בטור מוצלח במיוחד, מראשית ימיו של "מהנעשה בעירנו", תיאר עלי מוהר את תחושת האי-נוחות, האי-השתייכות, אפילו הבושה, שמלווה אדם מיושב הפוסע אל חנות של דברי מסעות וטיולים. בין תמונותיהם של אנשי צוות החנות רכובים על פילים במזרח הרחוק ולקולו של זה המספר ש"בסוף ירו עליהם חיצים", אתה "משלם במבוכת-מה לקופאי מדביר הפילים ומסתלק בסך הכל עם מדריך לונדון חדיש, שאיתו תבלה את שארית היום…".
לחנות-ספרים מהסוג הישן, קטנה ומעופשת משהו, בת שמונים שנה, המנוהלת כבר ארבעים מהן על ידי בנו הנרגן של המייסד האגדי, שבה תמצא אוצרות של ממש, לחנות כזו אי-אפשר להיכנס סתם כך. זהו בעיקר אותו זן ייחודי של אוהבי-לונדון, שצדים בקנאות חנויות ספרים שכאלו, שאינם מבקשים לקנות ספר אלא ללכת לחנות ספרים, וכותבים על נפלאותיה של אותה חנות – מרתף, בעצם – הנסתרת מעיניהם של העוברים והשבים.
וכי תוכל להיכנס סתם כך לחנות ספרים נוסטלגית ולחפש בסך הכל את החדש של פול אוסטר? כמובן, היא מחזיקה גם את הספרים האחרונים של הוצאת פנגווין. היא צריכה הרי גם לשרוד. אבל מי, בשם אלוהים, רוצה להימנות על אותם קוראים סתמיים שרק נכנסים לקנות ספר שקראו עליו במדור הספרות של איזה עיתון יומי? היש מי שרוצה ששמו ייקשר באותו צד ארצי, טכני, נאלח – המכירה עצמה? וכי לחינם מתנהלת אותה שיחה נצחית, מעל לקופה, בין המוכר לבין קונה ממושקף שצעיף הצמר הסתבך לו בזקנו הלבן? דקות ארוכות הם משוחחים, מתבדחים על אותה רצנזיה אווילית בניו-יורק-ריוויו-אוף-בוקס, וכך מסווים את האקט עצמו, את עיסקת החליפין – סחורה תמורת כסף – שהרי כאן מדובר בספרות!!
ואתה, קונה צעיר, העומד במבוכה באלכסון לדלפק, מהנהן וממתין, תיענה לאחר כמה דקות ממושכות בנימוס קריר, תיתן כסף, תקבל ספר, ולך הביתה. אתה – בן הדור החדש, הוירטואלי, הדור שלא ידע את ברנאר פיבו וגרשום שוקן – ראוי היה שתבין על שום מה ולמה מצלצלים פעמוני הדלת החורקת לפני שתפתח אותה.
נו מילא, אפשר להתנחם. כל זה לא צריך להטריד אדם צעיר, שמוכרים נרגנים, צרובי-ניקוטין וצהובי אצבעות איכשהו לא מאוד מושכים אותו. וגם בחנויות המסעות ההן אתה לא מרגיש בנוח, בין כל החבר'ה האלה שיצאו כבר לאין-ספור טרקים ומהנהנים בהבנה סביב מפה טופוגרפית. נו מילא. אמנם בני-גילך – אבל אלה טיפוסים שונים לגמרי, עולם אחר. אתה הרי מתעסק במה שבראש פנימה.
ביום סתווי של ספטמבר, על גדת נהר הסיין, בעוד גבירתינו הגותית מיתמרת מעליך והמזרקה של סן-מישל מפלבלת לך בעיניה, אתה עשוי למצוא את עצמך נכנס בדלתה של חנות הספרים שייקספיר אנד קומפני. חנות הספרים שייקספיר אנד קומפני היא שהוציאה לאור ב- 1922 את יוליסס. האם אפשר שלא תפסע אל מעוז כזה של ספרות אנגלית בהדרת מה של כבוד? במיוחד אם לא קראת – עדיין – את יוליסס, ואתה נאלץ להאמין להם שזו יצירת מופת גאונית?
וראה זה פלא. את פניך לא יקדם מוכר קמוט במכנסי קורדורוי. מוזיקה בת-זמננו תבקע מאי-שם. ומאחורי הדלפק יעמוד מי מבני גילך – בנות גילך, סביר יותר – ולא רק בני גילך – אלא בני סוגך – ההם המתעסקים בראש פנימה. תסתובב לך מעט בין המדפים הדי מסודרים, בין שולחנות התצוגה המושכים – מה יש לומר – את העין, וכמובן – תטה אוזן לשיחה המתנהלת סביב הדלפק. במיוחד אם אינך מבין צרפתית, והעיצורים הרכים, התנועות העגלגלות באנגלית כמו מרגיעים את אוזניך הדואבות. תחלוף בין האגף המוקדש כולו לשייקספיר, על פני ספרות צרפתית מתורגמת, תיעצר בפינה ליד השירה ותתעכב מעט ליד הפוליטיקה. תשתדל לא להרעיד בכנף מעילך את קלידיו של הפסנתר שעומד מאחור – המעבר באמת דחוק משהו. אולי תחרוק קמעה במדרגות העולות לקומה העליונה – שהספרים בה כלל אינם למכירה, רק לעיון – תציץ החוצה דרך חלון קטן, תתמה על שתי מיטות העומדות בין המדפים ותירתע לאחור כשבגומחה בקיר יוסט וילון ומישהי תצא בצעד קל ותחייך אליך חיוך מתנצל. תחרוק חזרה למטה אל מעבה הספרות הרוסית – מקור ותרגום כאחד – ותשלים את הסיבוב ליד הספרות האנגלית, מוצא את עצמך, למרבה ההפתעה, ממש בגבו של הדלפק.
שם תעמוד לרגע, תהרהר בדקות האחרונות, במיוחד באותו חלק אחורי, אפלולי, של החנות. שם נמצאים, אם כן, כל אותם ספרים מתפוררים מצהיבים. שם איבדת את דרכך, והנה אתה עומד, בוהה במדפים, ומקשיב שוב לאותה שיחה נעימה שליד הדלפק.
"בלייק.. הממ.. – ובאגף של האמנות לא מצאת משהו?"
"רק על התחריטים שלו".
"כן… ובשירה, במהדורה של אוקספורד אין הקדמה ביוגרפית?"
"כן, אבל היא עוסקת בתקופה המאוחרת יותר"
"הבנתי. נסי אולי באגף הביוגרפיות, ואם גם שם לא תמצאי נעלה למעלה"
אתה מקשיב, ונסוג בצעדים זהירים לעבר היציאה. לא התכוונת להפריע. רק ליד הדלת אתה פוגש שוב את אותו אגף שחלפת עליו בזחיחות שכזו, ביוהרה: ספרות מסעות. אתה בוחן את הספרים בחיבה, מרפרף על פני קוק, ליווינגסטון ולורנס דארל, ובסופו של הביקור את משלם במבוכת מה לקופאית, ומסתלק בסך הכל עם איוולין וו ורשמיו מאתיופיה.
*עלי מוהר: "בדרך לטואיצ'י" בתוך: מהנעשה בעירנו, עם עובד, תל-אביב 2007.
.Evelyn Waugh: Waugh in Abyssinia. Penguin Books 1985
עוד עז 