הדרך לאכרון – חלק א'

"הדרך לאכרון" (Fahrt zum Acheron) – כך נקרא הספר הצנום שנתן לי מוכר ספרים לבבי ליד אוניברסיטת הומבולדט. הוא יצא לאור בגרמניה המזרחית ב- 1951. אלו הן רשימותיה של הילדה הופרט, שיחד עם בנה, תומאס, שרדה את כל שנות המלחמה והגיעה בסופה אל ארץ ישראל. שם, בחיפה, פגשה את ארנולד צווייג. היא ידעה גרמנית, וכתבה בה את רשימותיה, אולם ברמה שדרשה עריכה מצדו של צווייג.
בלשון יבשה, עניינית, בטון אחיד, מגוללת הופרט את מאורעותיה בזמן הגירוש, החיים בגטו ולבסוף במחנה ברגן-בלזן. מדי פעם היא מוסיפה: "זה היה מחזה מחריד" ולעתים גם משתמשת בלשון רבים: "כולנו חייבים את תודתנו לאותו רופא אציל". אבל על פי רוב זהו תיאור יבשושי של אותן שש שנים.
"אלה לא היו אנשי אס.אס. שעמדו בתחנות הרכבת" – היא כותבת על אחת הנסיעות הארוכות, הדחוקות, בקרונות הבקר. "אלה היו גרמנים טובים שאומרים עכשיו שלא היה להם מושג מכל המתרחש". ובסופו של הספר, כבר אחרי השחרור, היא מוסיפה בהומור מריר: "גרמנים רבים אמרו שלא היה להם מושג על מחנות הריכוז. וכשהצגת להם את השאלה, מדוע לא עשיתם דבר נגד השלטון? – אז הייתה באה התשובה – הרי היו שולחים אותי למחנה ריכוז".
הופרט ביקשה להציל את אחייניתה בת השש על ידי שליחתה למנזר. היא פוגשת את אם המנזר, מספרת על הילדה, מבטיחה תשלום עבור הסתרתה, ומוסיפה שמותר למנזר גם להטביל אותה. "וככל שדיברתי יותר, כך הלך ונחתם פרצופה של אם המנזר. היא הפטירה לעברי, שאינה משתתפת בהצלת ילדים יהודים (…) תנועת יד שלה הבהירה לי, שהשיחה הסתיימה (…) הקטנה נרצחה יחד עם אמי כעבור שנה באושוויץ".
 
מוזיאונים בדירות פרטיות
הבריאים שבין משוחררי המחנות, מספרת הופרט, שוכנו על ידי האמריקנים בדירות פרטיות. קבוצתה של הופרט שוכנה בוילה נעימה, בלב גן. בעלת הבית שואלת את תומאס בן התשע מניין הוא בא. "מהמחנה אני בא, שם רעבנו וקפאנו. סבי, סבתי ובת דודתי הקטנה נשרפו למוות, ואת יודעת בידי מי? בידי הפשיסטים שלך!".
"האם גם לפני המלחמה היו לך בבית שני פסנתרים ומכשיר רדיו בכל חדר?" שואלת הופרט את הגבירה הנכבדה, העונה כי אלו מתנות ששלח בעלה. "אבל אני" כותבת הופרט "ידעתי טוב מאוד מנין באו כל חפצי הערך הללו".
בעלת הבית מוסיפה שהתנגדה תמיד להיטלר. בין המסמכים שלה מוצאים דיירי הבית החדשים מכתב בכתב ידו של "הפיהרר אדולף היטלר" אל בעל-הבית, בו הוא מבקש להביע בפניו את תודתו המיוחדת על שירותיו המצוינים. ועוד מכתב, מ- 1939, שכתב האיש אל מי שאז הייתה ארוסתו, ובו הוא מבקש להמתין קמעה עם החתונה, שכן עדיין אינו במצב טוב מספיק לייסד משק-בית. "כך, בשנת-השלום האחרונה – ושש שנים אחר-כך כל העושר הזה!".
 
לרגע באמצע הלילה
קראתי את הספר ברכבת התחתית. אולי זהו הסגנון היבשושי, אולי קשיי השפה, אולי נפש ישראלית בת-זמננו שנשחקה בגלגלי הציניות, אולי פשוט המולת הרכבת, על כל פנים – מלבד כמה פעמים שבהן סגרתי את הספר לרגע, נשמתי עמוקות ואז שבתי ופתחתי אותו, מלבד אותן פעמים נשארנו, הספר ואני, מרוחקים משהו זה מזה.
לילה אחד רציתי כבר לגמור אותו. בשקט, במיטה, עם אור מספיק ועם חוּמה של ההסקה. השעה הייתה שתיים. פנס הרחוב האיר את בית העירייה האפור שמול חלוני. חשבתי על גרם המדרגות העצום שלו, על פקידיו המתייקים מסמכים לעשרותיהם, על עץ האשוח שכבר הוצב ברחבה שלפני הבניין. חשבתי על בתי הכלבו העצומים, הנוצצים, מרובי קומות וכל-טוב, שקישוטי חג המולד כבר דולקים בהם; על אותו פרופסור צעיר, מלא הומור עצמי, שנוהג להכות בפרגול על השולחן כדי להכריז על סיומה של ההפסקה. ולרגע אחד חשתי בחילה. קברתי את ראשי בכרית, השתדלתי להחריש, שלא ישמע אותי שותפי מעבר לקיר.
 
הם חוזרים הביתה
אם שמו של הספר אינו משאיר מקום רב לבלבול (אכרון – הנהר מן המיתולוגיה היוונית שעל מימיו הושטו המתים אל השאול) הרי שהכריכה שלו אינה מעידה דווקא על תוכנו: פנים עליזות על גב משאית, בינות גדרות תיל פרוצות. גרמניה המזרחית, חמש שנים לפני הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית. כשעוד ניתן היה, ואולי הכרח, לכתוב את המשפט: "ברחבה העצומה שבבוכנוואלד נאספו משאיות עם דגלים אדומים ותמונתו של סטלין בחזית. עליהן אנשים צעירים, משוחררים, שבהתרוממות רוח שרו פזמונים רוסיים. בני-מזל הם, הם חוזרים הביתה. מאחוריהם שש שנים קשות, אך לפניהם העתיד".
 

המשך יבוא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  ביום 1 בדצמבר 2008 בשעה 6:10

    חזרתי להתחלת הפוסט וקראתי על הגרמנים הטובים שטענו שלא ידעו. אולי מוצדק הכיבוש, אבל כדי להצדיק אותו חייבים, מוסרית, לחפש ידע ולדעת מה הוא עושה לפלשתינאים. הרי גם אם ימני יאמין שהפלשתינאים אשמים בכל שקרה להם, חובה עליו לדעת בדיוק מה קורה לפלשתינאים ואז להחליט אם הם אשמים ואם מגיע להם.

    התשובה תהיה שצריך לקרוא גם איך חיים הישראלים בשדרות, וגם זה נכון. צריך לדעת על שני הצדדים ואז לעשות עם עצמך את החשבון המוסרי במי אתה תומך ובמה אתה תומך. זו טענה שהימניים לא יתווכחו איתה, אבל ברור שברגע שהם ייחשפו למידע על מה שקורה לפלשתינאים תהיה להם החלטה מוסרית לא פשוטה.

  • רון  ביום 1 בדצמבר 2008 בשעה 9:11

    כתבת יפה ומעורר הזדהות. העליצות של חג המולד מחדדת את הבדידות והדיסוננסים..
    ולא נדמה לי שנפשך נשחקה בגלגלי הציניות, לפחות לא על פי הטקסט הזה.

  • אפרת  ביום 1 בדצמבר 2008 בשעה 12:53

    אבנר שלום,
    תודה על הרשימות המרתקות שלך.
    נראה לי שהספר האחרון של הסופר הספרדי מולינה – ספרד – מתכתב עם הספר שאתה קורא. ושוב אנו למדים על נפלאות
    הזיכרון האנושי ועד כמה הוא גמיש…

  • קורינה  ביום 1 בדצמבר 2008 בשעה 18:40

    האם שכנך קרא כבר את הספר?

  • דני  ביום 1 בדצמבר 2008 בשעה 23:17

    לשאול אותך כבר מזמן. איך אתה מסתדר שם בגרמניה כאשר הקריאות בשפה הזו, שאנו מותנים לתעב כל כך, אופפות אותך מכל עבר. אני ויתרתי רק משום כך על פוסט דוקטורט קורץ ומפתה במקס פלנק אינסטיטוט במינכן וטסתי לי לארצות הברית בתנאים פחות טובים אבל האנגלית היא מוזיקה לאוזני
    .

  • אסף מוזלי ותה  ביום 7 בדצמבר 2008 בשעה 18:37

    אבנר יקר,
    אל תתן ל
    Rathaus
    שמולך לדכדך אותך. הסתכל עליו, ודע שאתה טוב ממנו
    כי האדם שמול ה
    Rathaus
    ינצח

    אני נהנה מאוד לקרוא את מה שאתה כותב, זה כמעט כמו כבד קצוץ בשיילוק

    אסף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: