הדרך לאכרון – חלק ב': להתחיל מהתחלה

תיאודור ברגמן, קומוניסט גרמני יהודי בן תשעים ושתיים וקרוב משפחה רחוק שלי. מתגורר בשטוטגרט, עיר אדומה למדי עד היום, בקומפלקס שבנה איגוד העובדים בראשית שנות השבעים. הוא מרוצה בסך הכל מהגרמנית בפיו של קרוב משפחתו הצעיר, אבל ממהר להוסיף: "היא יכולה עוד להשתפר". וכדי לשפר את הגרמנית צריך לקרוא ספרות טובה: "היינריך בל מצוין – סבא שלך התכתב איתו תקופה ארוכה. עוד אחד טוב מאוד הוא ארנולד צוויג. שמעת עליו?"
"בודאי"
"פגשתי אותו. אחרי חמש עשרה שנה בארץ הוא חזר לגרמניה. הוא אמר לי: 'תיאו, זה לא הולך עם העברית'. כתב טוב מאוד".
"אתה יודע שהוא היה קרוב משפחה שלנו?"
"מה?!"
"קירבה רחוקה אמנם, דרך נישואין, אבל כן, מהצד של סבא שלי".
"לא היה לי מושג" – תיאו מחייך בפליאה. גם הוא חי בארץ כמה שנים, אחרי עליית הנאצים לשלטון, ודווקא הסתדר עם העברית מצוין. אבל לפני פרוץ המלחמה שב לאירופה לקדם את המהפכה. אחרי המלחמה חזר והתיישב בגרמניה, זו המערבית. פעמיים בשנה הוא בא לארץ, כמעט תמיד עם אורחים, ומראה להם את המפעל שבעתידו אין לו, כנראה, שום ספק. במיוחד הוא נהנה לצטט את פרידריך אנגלס אחרי עוד ניסיון מהפכני כושל: אז נתחיל מהתחלה.
אני מנסה להבין מה מקור תמיכת-הפלדה של תיאו בישראל. "אנחנו חשבנו שיש לנו פתרון יותר טוב מהציונות – רצינו לבנות עולם שלא יהיו בו קונפליקטים לאומיים ולא ירדפו בו אף-אחד, גם לא את היהודים. אבל אנחנו לא הצלחנו, והציונים כן".

בשישה-עשר ביולי 1945 הגיעה הילדה הופרט עם בנה תומי ועם עוד כחמש מאות ילדים ניצולי המחנות לנמל חיפה. לאחר כמה ימים במחנה עתלית התפזרו הילדים ברחבי הארץ. "רבים מהם הלכו אל קרוביהם שבקיבוצים. כמה מהמבוגרים שבהם התנדבו לבריגדה. (…) רבים מהילדים מבקרים אותי. אלה המרחקים יותר כותבים. כל אחד מהם יודע, שממש כמו פעם, ברגעי הצער והשמחה, הוא יכול לבוא אליי. אני גאה ומאושרת להוות משהו עבור הילדים הבודדים הללו. הם יודעים כולם, שעל הכרמל יש להם חברה. על הקשר שנוצר בינינו להחליף את כל מה שאימי המלחמה והטירוף הנאצי הרסו, ואני מקווה, שגם בהמשך חייהם יהיה מי שיגיש עזרה לילדים הללו בעת סכנה. זה, לדעתי, מה שהחיים חייבים להם".
כך נחתם "הדרך לאכרון" – זיכרונותיה של הופרט מימי המלחמה, בעיבודו של ארנולד צווייג. אופטימיות היא ודאי מילה חזקה מדי לתאר את הרוח שבשורות האחרונות. הומניזם מתאים אולי יותר: האמונה ביכולתם של חמש-מאות הצעירים והצעירות לבנות להם חיים חדשים, על אף המוראות שעברו עליהם; האמונה באחווה אנושית.

לא פשוט לדבר עם תיאו על הארץ. למשפטיו הזועמים על מנהיגי העולם הקפיטליסטי אין זכר בבואו לדון בישראל. רק ביומו האחרון של הביקור אצלו, בעקיפין, עולה גם מה שמפרפר וכואב בארץ.
"עם סבא וסבתא שלי היית מדבר עברית או גרמנית?" אני שואל.
"גרמנית כמובן".
"עם כל החברים הייקים שלהם הם דיברו תמיד עברית".
"הם היו ציונים גדולים, סבא וסבתא שלך. אני חושב שהיה להם קשה לראות מה שקרה בישראל בשנים האחרונות".
אני מסיט את מבטי ונושך שפתיים.
"כן, הם היו ציונים גדולים. הגרמנית הייתה כנראה הפריווילגיה שלי" אומר לי תיאו ומחייך.

 

* שמואל תומאס הופרט תרגם לעברית את זיכרונותיה של אמו, מן הסתם באופן מקצועי יותר מהנוסח המובא כאן, והוציאם לאור תחת השם "יד ביד עם תומי; פרקי עדות 1939-1945", תל-אביב, מורשת, 1978.
ביום חמישי, 18.12.2008 יוקרן בסינמטק בירושלים הסרט התיעודי "להתחיל מההתחלה" על חייו של תיאודור ברגמן. לאחר מכן יתקיים דיון פתוח בהשתתפות ברגמן ויוצרי הסרט.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 14 בדצמבר 2008 בשעה 19:03

    חייבת לנסות למצוא את הספר.
    המון תודה.
    ורק שאלה – איך אתה מסוגל לחיות שם, עם כל הזכרונות?

  • freund eines freunds  ביום 14 בדצמבר 2008 בשעה 19:56

    was ist schon so schlim geworden in Israel in den letzten Jahren dass deine Großeltern so enttäuscht sein mussten?

    Der Militarismus, die Menschenrechtverletzungen, die Korruption, waren alle schon vorher da… ist das nicht einfach die Tatsache dass die Scheissfränkim das heute machen und der Staat unsere Ashkenazi Großeltern nicht mehr so weiß wie es sein sollte?

  • קורא  ביום 17 בדצמבר 2008 בשעה 18:39

    תגובתך נבזית (אם כי מעוררת מחשבה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: