כשהמוזות שותקות

"יכולני למצוא דיפרנציאל ולחבר חרוז – האין אלה שני קצות כשרונותיו של האדם?" תהה פעם היינריך פון קלייסט (1777-1811).
יכול להיות. אבל מרתקת ומפליאה בעיני עוד יותר היא יכולתו של קלייסט לנוע בין ארכנות מייאשת בנובלות שלו לתמצות דרמטי, להצגת סיטואציה על כל המתח שלה בכמה שורות בודדות באנקדוטות הרבות שכתב. במאמץ רב עלה בידי לקרוא בעברית את "מיכאל קולהאס" – אותו סוחר סוסים ישר-דרך ורודף צדק, שהעוול שנעשה לו הופכו לנורא שבאדם, לרוצח תאב נקם. על גב אחת המהדורות העבריות של כתבי קלייסט נתקלתי בהשוואה (נדמה לי של מנחם פרי, אבל הספר במזרח ואני בסוף מערב) בין קולהאס לבין דון קיחוטה ויוסף ק. – שלוש דמויות ספרותיות שהשתחררו כל אחת משליטתו של מחברן עליהן, שזכו לחיים משלהן. ואני אוסיף: שלושה סיפורים של אדם בודד הנלחם מול טחנות-רוח – אמיתיות או מדומיינות.
האיש הפורה והדכאוני הזה, שלחם נגד נפוליאון ולא הצליח למות, ולבסוף עשה את המלאכה בעצמו, היה אולי מתהפך בקברו אילו ידע שאיזה ינוקא מכנה אותו ברגע זה "תותח", בסלנג נחות ועילג. אבל המוזות, מה לעשות, שותקות, ועל כן אתן לתותחים לרעום.
מלבד קולהאס האימתני כתב קלייסט, למרבה המזל, גם "כתבים קצרים", אגרופניים, רועמים, שאפשר לקרוא לפני השינה. באנקדוטה המובאת כאן נתקלתי תוך דפדוף אקראי באסופה מצהיבה של כתביו. על טיבו של התרגום המובא כאן לא נותר לי אלא לגמגם במבוכה. 
 
אנקדוטה:
כש(ויליאם) שקספיר נכח פעם בהעלאת "ריצ'רד השלישי", הוא הבחין באחד השחקנים משוחח ברוך ובהתמסרות עם עלמה חמודה. הוא קרב בשקט ושמע את הנערה אומרת: "בעשר בלילה הקש שלוש פעמים על הדלת, אני אשאל: 'מי שם?' ואתה צריך לענות: 'ריצ'רד השלישי'". שקספיר, שאהב נשים, הקדים ברבע שעה ונתן את השניים – הסימן המוסכם והתשובה, הוכנס פנימה, ולאחר שזוהה היה לו העונג לשכך את זעמה של הנבגדת. בשעה היעודה בא המאהב המיועד. שקספיר פתח את החלון ושאל: "מי שם?" "ריצ'רד השלישי" באה התשובה. "ריצ'רד," השיב שקספיר – "באת מאוחר מדי. ויליאם הכובש כבר היה פה".
 
"כתבים קצרים" – כך נקראת מהדורה קטנה בהוצאת "תרמיל" של משרד הביטחון, שדרכה התוודעתי לראשונה אל "הנפלא בסופרים והאומלל שבהם" כפי שכתב ישראל זמורה בגב הספר. זהו מבחר שערך על-פי טעמו האישי הצייר הגרמני-יהודי מכס ליברמן, ואף הוסיף לו רישומים קטנים. ליד אותו ספר קטן, במרומי המדף השביעי בבית שלנו, עמדה מהדורה אחרת של כתבי קלייסט: "שלוש נובילות" היא נקראת, ומלווה בחיתוכי עץ של אומן גרמני-יהודי אחר, צעיר בשלושה דורות מליברמן, שברח ממולדתו והתיישב בירושלים. יעקב פינס התגורר כמה בתים מאיתנו, בתחילת הרחוב. בערוב ימיו עדיין היה עומד מדי פעם על המרפסת היפה שלו ומשקיף מטה.
והנה, בתוך כל חומרת-הסבר הפרוסית הזו, על מלחמותיה ועשן קרבותיה, הניתוחים הסבוכים על מקומו של קלייסט בין הרומנטיקה לקלאסיקה, בין ליברמן הברלינאי לפינס המסתורי, צצה לפתע, במקרה, בין 1187 דפי-החיטין הדקיקים של אותו ספר בכריכה שחורה, אנקדוטה. אנקדוטה במובנה המודרני. מעין בדיחה, הומור לשם הומור, בשפה פשוטה ובהירה. כלום יש שמחה גדולה מזו?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: