שיחה מעניינת

כמה אמירות של שותפי לדירה ושיחה ארוכה שניהלנו, סיפקו לי לאחרונה הצצה אל גלגוליה הנוכחיים של האנטישמיות באירופה. קוראים לו לודוויג. הוא בן עשרים ושבע, במקור מטירול הדרומית – האזור הדובר גרמנית שבצפון איטליה. הוא התחנך על ברכיי הכנסיה הקתולית אבל מאז גיל שלוש-עשרה מתרחק מכל עיסוק בדת. אחרי בית הספר התחיל להתעניין במה שקרה באזור שלו בתקופת המלחמה ובתפקידים שמילא סבו בשורות הנאצים. הוא למד משפטים באוניברסיטת בולוניה ונמצא כעת בברלין לכתיבת עבודת הסיום של התואר. הוא מבשל מצוין, מגלגל בעצמו את הסיגריות והג'וינטים שלו, שולט בגרמנית, איטלקית ואנגלית, מסתדר בספרדית ושקוע בלימודי צרפתית. שתי הערות שהשמיע כבדרך אגב בשתי הזדמנויות שונות גורמות לי לדרוך את אוזניי. האחת: היהודים הם סוחרים טובים. השנייה: ישראל גונבת מים משכנותיה.

אבל לפני שאמשיך, כמה הנחות שאני מבקש שיעמדו ברקע הדברים שאכתוב:
1. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות.
2. בניגוד למה שרבים אוהבים לחשוב, האנטישמיות באירופה אינה נחלתו הבלעדית של השמאל.
3. רבים, בעיקר מאלה שאוהבים לייחס את האנטישמיות לשמאל, מנצלים את השואה לסרס כל דיון על המזרח התיכון וממהרים לקרוא לכל ביקורת על ישראל אנטישמיות.
4. סטריאוטיפים אנטישמיים באירופה אינם נחלת הכלל.
5. אנטישמיות אינה גרועה יותר מסוגים אחרים של גזענות או שנאת-זרים.

בבוקרו של יום שבת קראתי שיירג היידר נהרג בתאונת דרכים. במטבח פגשתי את לודוויג. "נו, אתה עצוב?" שאלתי אותו, "היידר נהרג" (לחלק מאנשי טירול הדרומית יש משהו שבין זיקה תרבותית לתחושת השתייכות פוליטית לאוסטריה). "לא, אני לא עצוב" הוא ענה. הזדרזתי להסביר שאני יודע שלא ושזו הייתה בדיחה, תוך שאני מבין שזו לא הייתה הערה מאוד מנומסת.

כמה דקות אחר כך שאל אותי לודוויג האם אני יודע מה אמר פעם היידר על אריאל שרון. "הוא אמר שהוא לא מבין איך אדם עם כל כך הרבה לכלוך על הידיים יכול להיקרא בשמה של אבקת כביסה. מצחיק, לא?" עניתי שבעיניי זה לא מצחיק אלא אנטישמי ושאת ההערה הנ"ל השמיע היידר לא על אריאל שרון אלא על אריאל מוזיקנט, ראש הקהילה היהודית בוינה.

כעבור שבוע ישבנו לאכול ארוחת ערב. "אגב, צדקת, בעניין היידר וההערה שלו" אמר לודוויג לפתע. "אני יודע", עניתי בקרירות. "אבל איך ידעת?" שאל לודוויג, וניכר שרצה לפתוח את הנושא.

שאלתי את לודוויג האם כעת, כשהוא יודע שהיידר כיוון את דבריו לא אל מדינאי ישראלי אלא אל איש ציבור יהודי, האם כעת הוא מסכים שמדובר באנטישמיות.

"לא" – הוא אמר. "ואתה יודע, תמיד כשאומרים משהו על ישראל או היהודים מיד יקפוץ מישהו ויקרא לך אנטישמי".
"אתה מסכים שיש אנטישמיות, לא?"
"זה לא יותר גרוע מכל גזענות אחרת. ומישהו שמבקר את ישראל בתקשורת – הוא גמור. הלובי היהודי יקפוץ עליו ויעשה לו את המוות – ישר יגידו אנטישמיות".
בנקודה הזו שאלתי את לודוויג האם יש בעיניו תיאור שניתן לומר על היהודים ככללם. הוא חשב כמה רגעים ואמר – "על היהודים, על כל היהודים, לא. על הישראלים כן, אבל לא על היהודים".
"מה אפשר להגיד על הישראלים?"
"הם רוצחים".
"כל הישראלים רוצחים?"
"כן".
"אני רוצח?"
"בפוטנציה, כן."
"למה?"
"היית במלחמה"
"באיזו מלחמה בדיוק הייתי? אתה מתכוון לשנים שבהן התפוצצו אוטובוסים במרכזי הערים ואנשים פחדו ללכת לבית-ספר – או שאולי זו לא מלחמה?" – הרגשתי שאני עומד להתפרץ בכל רגע.
"חיית בזמן מלחמה. היית בצבא. אם היית צריך היית הולך להילחם".
"כל מדינה שהייתה מתישהו בזמן מלחמה, אזרחיה רוצחים בפוטנציה? גרמניה?"
"זה היה לפני שישים שנה"
בשלב הזה שאל אותי לודוויג לאן אני חותר. עניתי שנדמה לי שדעות קדומות אנטישמיות עדיין מעצבות, במידה זו או אחרת, את הדרך שבה רבים באירופה שופטים את הסכסוך במזרח התיכון. "אתה יודע, הסיפורים על היהודים כזקנים מרושעים שזוממים להשתלט על העולם, מתעניינים רק בכסף, חמדנים – אלה היו סטריאוטיפים חזקים מאוד באירופה".
"זה ככה עד היום" עונה לודוויג – והמשיך במשפט שלא ציפיתי לו כלל: "אתה יודע, אלן גרינספאן, אני תמיד חושב – איך זה שדווקא הוא נגיד הבנק המרכזי באמריקה?"
"למה שלא יהיה?" שאלתי בתימהון גדול, ומשלא נעניתי בתשובה ברורה שאלתי: "אתה חושב שהיהודים עזרו לו?"
"בודאי".
"למה אתה חושב ככה?"
"זה ברור".
"אתה חושב שהיהודים מנסים להשתלט על העולם?"
"לא, אם הם היו רוצים הם כבר היו עושים את זה" ענה לודוויג וגיחך.
"אתה חושב שליהודים יש ארגונים סודיים משלהם?"
"משהו כמו הבונים החופשיים? כן, בטוח"
"לודוויג, אם בעוד שלושים שנה תשמע שהפכתי לפרופסור באוניברסיטה טובה בגרמניה, האם תחשוב שהיהודים עזרו לי?"
"לא".
"ואם אתמנה לנגיד בנק גדול?"
"כן".
למען האמת בשלב הזה כבר לא ממש ידעתי מה לומר. מה שנגלה לעיניי היה הרבה יותר בוטה וקרוב לפני השטח מששיערתי. הקלות שבה אדם משכיל ואינטליגנטי החל לדבר בסיפורי מעשיות הדהימה אותי. ומה בדיוק יכולתי לומר לאדם שבכנות יוצאת דופן מוכן לשים על השולחן את השקפת עולמו ולספוג ביקורת נוקבת על דרך החשיבה שלו? היה לי ברור שזו הפעם הראשונה שמישהו מעמת אותו עם דרך החשיבה שלו על יהודים – שזו הפעם הראשונה שהוא מגלה שיש לו בכלל דעה כלשהי על יהודים – והרי בתחילת השיחה אמר שאין כל אימרה שניתן להחיל על היהודים כולם.
"לודוויג, אלה סטריאוטיפים אנטישמיים".
"אז אני כנראה אנטישמי" – הוא אמר את המשפט הזה בביטול – אבל הייתה בו גם נימה של התבוננות פנימית, של נכונות לשמוע את המשפט הבא שלי.
"לא, זה לא מה שאני אומר. אני אומר רק שהזיהוי שאתה עושה בין יהודים לכסף הוא אחד הביטויים הקלאסיים של האנטישמיות, ושאת השיפוט שלך מנחות דעות קדומות, בעלות היסטוריה ארוכה, שאינך בהכרח מודע אליהן – אבל הן קיימות".
הוא שתק רגע ואז אמר: "קיבלתי את זה כנראה בירושה". ואז הוסיף וסיפר על מימרות אנטישמיות שרווחות בטירול הדרומית: "על מי שהצליח למכור משהו ביוקר אומרים שמכר כמו יהודי".
לודוויג סיים לשתות את הקפה שלו ואמר: "אוקי, אני אלך ללמוד קצת צרפתית". "אני אלך ללמוד קצת היסטוריה" עניתי, ורק כשהתיישבתי בחדר מול חומר הקריאה הבנתי את הארסיות שהייתה במשפט הזה, ארסיות שלא התכוונתי אליה. ואולי בכל זאת, על אף שמה שחשתי כעת כלפי לודוויג היה בעיקר הערכה עמוקה, ממעמקי הבטן המתהפכת שלי יצאה נימה יצרית, שבטית, שונה מזו שהייתי רוצה.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: