מרוב גופות לא רואים את הצער – תגובה לעידן לנדו

בתגובה למאמרו של דוד גרוסמן ב"הארץ" העלה עידן לנדו פעם נוספת את השגיאה הבסיסית שלנו כישראלים בתפיסתנו את הסכסוך עם הפלסטינים: הראייה של שני צדדים שווי-כוח, סימטריים. והרי ישראל, מזכיר לנדו, זרעה בעזה ולבנון יותר הרס והרג מכל ארגוני הטרור וההתנגדות גם יחד. אלף וחמש מאות בני אדם חפים מפשע היא הרגה בשתי המלחמות הללו. וגם ההתנתקות, שאנו נהנים כל כך לנפנף בה, לא הייתה אלא מעבר לכיבוש עקיף, מהלך שבמובנים רבים הרע את מצבם של הפלסטינים. בשתי הקביעות האחרונות נעוץ חוסר-הבנה בסיסי של תהליכים חברתיים ואנושיים.  

בוושינגטון מושבע היום נשיא שחור. עיתוני העולם חוגגים: אמריקה נפרדת ממורשתה הגזענית. רגע אחד, יעירו הספקנים. מהגרים עודם נרמסים שם, באמריקה החוגגת, השחורים עודם מופלים. וגם האובאמה הזה, בוגר הרווארד, איש המפלגה הדמוקרטית שהפציצה את הבלקן ואת סומליה, גם הוא לא מהפכן גדול. מנגנון הכוח האמריקני משנה פשוט את צבעו, לא יותר מזה. והוא עוד רוצה להידמות למרטין לותר קינג.
 
וגם קינג, על אף שהיה שחור ואמיץ ובסוף גם נרצח, גם הוא היה שבוי בקונספציות ליברליות, הפנים את התודעה הכוחנית שהשליטו עליו הלבנים. שחרור של ממש לא הביא לשחורים, רק אפשר למנגנוני הכוח להסוות את הדיכוי שלהם במעטה של זכויות אזרח. והוא עוד ניסה בנאום מפורסם למקם עצמו כממשיכו של לינקולן.
 
שלא לדבר על לינקולן עצמו – לא ברור איך הצליח להתקבע בזיכרון כמשחרר העבדים. הוא בעצמו אמר: מטרתי היחידה היא לשמור על האיחוד נגד הפלגנות של הדרום. אם אצטרך לשחרר את כל העבדים לשם כך – אעשה זאת. ואם אצטרך לא לשחרר אף לא עבד אחד – אעשה זאת. בסך הכול נשיא שביטא את האימפריאליזם האמריקני, את תאוות הטריטוריה שהביאה את ארצות הברית להתפשט מערבה ולפרוש זרועות תמנון דכאניות בכל העולם.
 
הכול נכון. אלא שהסתכלות כזו גורמת להיסטוריה להיראות כמו הצב של זנון: בעצם לא יכול לקרות כלום. אין זאת אלא כי השחורים הם עדיין עבדים נטולי זכויות בארץ של מטעי כותנה. נשיא שחור? לא ייתכן.
 
להתנתקות ולטרור הפלסטיני כאחד יש משמעות החורגת מהתוצאות הקונקרטיות שהביאו עמם. העובדה שמדינת ישראל פינתה כמה אלפי מתנחלים חורגת מההשלכות הצבאיות והמדיניות שהיו למהלך. בצד הרעב והחנק שהמיטה על אנשי עזה היא חשפה התפכחות של רבים בישראל מהחלום לשלוט בכל השטח שבין הים לירדן, נכונות ישראלית לפנות יישובים. דבר דומה אפשר לומר על תהליך אוסלו: בשנים 1993-2000 הוכפל מספר המתנחלים, נסללו כבישים ליהודים בלבד וישראל, ביוצרה את הרשות הפלסטינית, אף התנתקה מאחריותה לגורל הפלסטינים. כיבוש דה-לוקס היא יצרה לעצמה. ועדיין – תהליך אוסלו שבר אחת ולתמיד את הסירוב הישראלי להכיר בפלסטינים כעם בעל שאיפות וזכויות.
 
וגם הטרור הפלסטיני, על אף שמספר האזרחים הישראליים שרצח מתגמד לעומת מספר הפלסטינים שנהרגו בידי ישראל, גם הטרור הזה הוא בעל משמעות והשלכות מרחיקות לכת. מי שבכוונה תחילה פוצץ אוטובוסים עמוסים בתלמידים, שירה  – בנשק פרימיטיבי ובלתי מכוון אמנם – לעבר ריכוזי אוכלוסין, מי שעשה כדבר הזה הפך עצמו לצד בסכסוך. הנזק הכלכלי שהביא לישראל היה מזערי, הפגיעה באזרחיה, כאמור, בחשבון הכללי של המזרח התיכון, מינימאלית. אולם הפחד והשנאה שהצליח לזרוע, התדהמה מהאכזריות המתפרצת, כל אלה משפיעים על הסכסוך הארור הזה וקובעים את מהלכיו. רק מדינה ספוגה בשנאה ובתאוות נקם מסוגלת לחולל פשע נורא כמו זה שנעשה בעזה במשך שלושה שבועות. ואת השנאה ותאוות הנקם הללו אי אפשר לראות כשסופרים גופות. זה מה שהבינו בחמאס: לא חשוב כמה ישראלים נהרוג – חשוב שיפחדו מאיתנו. זו היא משמעותו האמיתית של טרור: ההרג הוא רק האמצעי. המטרה היא פחד. הרטוריקה שיאמצו להם מנהיגי ישראל, בדבר "כוח הרתעה", היא למעשה אימוץ של צורת החשיבה הזו. אין עדות טובה יותר לכך שהסכסוך הזה מתנהל במישור רגשי ולא פוליטי.
 
בכך בדיוק מכיר גרוסמן. הוא אינו מתהלך כשמאי של מוות עם פנקס בידו, מחשב מספרי גופות ופצועים. הוא כותב על הפחדים והתקוות שיש לבני-אדם – את זה מזכיר גם לנדו, לא בלי מידה מסוימת של ביטול. אלא שגרוסמן גם מבין, כנראה, את תפקידם של רגשות, רשמים ומאוויים בעיצובם של אירועים פוליטיים. חשיבותו ומשמעותו של אירוע אינה נעוצה רק במאפייניו הקונקרטיים, המיידיים, אלא גם בדרך שבה הוא נתפס ובמקומו בתוך ההקשר ההיסטורי. כל תהליך הוא הדרגתי, לעתים בלתי נראה. מי שיסתכל על החברה האנושית רק כעל אוסף של נתונים ומספרים יישאר תמיד עומד במקומו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גילית  ביום 20 בינואר 2009 בשעה 21:51

    רשימה מעניינת ומורכבת קצת יותר מהשחור-לבניזציה השלטת כאן בחודש האחרון. בצד הצורך החריף "לתפוס צד", כמה עניינים שנשכחו בשולי הדרך הסלולה-סלולה הזאת.
    אז תודה על מילותיך.

  • יודן  ביום 20 בינואר 2009 בשעה 22:43

    תודה.

  • אורן  ביום 20 בינואר 2009 בשעה 23:09

    קצת אי של רציונליות בשיח שהוא בעיקר רגשי ומתלהם.

  • פו  ביום 20 בינואר 2009 בשעה 23:43

    תודה.

  • עומר  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 0:13

    וחסר את הרהב המציק של דברים על אותו נושא.
    לכן גם מלא יותר בעיני.

  • דגן  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 2:35

    ונטול הזיבולים שמאפיינים את הפוסטים של עידן

  • רון  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 8:58

    עידן כותב לבני עמו. מנסה להציג להם את הדברים כפי שהם, עד כמה שהדבר ייתכן. זוהי אינה מלחמת אזרחים רשמית או מרומזת מהסוג של לינקולן וקינג. זוהי מלחמה בין שני עמים.
    החמאס הוא בעל "זכות" גדולה בתחזוק של מעגל האיבה. הוא פועל בדרכים רבות והרבה פעמים מחוכמות יותר מאלה הישראליות. וגם למדינות ערב יש יד בצלחת. אין כל ספק. אבל כשאתה כותב לישראלים, כמו שעושים גרוסמן או עידן, מוטב שתדבר על פיסת האחריות שלהם (לפחות אם הטקסט שלך אמור להוביל אותם לעשות דבר מה).
    פרט לכך, הטקסט שלך, כתיאור של מהלכים היסטורים ותרבותיים עמוקים, מעניין מאוד.

  • אבנר  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 12:45

    אבל זה הרי כל העניין – התיאור של תהליכים היסטוריים ותרבותיים. הויכוח אינו על הצורך להציב בפני עצמנו מראה בדבר אחריותנו לנעשה באזור. הויכוח הוא על טיבה של המראה הזו. אני טוען שהסתכלות כמו זו שמציע עידן פשוט אינה מסוגלת לתפוס את הסכסוך הזה – גם לא את גודל האסון שהמיטה ישראל על עזה ועל עצמה במתקפה האחרונה.

  • טלי  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 17:48

    תודה

  • חני  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 18:06

    אבנר, בתשובתך לרון ניסחת יפה את לב הויכוח: "טיבה של המראה". עידן מתעקש על מראה חד כיוונית – שמופנית רק אלינו. בתגובתו לשאלותיי בפוסט האחרון שלו הוא הסביר לי למה הוא עושה זאת: כדי לזעזע, לעורר מחשבה ולשנות.
    הדגש שלו הוא על הפער ביחסי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים, פער שלדעתו אינו נלקח על ידנו בחשבון. ואכן, קשה מאוד לשים לב לפער הזה כשחשים פחד – הפחד אותו זורע הטרור, כפי שהסברת יפה.
    תודה לך על הפוסט הזה. ניסחת בו דברים שגם אני חשה, אבל אני מוכרחה לומר שמצאתי שגם דבריו של עידן חשובים, ובהחלט מעוררים למחשבה מחודשת על הסכסוך, למרות חד הצדדיות שבה הם לוקים.

  • אבנר  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 21:27

    בודאי שדבריו של עידן הם דברי טעם – אחרת לא הייתי מגיב להם.
    במונח "חד צדדי" לא השתמשתי והוא אינו שורש הביקורת שלי.
    אני טוען שאת הסכסוך הזה – כמו כל תופעה חברתית אחרת – יש לבחון בזווית הרבה יותר רחבה ממספרי הרוגים ופצועים.

    אגב, אשמח לשמוע איפה אפשר למצוא מראה דו-כיוונית. האחרונה שאני נתקלתי בה הייתה אצל לואיס קרול ואני לא בטוח שהייתי מסתדר שם. אם כי "לרוץ יותר ויותר מהר על מנת להישאר במקום" – זו אולי מהותה של הפוליטיקה במזרח התיכון.

  • אסף  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 21:39

    אבנר – בוא נלך לאכול בג'ירף

  • אהרון תמוז  ביום 21 בינואר 2009 בשעה 22:32

    האתר של קדמה הוא דוגמה טובה

    הם מנשים להגיד שהמזרחים פונים למפלגות הימין בניגוד לדעות הבלדיסטיות של קדמה משום שהאשכנזים הצליחו לשטוף את מוחם של המזרחים

    את הסבל הקשה מנשוא של היהודים מארצות ערב הם מנסים להשליך על הציונות כאשר אנו יודעים כיצד המוסלמים פוגעים במיעוטים

    הם מטהרים את הערבים מפשעים שבוצעו במדינות ערב כנגד היהודים הילידים

    על חצאי אמיתות ושקרים תמיד חייבים להגיב

  • גולדלבט משה  ביום 22 בינואר 2009 בשעה 5:47

    לינקולן התנגד לעבדות וראה בה עוול מוסרי. אין פירושו של דבר שהוא סבר שיש להעניק שוויון זכויות לשחורים, אבל לעבדות הוא התנגד כעוול. הבעיה של לינקולן הייתה פשוטה- ביחס למדינות הדרום לא הייתה כל מחלוקת משפטית שהעבדות חוקית וכל צעד כוחני לבטל את העבדות היה בלתי חוקי. הפרישה מהברית,לשיטתו של לינקולן, היא שהייתה בלתי חוקית שכן הברית נועדה להישמר לנצח,על פי כוונת החוקה
    אם בתקופה זו הייתה מחלוקת משפטית היא נגעה לסוגיית החלת העבדות בטריטוריות החדשות וכן כמובן אם זה חוקי לאסור את העבדות בצפון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: