסם השבוע ב"אלכסון" – כתב עת דיגיטלי חדש לענייני מדע, תרבות, פילוסופיה ואמנות – כאן.

אחרי החופשה (מלפני החופשה)

אין כמו חג המולד בניכר כדי לשקוע בתוגה רבת משמעות, בהרהורי זהות וזרות, למראה עצי אשוח זוהרים וזרים מקושטים ונרות מעפעפים, למגע המלח השחור על מדרכות הכרך לכבוד המון העם הנתון בקדחת של סחר וממכר. רק השלג לבדו יוכל לעצור את המכונה הזו ממרוצה, שלג שאינו חוסך שבטו מאף מרזב ואף גגון, שנח על כל עלעל ורעף, ועל כל נעל שנשכחה בחוץ.

הנה, פתחנו בסרקזם מרוחק ובמשחקי מילים תפלים, ובא השלג ומיקד את מבטנו בפרטי הפרטים, ביופי השורה בכל. רצינו להתקלס קצת בעצמנו, בימים האחרונים שלפני חופשת החג, והשלג כמו נטל מהמילים את עוקצן.

איך נצחק על עצמנו, קוסמופוליטנים שכמונו, יהודי העולם הגדול המתכנסים בעיירה הקטנה בחגם של אחרים. הרי השלג הזה, השלג חודר דרך כל השריונים, כל משיכות הכתפיים ותיעוב הקניות, ומשרה אווירת חג בכל. ואנחנו מתכוננים ובאים.

בכל שנה, על פי רוב בעת פרידה חפוזה לפני החופשה, שואל מישהו: אתם חוגגים? ובכל שנה אותו חיוך נבוך מעט וסלחני. לא.
ומתי ארזת את המזוודה?
ממש עכשיו, עד הרגע האחרון. קניות, את יודעת.
ומה יש לך בפנים?
מתנות. מתנות לחברים וקרובים. עד שכבר נפגשים…
ומה תעשה כשתגיע?
אשב לארוחה חגיגית עם משפחתי שנתקבצה ובאה. אפגוש חברים שלא ראיתי זה זמן, אלטף את החתולה שעוד תקבור את כולנו.

אלכד בסופות שלגים, בשדות תעופה זרים, אשתה ואוכל עם זרים גמורים, אטלטל מזוודות ואשקול תרמילים, אסגור ואפתח ואסגור. אתפיח את ליבי כמו בצק אוורירי ואדמה לי את הים וגב ההר, ספסל בשדרה וסמטה מעוקלת, סעודה מתמשכת וצעידה לעת ערב ברחוב תלול, בעיר הנפרמת מעצמה והלאה. אשען לאחור ואנשום עמוקות, אדפדף בעיתון לפנים ולאחור, אצמיד אפי לחלון כשיתגלה קו החוף ואחפש את דוד השמש שהיה פעם שלי. שלום רב שובֵךְ.

וארגיש את ליבי מתכווץ וצונח למגע האוויר המלאכותי, יבש וקריר כבמחלקת הבשרים; למראה שלטי הכיבושין, מאירי פנים כמו רוכלים מנוסים; למשמע דברי האזהרה והתוכחה, המנסרים בְּרכּוּת ופוצעים דרך אגב. ואתמלא יראה ופחד, מעט בחילה ושוב חיוך סלחני למראה חומות אבן ומרצפות שיש ועמודי בטון שבאו לקדם פנינו ולנחמנו עד ייבנה בית המקדש ולמחות באבחת-בלי-מכס אלפיים שנות גולה.

ואצא לשלות פנינים במעבה אספלט, אבנים וברזל. על ספסל בשדרה או בסמטה מעוקלת. לאורך החוף או בכוך אפלולי. אתמוגג משמיים כחולים, מהרחוב ההומה, ממיץ תפוזים. אכנס אל חנויות של מגדלי בבל עשויי ספרים נושנים ואדע שאצא שוב בידיים ריקות, כפוף מעט ומאובק.

ובטרם אספיק לפתוח את רוכסן התרמיל עד סופו כבר אמצא עצמי לפתע לעת ערב חורק על מלח שחור ושלג אפור לאור פנסים קלוש, ארגיל את אוזני לדממה ואת עיניי לאפלולית ואת נפשי לשנה חדשה ולשגרה מתמשכת. ואצנח על המיטה באפיסת כוחות.

חגגנו כהוגן.

נאום תשובה למפיקת גל"צ

השעה הייתה קצת לפני עשר בלילה כשצלצל הטלפון הנייד שלי ועל המסך הופיעה שיחה לא מזוהה. עניתי ב"הלו" חששני. המרחק מעצים אצלי תמיד את הדאגות. "אבנר?" שאלת. אישרתי שאני הוא. "מדברת … מהתכנית של רזי ברקאי, מה שלומך?" מלמלתי משהו ואת המשכת: "אנחנו רוצים לעשות מחר אייטם בתכנית על איך מדברים בעולם על כל מה שקורה כאן. איך זה באמת נראה בברלין? העיתונים, הדיבור ברחוב?"

הלב שפרפר אצלי לרגע שב לסדרו ואני רק אמרתי: "אני לא חושב שיתאים לי לדבר מחר."

"אני מבינה. למה לא, אם מותר לי לשאול?"

"פשוט לא יתאים לי."

"אוקי, אני מבינה. לילה טוב."

וכשהנחתי את הטלפון ושבתי לתלות כביסה שאלתי את עצמי, למה לא באמת? האינסטינקט היה מיידי, אבל מה עמד מאחוריו? האם לא הייתי צריך לנצל את הריאיון כדי לומר בדיוק מה דעתי על ענן הסרחון הזה? לומר שאף אחד לא קונה את התעמולה של ממשלת ישראל ולכולם ברור שמדובר בתרגיל בחירות ציני על חשבון חיי אדם?

לא, לא הייתי צריך. את דעתי על המלחמה הזו, כל עוד לא שואלים אותי, אני שומר לעצמי. אינני בדרום, אינני בתל-אביב, אינני בירושלים. קשה לי להאמין שדעתי הייתה שונה לו הייתי כעת בארץ, אבל קשה לי לראות מה אני יכול להוסיף שלא אמרו עד כה אנשים שחיים בצל הסכנה ובכל זאת אינם מסכימים למלחמה הזו. ומלבד זה, תהיה זו תמימות לחשוב שהייתי יכול לומר בריאיון את אשר על ליבי. אם קולו הרועם של המנחה אינו מספיק, אפשר תמיד לבקש מהטכנאי להחליש מעט את הערוץ שממנו בוקע המרואיין, במקרה הצורך להשתיק אותו לגמרי. מנחים מנוסים, כאלה המשדרים תמיד ממלכתיות, אינם נגררים לתגרות מילוליות עם המרואיינים שלהם. הם נותנים למאזינים תמיד את הרושם שהשיחה מתנהלת על פי כללי הדיון. זה מה שנקרא חופש הביטוי.

נשארנו אם כן עם התפקיד שבו ביקשת ממני לשמש לשעה קלה בתכנית של רזי ברקאי: תפקיד הפרשן, כלומר זה המסתכל מן הצד ומנתח בקור רוח כאילו נטול פניות; זה שעורם תילי תילים של מילים כדי שלא תהיה שניה אחת של שקט; זה שמשווה לדבריו טון סמכותי גם כשאין לו צל-צלו של מושג, לבל יוותר מקום לצל-צלו של פקפוק בדבריו; זה שמלווה את תנועת הכוחות כפי שעשו לפנים חצוצרות המלחמה ותופיה – מוזיקת לכת להעלאת המוראל הלאומי. ואם כל הפרשנים אומרים אותו דבר כל ארבע שנים, הרי זה רק משום שמוטיב החזרה מרכזי כל-כך למארשים צבאיים.

כי הרדיו, הטלוויזיה, המשדרים המיוחדים והגלים הפתוחים הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה. בעת מלחמה, אף יותר מבזמנים אחרים, התקשורת אינה מסקרת מן הצד – היא חלק מהמכונה. שהרי כמה דקות שידור נדרשות לדיווח עובדתי על ההתרחשויות האחרונות: עשר? חמש-עשרה? אחר כך עוברים לשירים שאהבנו, להווי חיילים, לספקולציות ופרשנויות. לא, בתפקיד הזה איני משחק.

עשיתי כבר מספיק שטויות בשלוש שנותי כחייל בגל"צ. מדי פעם, בימי שישי, יצאתי עם ניידת השידור להביא ד"שים וסיפורי מוראל של חיילים. פעם אחת היה זה ממחסום קלנדיה, זמן קצר אחרי שהותקנה בו מערכת שנועדה להעביר בני אדם כמו בני בקר – ללא מגע יד אדם. הכל בכפתורים ומסכים מרחוק. פעם אחרת היה זה מבסיס משמר הגבול במזרח ירושלים. ועוד פעם עם כמה מילואימניקים אי-שם ליד שכם. ותמיד שרתה עליי רוח המפקד. תמיד נתבקשתי בתחילת התכנית לתאר את שרואות עיניי, ותמיד סיפרתי על גבעות ירוקות. אף לא פעם אחת על גדרות הפרדה, מגדלי שמירה וכפרים פלסטיניים הכלואים בתווך.

חלקנו גויסנו לעמוד במחסומים, חלקנו להאזין במודיעין, וחלקנו לבדר את העם, להביא חדשות, להעביר את הזמן ולהעלות את המוראל. האחרונים הם מה שהוגי שמאל יקראו לו אינטלקטואלים – ולא בהערכה יתרה: קבוצה מצומצמת שתפקידה לתווך בין השלטון לבין העם, לתת חזות של תרבות, בידור ואידיאולוגיה לאינטרסים של השלטון. אני מילאתי בצייתנות את התפקיד שהועידה לי חלוקת העבודה של הצבא, וככזה אני שמור בספר הטלפונים של מערכת החדשות של גל"צ. וכך מצאת את שמי כשחיפשת מישהו בחו"ל שיוכל לספר "איך זה נראה משם". אחד משלנו, שהוכשר על ידינו, שמדבר בשפתנו.

אולי הייתי צריך לסרב מראש להתגייס; אולי הייתי צריך לסרב לשידורים ההם עם הניידת – או לפחות לנסות להתחמק מהם; אולי הייתי צריך לתאר בדיוק את מה שראו עיניי בעומדי בבסיס צבאי בגדה המערבית. דבר אחד בטוח: לא הייתי צריך לעמוד שם בימי שישי בבוקר ולתאר פסטורליה של הרג ודיכוי.

אלא שאין הרבה תוקף לוידויים והכאה על חטא כל עוד אין בצידם החלטה לא לחזור על אותו מעשה בעתיד. אז עכשיו מאוחר מדי לסרב, אבל אני במשחק הזה לא משתתף יותר. אין בכך לא אומץ ולא צל-צילו של סיכון עבורי, קל לעשות זאת ממושבי בחו"ל. ובכל זאת, המעט שאני יכול לעשות בעוד באולפנים מפמפמים שירי הלל ולכת לעוד מלחמה נפשעת וחסרת תוחלת הוא לומר לך, מפיקת גל"צ, "לא", ולהסביר כאן באריכות מדוע.

מותו של סוכן: עם פטירתו של אריק הובסבאום

כבר ב- 1994 היה אריק הובסבאום היסטוריון-כוכב. באותה שנה הוא פרסם את ספרו "עידן הקיצוניות" על "המאה העשרים הקצרה 1914-1991" – מונח שאמנם לא טבע בעצמו אבל שהפך להיות מזוהה עמו מאוד. העובדה ששלוש שנים אחרי קריסת הקומוניזם במזרח אירופה היה המרקסיסט הותיק לשם הנישא הרחק מעבר למעגלים האקדמיים אומרת לא מעט על האיש, עולמו ופועלו.

את מה שעשתה בספינות מסחר ותותחים הבורגנות האירופית שהובסבאום עסק בה כל חייו, את מה שעשו במניפסט הקומוניסטי מרקס ואנגלס, שאל תורתם נשאר נאמן, עשה הובסבאום בכתיבה ההיסטורית שלו: הוא חבק את העולם כולו: אירופה והקולוניות, בורגנות ופרולטריון, פוליטיקה וכלכלה, מדע ואמנות, אוואנגרד ותרבות המונים, סקס בקרב קומוניסטים ושיטת הברקוד והסרט הנע בסופרמרקטים. זו מן הסתם הנקודה שבה הפך מדינוזאור מרקסיסטי להיסטוריון-כוכב.

ההתחלה הייתה מוקפדת וממוקדת הרבה יותר. כמו רבים מעמיתיו בשנות החמישים והשישים עסק הובסבאום בתנועת העבודה באנגליה ובשאלה הקלאסית של המרקסיזם: על פי מרקס אמורה הייתה המהפכה התעשייתית להביא למהפכה פוליטית פרולטרית. והנה, בערש התיעוש, התבססה מערכת פוליטית פרלמנטארית שלא הייתה יציבה כמוה באירופה כולה. המחקרים האלה איבדו את זוהרם – גם אם לא את משמעותם! – לכל המאוחר בשנות השמונים. הגל הגדול של התיעוש באירופה הגיע לסיומו – ועימו דעכה גם חשיבותו של מעמד הפועלים.

אבל הובסבאום כבר היה אז בשיאו של פרויקט היסטוריוגרפי שאפתני: ההיסטוריה של "המאה התשע-עשרה הארוכה" – החל במהפכה הצרפתית ב- 1789 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 – בשלושה מחקרים עבי-כרס, שהראשון שבהם ראה אור כבר ב- 1962. עידן המהפכה, עידן ההון ועידן האימפריה –סיפורה של הבורגנות האירופית כמו על פי מתכון מרקסיסטי-לניניסטי. החל בתפקידה ההיסטורי המהפכני כמנתצת הפיאודליזם, דרך תפקידה כמביאת התיעוש והייצור ההמוני, וכלה בכיבוש השווקים בכל פינה בתבל. "אימפריאליזם – השלב האחרון של הקפיטליזם" הגדיר זאת לנין, ואת ההתפתחות הזו בדיוק ניגש הובסבאום לחקור. המבט החובק-כל הזה הוא שהציל אותו מתהום הנשייה שבלעה רבים מעמיתיו. בעבור כתיבה קולחת כל כך, בהירה כל כך, רצופה בסטטיסטיקות פשוטות ובתמונות מסקרנות ומעוטת סימני שאלה – בעבור כתיבה שכזו ימחלו לך אפילו על אמונתך המרקסיסטית.

אבל משהו בכל זאת השתבש. בבואו לכתוב את סיפורם של השעבוד והדיכוי האירופים היה המרקסיזם עבור הובסבאום תיאוריה של שחרור – שחרור ההמון מכבלי הניצול. אבל כשפנה לכתוב את ההיסטוריה של כמעט הכל – וזה בדיוק מה שעשה החל מ"עידן הקיצוניות" והלאה – הפכו האספירציות המדעיות של המרקסיזם, הניסיון לנסח חוקים של התפתחות כלכלית ופוליטית המשותפים לכל חברה וכל תרבות, לבעייתיות הרבה יותר. כי מה שנכון לאירופה אינו בהכרח נכון לאסיה או אפריקה, ולמושגים כמו "מלוכה", "אצולה", "דת" או "פיאודליזם" יש משמעות שונה והשלכות שונות בכל חברה ובכל אזור. לא כך אצל הובסבאום. המרקסיזם הפך עבורו למעין אולימפוס של יודעי ומכירי החברה האנושית ודרכי התפתחותה. הוא כתב על איראן ורוסיה באותו ביטחון שבו כתב על לונדון ווינה, תיאר תרבויות שלא הכיר וחוויות שלא חווה באותה ארוגנטיות יודעת-כל השמורה לגברים אירופיים בני הבורגנות.

ולמען האמת, כבר בימי הזוהר של תנועת העבודה הבריטית היה המרקסיזם של הובסבאום נוקשה, אורתודוקסי. ב- 1959 הוא פירסם את הספר "מורדים פרימיטיביים" שעסק בגילויי מחאה לא-פרולטריים באותם אזורים באירופה שטרם נבלעו על ידי התעשייה הכבדה והבורגנות. גזרי הדין של הספר הזה אינם מותירים כל מרווח לספק: כל מחאה שאינה פרולטרית, אינה מאמצת את התיאוריה המרקסיסטית ואינה מתארגנת לתוך מוסדות כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים – גורלה נחרץ מראש. כך לגבי האיכרים באיטליה או באנדלוסיה, כך גם לגבי ה"אספסוף העירוני", שהיה אחראי למהומות רבות (riots) בערי אנגליה – בייחוד לונדון – במהלך המאה השמונה-עשרה. על האנשים קשי היום הללו וניסיונות המחאה שלהם כתב הובסבאום בפשטות: "מעטים יצטערו על היעלמותו של האספסוף הזה". לספקות וסימני שאלה לא היה מקום של כבוד אצל הובסבאום.

"עידן הקיצוניות" אולי מיצב את הובסבאום כהיסטוריון-כוכב בינלאומי, אבל בהשוואה לטרילוגיית המאה התשע-עשרה זהו בפשטות ספר רע. בנקודות רבות זהו לא יותר מאוסף של נתונים סטטיסטיים, רשימות ארוכות-ארוכות של מדינות שכן או לא הצטרפו למערך בריתות כזה או אחר, תנועת מטוטלת בין נוקדנות מתישה לקביעות כוללניות להכעיס. יוצא דופן הוא הפרק על ברית המועצות, פרק שבו מסביר הובסבאום מדוע גורלו של הקומוניזם ברוסיה נחרץ מראש. כאן, כמו בטרילוגיית המאה התשע-עשרה, מדובר בניתוח מרקסיסטי מרשים של אמצעי ייצור, יחסי ייצור וזרמים פוליטיים ותרבותיים. עיצובי הכריכות שהספר הזה זכה להם – הן באנגליה והן בישראל – הדגישו את החסר הגדול ביותר שלו. בארץ היה זה "היטלר" של חנוך פיבן, באנגליה היה זה היטלר של צ'רלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול". ורק אצל הובסבאום נשאר הנאציזם תופעה שולית מעט, שאף לא פרק שלם אחד מוקדש לה. גם זו אורתודוקסיה מרקסיסטית: ראיית הפשיזם כלא יותר מגרסה מוקצנת משהו של הקפיטליזם. וכל זה כבר ב- 1994.

בנקודות רבות שבהן כשל המרקסיזם כשל גם הובסבאום: בזיהוי הסכנה הייחודית של הפשיזם והנאציזם, בחיזוי היעלמותו של הפרולטריון מאירופה, בהתנגדות לקולוניאליזם של הבורגנות שלא מתוך רצון להחליפו בעוד מערכת אירופית. בנקודות רבות שבהן הבריק המרקסיזם הבריק הובסבאום: בביקורת הקפיטליזם, בניתוח תנאי הקיום ומרחב הפעולה הפוליטי של הפרולטריון כל עוד התקיים, בהבנת הבורגנות האירופית על כל נימיה ומסתרי נפשה. ובנקודות מסוימות שבהן כשל המרקסיזם צלח הובסבאום: מעל לכל – בהבנת הלאומיות וסוד הצלחתה כאידיאולוגיה; ולא פחות חשוב – בהישארו רלוונטי, פופולארי וחדשני גם אחרי 1991.

פודקסט עברי חדש: שקט, יורים.

פודקסט סאטירי בא לעולם, ושמו: שקט, יורים.

אפשר לעשות הרבה דברים באינטרנט: אפשר לפתוח בלוג. אפשר לשקוע בנוסטלגיה מול סרטונים ברשת. אפשר לדבר עם חברים בקצה השני של העולם. אפשר להתמלא חמה בכל בוקר מול החדשות. ואפשר הכול ביחד.

כך בא לעולם "שקט, יורים" – פרויקט קבוצתי, שאפשר לשמוע בו מערכונים סאטיריים מקוריים וגם מעט-מעט מוזיקה.

הנה פעם נוספת הקישור לפודקסט.

יליד ובוגר ירושלים

פתאום עברו עשר שנים. מעצמי לא הייתי נזכר בזה, אבל עיתונאים אוהבים להזכיר. בעיקר לקראת החגים.

פסח 2002 היה מתוח יותר מתמיד, אבל בבסיסו של דבר זו הייתה שגרת ההכנות הרגילה: תווי שי לחג, לחם במקפיא לשבועיים וסגר כללי על השטחים. סאראמגו ביקר זמן קצר קודם לכן ברמאללה ונזכר בשואה, מוסף החג של "הארץ" נקרא "אומות מתמודדות עם עברן" וכלל מאמרים על צ'ילה, מלחמת אלג'יריה ואנדרטאות בברלין. היה כבר חושך כשיצאנו, סירינו על ברכינו, לארוחת החג באחד מפרברי ירושלים. לאף אחד לא היה חשק לשתות ארבע כוסיות ולהתלבט אם לקרוא או לא לקרוא שפוך חמתך על הגויים.

סאראמאגו קפץ בין רגע למרכז השולחן עם מחנות הריכוז והפליטים שלו. "מה את משווה בין אושוויץ ורמאללה? אושוויץ זה כל יום עשרים פעם מגדלי התאומים" – משפט אחד שנחרת בזיכרוני מאותו ערב. ההגדות שכבו בין פירורי מצות, מפיות משומשות וכתמי יין על המפה. כולם היו להוטים לקום לעזור במטבח.

אני לא זוכר מי הדליק את הטלוויזיה ולמה. אבל זה היה אופייני. משלושה או ארבעה בחדר, יכולת להיות בטוח, מישהו תמיד ידליק את הטלוויזיה. גם בליל הסדר. אמבולנסים הופיעו על המסך, סרטי פלסטיק אדומים שנמתחו מפה לשם ובחזרה. עוברים ושבים עם טלפון נייד בידם, אפודים זוהרים. קולות סמכותיים וצרחות היסטריות.

בחדר נשמע רק עוד פרפור אחרון של ויכוח: "נו, מה את אומרת על זה?" "מה את מצפה? אם הם לא יכולים לחיות את חייהם בשקט למה שאנחנו נוכל?"

בדרך חזרה הסירים היו קלים יותר, וקרים. אני לא זוכר אם שמענו רדיו.

***

אני לא מצליח להיזכר איך קראו לקבוצה שהדרכתי אז בשומר הצעיר. לא פודינג. לא אינפקציה. לא צמרמורת. עשר שנים. אחת עשרה נערות ושני נערים בכיתה ז'. בערך שבוע לפני ליל הסדר חזרתי מיומיים בצפון – טיול הכנה של המדריכים לקראת טיול "טבע כרמל" שהתעתדנו לצאת אליו עם החניכים אחרי החג הראשון. זה היה משישי בבוקר עד שבת בערב. אני לא זוכר מה בישלנו. יום קודם חזרתי מאיזו פעילות של השומר הצעיר. כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה נשמע פיצוץ ממרכז העיר. בקפה ארומה בקינג ג'ורג' נהרגו שלושה אנשים.

חייבים להמשיך בשגרה. חייבים להמשיך לנסוע באוטובוסים, להסתובב במרכז העיר, ללכת לשוק. אסור להיכנס לפאניקה. אסור להיכנע לכותרות הענק ולמבזקים המיוחדים. שוב ושוב שיננו את זה בבית סביב שולחן האוכל. שוב ושוב חישבתי כמה קווי אוטובוס יש בירושלים וכמה אוטובוסים מכל קו כזה יוצאים בכל שעה וכמה מזערי הסיכוי להיות דווקא באחד האוטובוסים ההם.

והנה עזבתי מאחורי את ירושלים והייתי יומיים בכרמל ובנחל יגור. ומן המרחק, מן השקט, פתאום הפחד גאה. הרגזתי איכשהו איזה קיבוצניק מהצפון. חבר שלו ניגש אליו ואמר לו שחבל על העצבים שלו: "הוא מירושלים. תוך שבוע הוא במילא נהרג באיזה פיגוע." במוצאי שבת חזרתי הביתה. מוזיקה מוכרת וריח מאפים מילאו את החדרים ואני פרצתי בבכי של ייאוש והקלה.

מעולם לא חיבבתי את הטיולים האלה עם השומר הצעיר. אבל לטיול שעמד עכשיו לפני, עם שלושה עשר חניכים, לא ידעתי איך להתכונן. לא איך לעשות איתם "מוראל" ולא איך להכין איתם תה מרווה אחרי עליה תלולה במיוחד. הורים התקשרו לשאול על סידורי אבטחה, להגיד שלא ישלחו את הילדים, שכן ישלחו, שאולי. בעצם קיוויתי שיבטלו כולם.

***

ליל הסדר היה ביום רביעי. ביום שישי מוקדם בבוקר צלצל הטלפון. יעל, האחראית על המדריכים, אמרה בשקט, בקול נכאים, שכל הטיולים בוטלו בגלל גיוס המילואים.

הלכתי למטבח. אמא ישבה עם כוס תה מול העיתון. אבא הלך לשוק השומם להביא משהו טוב לאכול. עכשיו אפשר היה להסתגר בבית ולהתמסר לייאוש.

***

זה היה בתקופה ההיא שהפסקתי לראות חדשות. ההיסטריה של הטלוויזיה והרדיו הייתה באופן מוזר ממכרת. יכולתי לצפות במשך שעות בדיווחים, לעקוב אחר מספר ההרוגים העולה, לראות על המסך את מספרי הטלפון המיוחדים של בתי החולים.

בבית הגבהנו את החומות סביבנו. חדשות רעות מגיעות מהר, חזרנו ואמרנו, ודבקנו בעיתון. מין צינור דק שדרכו נתנו לחדשות לזרום הביתה בקילוח מתקבל על הדעת.

אבל ההיסטריה, הגסות, הבשר החשוף, היו בכל. בטלוויזיה שהודלקה אז בליל הסדר, בבדיחה המרושעת של הקיבוצניק ההוא. וגם בעיתון, בקווים גסים שהופיעו פתאום פעמיים או שלוש בשבוע בקריקטורה היומית של "הארץ". קריקטורות שפצעו את העין בהתמסרות שלהן לפחד. מיני דמויות מוזרות עוטות חגורות נפץ כיכבו בהן, נוסעים יורדים מאוטובוס ואומרים "שהחיינו", גבר אחד שואל גבר ואישה – הוא בכאפיה, היא ברעלה, וכל השלושה עם חגורות נפץ סביב המותניים: "אז איפה אתם בחג?"

***

בצומת פת בירושלים, אחרי פעולה של השומר הצעיר, הלכתי עם ידידה טובה לאוטובוס – אני בחולצה כחולה, היא בחולצת "שלום עכשיו". איש אחד עם שני הילדים שלו חלף על פנינו ואמר בשקט, כמעט כבדרך אגב: "אני אשמח מאוד אם אתם תהיו הקורבנות של הפיגוע הבא. אשמח מאוד." ובמסדרון בבית הספר, בפינה שקטה מעט וחבויה, שלושה מבני השכבה, משכונת קצה ענייה, אחד מהם נפצע בקו עשרים כמה שבועות קודם לכן, שאלו אם מישהו מבני משפחתי היה בפיגוע, הבטיחו שכשזה יקרה כבר אחשוב אחרת, ואיחלו לכל השמאלנים הנאצים שהמשפחות שלהם ייהרגו בפיגוע.

אבל לא באתי לצקצק בלשון – היו סיבות טובות לשנאה הזו. רק להיזכר בחיוך מריר מה עבר בראשי כששמעתי את מי שהיה אז הרמטכ"ל אומר – זה היה אולי שנה אחרי אותו פסח ארור – שניצחנו.