איש נחמד מאוד

בכניסה לאוניברסיטת הומבולדט פרושים כמה דוכני ספרים משומשים. אפשר למצוא שם דברים לא רעים. שמעתי איפשהו שהמוכרים מציעים במכוון את כתביהם של הסופרים והפילוסופים הגרמנים שב- 1933 הועלו באש בכיכר שמעבר לכביש.

בערך בשש בערב, ביום חמישי של סוף אוקטובר, סיים נשיא אסטוניה את דבריו בפני אולם רבע-מלא בבניין האוניברסיטה, מול קהל שברובו הגדול סיים את לימודיו כבר לפני כמה וכמה שנים. הוא דיבר במבטא אמריקני מושלם על התפקיד הדורסני שממלאת רוסיה בימים אלה בפוליטיקה הבינלאומית. בעומדו בראש מדינה קטנה ומאוימת הוא הרחיק מעבר לנימוסי הדיפלומטיה וקבע שבאוגוסט 2008 התמוטטו כמה מהנחות העולם המערבי על דיפלומטיה ופוליטיקה של חוק והידברות. אנו מוצאים את עצמנו שוב באותו מצב של נובמבר 1938 וגיאורגיה היא הצ'כוסלובקיה של היום. בשלב השאלות נעמד סטודנט וביקש לדעת את עמדתו של הוד-רוממתו, כפי שהפרופסורים הקפידו לפנות אליו, בעניין הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי. "אנחנו תומכים גדולים של טורקיה ובעד צירופן של מדינות דמוקרטיות לאיחוד. הבעיה היחידה היא שטורקיה אינה דמוקרטיה" – לא היסס הוד-רוממותו להשיב.

מחוץ לאולם, במבואה, חיכו כוסות יין, כריכונים ועוגיות, ועוד הלאה, בשדרה, חיכו אינספור מכוניות שחורות, ניידות משטרה ואופנועים. "מה זה כל הצבא הזה – איזה איש חשוב כבר יש שם בפנים" נהם חצי-לעצמו המוכר המבוגר שמאחורי דוכן הספרים. "נשיא אסטוניה" השבתי לו. "אה, לכן כל הבלגן – הוא מפחד שהרוסים ירצחו אותו. נו, אני יכול להבין את זה". כך נפתחה לה שיחה מסוג השיחות שמתנהלות פשוט כדי לשוחח. הוא חשב שאני מאמריקה, וכשהעמדתי אותו על טעותו אמר שכבר זמן רב הוא רוצה לנסוע לישראל וזו רק שאלה של כסף.

נהיה לו קר. "אני חושב שהגיע הזמן ללכת הביתה. מתי נראה אותך שוב?" "מתישהו בקרוב, סביר להניח, אני תמיד מחפש משהו לקרוא". "אהה, ומה אתה מחפש? מה אני יכול להציע לך?" "ספרות גרמנית מודרנית" אני עונה "בשפה לא מסובכת מדי".

"הממ, יש לי כאן משהו מאוד מעניין, מאת ארנולד צווייג, אם במקרה שמעת עליו". בודאי, סופר גרמני יהודי, שאחרי 33' התיישב בחיפה. הוא נואש מהניסיונות ללמוד עברית וחזר לגרמניה, המזרחית.

"שמעת עליו?! אז תראה, זה סיפורה של אישה יהודייה מצ'כוסלובקיה – הוא כתב את זה לפי הרשימות שלה מזמן המלחמה. זה ספר די נדיר, הוא יצא רק במהדורה אחת, בהוצאה האנטי-פשיסטית של מזרח גרמניה. זה היה ב- 1951 וזה הספר היחיד שסיבך את צוויג עם המשטר – הם כבר היו אז מאוד אנטי-ישראלים. אחרי המהדורה הזו הספר לא הודפס שוב. ראיתי עותק אחד או שניים שלו בשנים האחרונות. אף אחד לא מתעניין בזה כי הם כולם בורים ולא יודעים מה יש פה. אבל בבקשה – קח אותו במתנה – הוא יהיה בידיים טובות. איך קוראים לך? איך? אבנר? נו, ואני ורנר – אתה רואה – השמות שלנו אפילו נגמרים אותו דבר. אני מקווה לראות אותך שוב. ספר לי מה חשבת על הספר ושיהיה לך ערב נעים!"

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: