27.1

התחיל לרדת גשם. הלכתי לראות עוד דירה. בדרך קניתי מטרייה שחורה, מתקפלת. היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן, אבל שיהיה. הדירה נחמדה והבחורה שגרה בה גם כן. אנחנו מנהלים שיחה ערה, גם אם עילגת משהו, ונפרדים בידידות. אני יורד במדרגות עם ניצוץ של תקווה. רק למטה אני נזכר ששכחתי את המטריה ומחליט להשאיר אותה שם. קצת מביך יהיה עכשיו לצלצל שוב בפעמון ולומר ששכחתי מטריה חד-פעמית, אם לדבר גלויות. וחוץ מזה, מי יודע, אולי עוד אחזור לשם כמנצח וארים את המטריה שנשארה שם.
 
היום כולו עוד לפני והשמש הפציעה. אני מתחיל ללכת ברחובות שמסביב ולאורך התעלה. זה נחמד. אני אוהב תעלות. אני אוהב גשרים. אני אוהב צמחים מטפסים על חזיתות הבתים ורחובות שאופניים משקשקים על אבני הריצוף שלהם. אני אוהב לראות אנשים יושבים על ספסל לצד התעלה, וגם לשבת כך בעצמי.
 
זו הפעם הראשונה שאני מודד את העיר ברגל. מחבר שכונות ותחנות רכבת שעד עכשיו רק שמעתי את שמן במערכת הכריזה של התחתית.
 
הנה רחוב שטרזמן. מדינאי יהודי ברפובליקת וויימאר שהיה מריח להנאתו פרחים בכיכר פריז ומת מוות טבעי. בפינת הרחוב עומד בית וילי ברנדט. דגל המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מתנוסס מעליו. זכוכית וברזל, חלונות גדולים ואין כניסה מהרחוב. דעתכם מעניינת אותנו, כותבת המפלגה לעוברי האורח, ומזמינה אותם להיכנס לאתר האינטרנט ולהביע אותה.
 
בצד שמאל עומדות שאריות של חזית בניין – האבנים כתומות. אני מתקרב באלכסון. שיעור ראשון בגרמניה: אם ראית הריסות – תתקרב. זה כנראה מעניין.
 
זה מה שנשאר – הושאר – מתחנת הרכבת אנהלט. עוד שם ששמעתי ומעולם לא עליתי לבדוק. מאחורי החזית הכתומה משתרע מגרש כדורגל ענק. הם ממשיכים לשחק שם למרות הגשם שחזר לרדת. אני חורק על גרגרי האבנים שעל הקרקע ונעמד מול לוח מאורך, בגובה אדם. טקסט על רקע צילום בשחור לבן. מכאן יצאו החל ב- 1942 "הטרנספורטים של המבוגרים". במשך שלוש שנים, תמיד ברכבת של 6:07, נשלחו מכאן זקני היהודים של ברלין דרומה, ומאוחר יותר מזרחה. "עם מזוודותיהם הספורות הם נראו כמו יתר הנוסעים, אלא שהם ענדו טלאי צהוב והוקפו בשומרים. שני קרונות יוחדו להם, בסופה של כל רכבת. אי-אפשר היה שלא להבחין בכך".
 
טיפות קרות וטיפות חמות מטיילות במורד הלחיים, בין מגרש כדורגל לנערי-השכונה לטליתא-קומי ברלינאית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  ביום 27 בינואר 2009 בשעה 12:28

    הייתי בהמבורג – עבדתי אז על "נופי הנפש" – בשנה הראשנה לציון התאריך ומשום מה נדמה לי שזה התאריך.

  • עינב  ביום 27 בינואר 2009 בשעה 12:40

    מטריה חד פעמית לעומת מזוודות ספורות. ברך על חופש הפעולה שלך.

  • מיכאל  ביום 27 בינואר 2009 בשעה 14:24

    לא כל החורבות האנושיות הן נשים

  • אבנר  ביום 27 בינואר 2009 בשעה 15:10

    אכן, ובעוד כמה ארצות שבחרו ללכת בעקבות החלטת האו"ם.

    ההגדרה הרשמית של היום הזה בגרמניה היא "יום הזיכרון לקורבנות הנציונל-סוציאליזם". אני מניח שאפשר לפתוח ויכוח ארוך, מייגע וצפוי על טיבה של ההגדרה הרחבה הזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: