כמה מלים על שלי פריד

אי שם לפני שנים הלכתי לבית ספר. לא היה הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלהמתין בסבלנות שזה ייגמר. לעתים רחוקות יש לאדם מזל, והוא פוגש מורה אחד אינטליגנטי במהלך לימודיו. לי היה מזל, ובבית הספר התיכון פגשתי כמה מורים כאלה, שאפשר היה לדבר איתם והיה טעם להקשיב להם. אחד מהם היה שלי פריד, מורה להיסטוריה.

היסטוריה, מובן שהיסטוריה. כל המורים המוצלחים שפגשתי עסקו בהיסטוריה, ספרות או תנ"ך. אני לא רוצה לומר שלא היו גם מורים לעניין במקצועות אחרים – אני פשוט לא פגשתי אותם, ואם פגשתי אותם לא הבנתי מה הם רוצים ממני.

ובכן, שלי פריד לימד היסטוריה והנחה אותי בעבודת הגמר שכתבתי. כמו יתר המורים שהיה לי איתם שיג ושיח, נדמה היה לי שיותר מטריד אותו מה יקרה איתי מחוץ לבית הספר ואחריו מאשר מה שיקרה בין כתליו. ירושלים, 2003-2004. העיר רעדה מפיצוצים. לא זכורה לי אווירה עולצת במיוחד מהשנים ההן.

שלי שאל אותי יום אחד מלא דאגה מדוע לא באתי ליום ההיכרות עם חילות צה"ל השונים. גמגמתי איזו תשובה והוא אמר: "אבנר, נראה לי שהיכרות כזו הייתה יכולה לרכך את המכה שאתה תקבל כשתתגייס לצבא". כמה שבועות אחר כך הוא התקשר אליי ושאל האם הייתי מעוניין לשרת בחיל ההיסטוריה של צה"ל – הוא יוכל אולי לעזור. הוא התעקש שאפגוש פרופסור מסוים באוניברסיטת תל-אביב. אני היססתי ושלי פשוט תחב פתק לידי עם מספר הטלפון במשרד ואמר: תקבע פגישה. הוא איש אינטליגנטי ומעניין ואתה צריך לפגוש אותו. כבר אמרתי לו שאתה עומד להתקשר. ומלבד כל אלה – שלי שלח אותי לתחרות עבודות גמר שהתקיימה בירושלים. "נראה לי שכדאי לך לנסות" הוא אמר בשקט.

שלי ראה בבית הספר מסגרת מגוננת עבור התלמידים שלו – מקום שאפשר לדבר וללמוד ולהתווכח בו ולשחק כדורגל במגרש ומדי פעם למרוח איזה גרפיטי על הקיר – הכל נשאר בתחום מצומצם מאוד, מוגבל. מין משחק שכזה. הוא ביקש למתוח את המסגרת המגוננת הזו כמה שאפשר – אל מחוץ לבית הספר, אל הצבא והאוניברסיטה. הוא רצה להראות לי, אני מבין כעת, שלמרות הייאוש המכרסם יש למה לשאוף, למה לצפות, למה לקוות, יש מי שיעזור בעת הצורך.

וחודשים ספורים אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון, בחודש דצמבר לפני ארבע שנים, נפטר שלי פריד בגיל ארבעים ממחלה קשה. בערך שנה קודם לכן קיבל את תואר הדוקטור שלו. בית הספר אירגן אוטובוסים להלוויה, וכולם חזרו ושאלו את עצמם: למה שלי? למה כל כך מוקדם? תחושה ילדותית משהו על חוסר הצדק ששולט בעולם אפפה את הנוכחים – למה האיש המיוחד הזה, השקט, המחויך, מלא החום, נשוי ואב לילדה קטנה, מת מוקדם כל כך.

 

לרשימתו של אורי דרומי על שלי פריד בעיתון "הארץ"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Isis  On 9 בדצמבר 2008 at 19:49

    ללמוד מאדם שנותן כזו השראה. נתקלתי בכל כך מעט מורים שהצליחו להתקרב לזה, הרוב בכלל לא ניסו… ועכשיו, בגיל 30, כשאני חושבת לשסות את עצמי שוב באקדמיה (סיבוב ראשון היה כשלון חרוץ) גם לשם אני כבר מגיעה ללא ציפייה למרצה עם ניצוץ בעיניו. אולי אני עוד אופתע??

  • יאיר  On 3 באוקטובר 2013 at 10:05

    "צא חמש דקות ותחזור"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: