רוח בלהות בגרמניה

"רוח בלהות מהלכת על פני גרמניה – רוח הבלהות של הקפיטליזם". כך פתח עיתון גרמני חשוב – "די צייט" – ביקורת טלוויזיה לפני כחודשיים. המשטרה והעיתונים אכן מיהרו לזעוק שאחד במאי האחרון היה הסוער ביותר מזה שנים, אבל איש לא יטען שהתסיסה החברתית בגרמניה, או באירופה בכלל, לפחות לא כעת, דומה לזו שטלטלה את היבשת ב- 1848 – אותה טלטלה שהולידה את המניפסט הקומוניסטי, שאל שורת הפתיחה שלו מתייחסת שורת הפתיחה של "די צייט".

למען האמת גם לא לכך הייתה הכוונה. תכנית הטלוויזיה שנסקרה בו הייתה מיני-סדרה בת שלושה פרקים על אודות משפחת קרופ – מיצרני הפלדה והנשק החשובים ביותר בגרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. מה לכל הרוחות הביא ערוץ טלוויזיה ציבורי להפיק סדרה שכזו על משפחה, שחלקה בקטסטרופה שהמיטה על עצמה אירופה ב- 1914 ובפשעי המלחמה של הנאצים אינו מבוטל? זו השאלה שריחפה לא רק מעל אותה רצנזיה, אלא גם בשיחות סביב העיתון ולמראה שלטי הפרסומת לאותה סדרה: "פלדה, כוח, תשוקה" – התנוסס עליהם בגאון. זוהי אותה שאלה, אותה אי-נוחות, המתעוררת למראה דגלי גרמניה הנראים יותר ויותר ברחובות. זוהי אותה תהייה, שמא הארץ חווה תחייה של רגשות לאומיים. עד לפני שלוש שנים העיזו רק מעטים להציג מעל מרפסת ביתם את הדגל. מחווה שכזו הייתה מתפרשת כהתרסה לאומנית, השמורה לימין הקיצוני. אלא שהמונדיאל שנערך בגרמניה ב- 2006 היה, כניסוח ה"אקונומיסט", מפגן של "פטריוטיזם נינוח". היו שקיוו שהדגלים יחזרו לארון, אבל רבים מהם עודם נתלים מעל למרפסות.

ואם שיחות הא-ודא שכאלו אינן יכולות להיחשב אינדיקציה אמינה במיוחד להלכי רוח ומגמות חברתיות, הנה באה תעמולת הבחירות לפרלמנט האירופי ומעלה גם היא את שאלת השימוש בדגל. המדובר בשלטי התעמולה של "האיחוד הנוצרי דמוקרטי" (CDU) – מפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל: "אנחנו באירופה" – קוראות הכרזות, כאשר המילה "אנחנו" מופיעה על רקע הדגל השחור-אדום-צהוב. רוצה לומר: אנחנו, ורק אנחנו. גרמניה אכן שולחת לפרלמנט יותר נציגים מכל מדינה אחרת באיחוד. האמנם צדקו מי שחששו בתחילת שנות התשעים מצירופה של מזרח גרמניה למערב ומיצירתה, שוב, של גרמניה גדולה וחזקה?

שבועיים לפני הבחירות לפרלמנט האירופי מציינת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ששים שנה לחתימת החוקה שלה, בעשרים ושלושה במאי 1949. תערוכות, כנסים ופסטיבלים חוגגים את קיומה של הדמוקרטיה הגרמנית הארוכה והיציבה ביותר בהיסטוריה. החוקה הבטיחה את חירויות האזרח, קבעה את מחויבותה של המדינה לרמת חיים נאותה של אזרחיה ויצרה מערכת פוליטית יציבה. ועל אף שהוכנסו בה אין-ספור תיקונים ושינויים, היא נותרה הבסיס לקיומה של הרפובליקה.

האם אכן יש לייחס חגיגות הדמוקרטיה הללו היבט לאומני? הטריקולור הגרמני, שלפתע מתנוסס בגאווה בעיתונים, בחלונות וכאיפור על הלחיים, נולד באביב העמים של 1848, בעת ניסיון מהפכני לכונן מדינה גרמנית מאוחדת בעלת משטר חוקתי וחירויות אזרח, ניסיון בורגני-ליברלי לשנות מעט את הסדר המלוכני שהושת על אירופה שלושים שנה קודם לכן. זהו דגל אזרחי לחלוטין, נעדר זיהוי דתי או אתני שעלול להרתיע מיעוטים כלשהם. זהו דגל שאומץ בשעתו על ידי רפובליקת וויימאר קצרת הימים ושהיה גם הבסיס לדגלה של מזרח גרמניה.

דווקא הכמיהה לאחדות גרמנית, כמיהה שבמידה רבה הגדירה את הפוליטיקה של מערב גרמניה עד 1990, היא המטרידה יותר. אותה כמיהה שלפני מאה וששים שנה נחשבה ליברלית ומהפכנית. מהפכת 1848 נכשלה. הסדר המלוכני הושב על כנו. האינטלקטואלים בגרמניה, אם להתנסח בקווים גסים, הגיעו למסקנה שאחדות גרמנית תושג רק "מלמעלה", על ידי השלטון. הם השליכו יהבם על ביסמרק, שאכן איחד את שלל המדינות הגרמניות לכדי יישות אחת. השאיפה לאחדות לאומית במסגרת מדינית משותפת מוגדרת על ידי היסטוריונים רבים כמוטיב המרכזי של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים על ידי גרמניה הנאצית ב- 1938 ודחף ההתפשטות מזרחה היו, על פי התיאוריה הזו, רק קצו של תהליך ארוך ועמוק הרבה יותר

הייתה זו בתחילת שנות התשעים, בעת "האיחוד מחדש", כרזה פופולרית: הכיתוב "אנחנו עם אחד", על רקע מפת גרמניה המאוחדת הצבועה בצבעי הדגל. היום היא מתנוססת על קיר "המוזיאון ההיסטורי הגרמני", לא הרחק מבניין הרייכסטאג המשופץ ומהאתר שבו עתיד להיבנות מחדש ארמון פרוסי שנהרס בידי מזרח גרמניה. הרפובליקה של בון עברה לברלין, והיא בונה לה כעת רובע מאסיבי של מבני ציבור ומונומנטים היסטוריים. את שובו של הדגל אל הנוף אפשר כמובן להגדיר כ"פטריוטיזם נינוח". רבים בגרמניה יאמרו שאין דבר כזה.

 

*במקום מראי מקום:

הסדרה המדוברת שודרה בערוץ ZDF בחודש מארס האחרון ונקראה: קרופ – משפחה גרמנית.

הכתבה ב"די צייט" התפרסמה ב- 19.3.09.

הכתבה ב"אקונומיסט" התפרסמה בגיליון האחרון, 23-29.5.09.

דעות ודאגות של אינטלקטואלים גרמנים מתחילת שנות התשעים בשאלת צירופה של מזרח גרמניה למערב ניתן למצוא בספר: "גרמניה: מחלוקה לאיחוד" בעריכת שולמית וולקוב, עם-עובד, תל-אביב 1994.

עמדה שונה ביטא ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר בספרו: "הדרך הארוכה מערבה" –

Heinrich August Winkler, Der lange Weg nach Westen, München, 2000.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 במאי 2009 at 15:01

    הרסת אותי,
    בישראל יכניסו בן אדם לכלא לשלוש שנים כי יאסרו עליו להתאבל על חורבן אדמתו, ואתה מדבר כאן על להניף דגל?????
    בפרלמנט הגרמני יש לדעתי היום יותר מעשרים אחוזים פציפיסטים לגמרי, שיסרבו לכול אקט של אלימות, תראה לי חמישה חברי כנסת שהתנגדו לפשע בעזה…

  • מייקי  On 26 במאי 2009 at 9:15

    שום דבר לא מתקיים לנצח. גם רגשות האשם של הגרמנים על עברם והויתור על שימוש בסמלים לאומיים לא יתקיימו לנצח. מתישהו גרמניה תחזור להיות מדינה נורמלית שלא מתקשרת בתודעת העולם עם שואת היהודים ומלחמת העולם השנייה. ולא נראה שהגרמנים ירצו עוד פעם לספח את אוסטריה או צ'כיה ולצאת למלחמות וכיבושים. יש להם היום בעיות שונות מאוד מאלה שהיו בשנות ה-30. יש את עליית המיעוט המוסלמי שהגרמנים פוחדים ממנו גם אם לא בקול רם.

  • עלמה  On 28 במאי 2009 at 14:27

    ילדה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 ביוני 2009 at 17:40

    כתבת מאוד מעניין, בבני, וכיף תמיד לקרוא.
    גרמת לי לחשוב קצת…

    אני לא בטוח שהייתי מקשר בין איחוד גרמניה לבין לאומיות (לאו דווקא לאומנות) שהופכת ליותר מיינסטרימית בתקופה האחרונה.
    אני לא רואה סיבה לחשוב שאלמלא האיחוד, משהו היה שונה כיום במערב גרמניה. האם הפטריוטיות החדשה הזו קשורה בהכרח ל'ויר סינד איין פולק', או שמא זהו פשוט סממן גרמני, די בלתי מזיק כשלעמצו. כפי שאמרת, הדגל עצמו גם אינו מדיר את האזרחים שאינם ביו-דיוצ'רים. שמרנים בכל מדינה אירופית עושים שימוש בדגל כסמל לאומי.

    הם לאו דווקא כוס התה שלי או שלך, אבל להיכנס לבהלה שמהדהדת למחוזות האפלים ביותר של המאה הקודמת זה נראה לי פזיז, ואף מיותר. הייתי יותר דואג מתהליכים שקורים פה בארץ, אם כבר.
    אבל אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ולהפך.. אני לא באמת מאורה בפוליטיקה הגרמנית. אני סתם חושב בקול רם…

    בעיניי, דווקא העובדה שדגל של מדינה שנקטה ונוקטת בצעדים על מנת להתמודד עם העבר שלה, מפסיק להיות מנוכס באופן בלעדי לניאו-נאצים זה לא סימן כ"כ רע. אולי אפילו סימן בריא. אולי אני חסר הבנה באופן מוחלט, אבל האם זה לא מצביע על נורמליות, כאשר דגל של מדינה שהשתנתה כ"כ מאז הנאציזם, אינו מקושר עוד רק לפשעים, אלא גם לדור חדש, שברובו מעוניין ללמוד על עברו?

    אני לא נמנה עם אנשים שמניפים דגלים, ושום דגל לא ישכנע אותי להצביע לאף אחד. אבל אני חושב שיש הרבה אנשים שהשיוך, הסממן, הוא כן חשוב להם, שהם לאו דווקא לאומנים או קנאיים באופן שלילי או אגרסיבי.
    אולי הם פשוט רוצים, כעבור מעל 60 שנה, להרגיש שוב קצת יותר כמו מדינה נורמלית. כמו שכנותיהן. אני לא בטוח שזה בהכרח סיבה לדאגה או סממן לכך שכל שימוש בדגל מנסה למזער את גודל הפשעים שנעשו בעבר.

  • אבנר  On 6 ביוני 2009 at 18:18

    תודה על המחמאות 🙂

    לבהלה ודאי שאין טעם ואין סיבה להיכנס. גם לא כתבתי או רמזתי לכך. זה מעניין: לא משנה מה תכתוב, כשזה קשור בגרמניה, מיד תתעורר הדיכוטומיה בין: א. עברו ששים שנה, זו היום מדינה נורמלית. ב. ככה זה הגרמנים, אלה לא יראו ממני שקל.

    ודאי שגרמניה היא היום דמוקרטיה ליברלית מתפקדת היטב, שזוכה גם לאמון רב מצד מרבית אזרחיה. היא התמודדה ומתמודדת עם פשעי הנציונל-סוציאליזם. היא מספקת רשת בטחון סוציאלית שאמנם הולכת ונפרמת לאחרונה, אבל עדיין טובה בהשוואה למדינות מערביות אחרות.

    כל זה אינו אומר שאין מגמות מדאיגות. הן לא מוכרחות להתבטא בכיבושים צבאיים. הן עשויות להתבטא באפליה של מגזרים שונים או בניסיון כוחני להכתיב את סדר יומו של האיחוד האירופי. גרמניה של אחרי 1990 היא מדינה גדולה וחזקה יותר. יש שטוענים שעם איחוד גרמניה בא לקצו קונפליקט שהכתיב את ההיסטוריה שלה במשך מאה וששים שנה. מנגד, יש שטוענים שזו עלולה להיות שעת כושר לחזרתם של דפוסי מחשבה קנאיים.

    מדוע הנפת דגל הלאום נורמלית יותר מאי-הנפת הדגל? מדוע ההתייחסות שלנו אל לאומיות כאל כוח טבע? מישהו הרי תופר את הדגלים הללו, מישהו מדפיס את הפוסטרים הללו. מישהו בונה את המונומטים הללו, תוך הריסת המבנים והמורשת של מדינה אחרת. דיקטטורית ככל שהייתה, העניקה מזרח גרמניה גם ביטחון ותרבות לנתיניה, ב"מחיר" נמוך הרבה יותר מזה של ברית המועצות או סין. הלאומיות ה"נורמלית" הזו היא גם שכתוב ההיסטוריה.

    אחד הקנצלרים של מערב גרמניה היה חבר המפלגה הנאצית. את וילי ברנדט, חבר המחתרת האנטי-נאצית, היו שהאשימו בבגידה במולדת. מסורות ארוכות שנים בשורות הפקידות והצבא המשיכו להתקיים גם אחרי 1945. האנשים שבעוד כארבעים שנה יהיו הפוליטיקאים והפרופסורים בגרמניה יושבים עדיין מדי שנה לשולחן חג המולד עם חיילי הוורמאכט והאס. אס. – גם אם חלקם אינם יודעים זאת לפרטי פרטים. לא הייתי ממהר לדבר על "נורמליות" בגרמניה.

    לסיום: בודאי שמה שקורה בישראל חמור בכל קנה מידה ואינו בר השוואה בכלל עם צרות העשירים של גרמניה. זה אולי אומר משהו על הפוליטיקה הישראלית. אבל זה לא אומר כלום לגבי הפוליטיקה והחברה בגרמניה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 ביוני 2009 at 1:12

    אני מסכים איתך שהנפת דגל היא לא התנייה אנושית טבעית ושלמישהו וודאי יש אינטרס בכך.
    כל מה שאני אומר הוא שפטיריוטיזם גרמני כיום לאו דווקא צריך להיות מבהיל יותר מפטריוטיזם צ'כי או פורטוגלי. ברור לחלוטין שאתה רואה ויודע דברים שאני לא. אם אתה מדבר על נסיון של השמרנים בגרמניה להכתיב את סדר היום באיחוד האירופי מתוך איזו עליונות לאומנית, זה ודאי מדאיג, כי זו באמת מדינה עם כח כלכלי ואלקטוראלי עצום…

    התמצית של מה שאני אומר היא כזו – אני לא חושב שהעובדה שהאיחוד הנוצרי-דמוקרטי משתמש בדגל ומבטיח להגן על אינטרסים לאומיים מעידה על כך שהם "מיישרים קו" עם הסגנון של האן-פי-די או משהו בסביבה.
    אני מניח שהם מחפשים סמל ברור שיסמן אותם כשמרנים בתוך בליל מפלגות המרכז, שההבדל ביניהן לא גדול, למיטב הבנתי.
    כך קורה היום בכל אירופה, והיה מוזר יותר בעיניי אם בגרמניה זה לא היה כך.

    אני לא מנסה לומר שלאומנות אינה מדאיגה. לדוגמא הרומנטיזציה של תעשיית הברזל בתכנית טלויזיה. אכן דוחה, ומטריד.
    אבל לא בטוח שהשימוש בדגל מעיד על משהו בכיוון הזה. אני לא סתם אומר "עברו שישים שנה, זו מדינה נורמלית". אני מנסה להסתכל עליה בהקשר הרחב יותר, האיזורי. אם התחזקות הלאומנות מתרחשת ברובה המכריע של אירופה, אז אולי היא לא מצביעה על תופעה גרמנית.
    אם תוך התחזקות הלאומנית במדינות מערב אירופה, דגל הלאום היה נתפס בגרמניה כסממן של ניאו-נאציזם, מה זה היה אומר עליה כמדינה "רגילה"?

    אני חושב שזה היה מעיד על מידת מה של צביעות. הרי גם לפני עשר שנים הדגל לא עורר ברוב הציבור תחושה של סמל ימין קיצוני. לפחות עכשיו יש לו תפקיד של סממן לאומי רגיל, כבשאר המדינות.

    אולי אני מפספס משהו מאוד מהותי ואני לא באמת יודע מספיק. אני אפסיק כאן.

    נ.ב.- יהיה נחמד אם תכתוב יותר מאחת לחודש.

    המעריץ האלמוני בורוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: