רוח בלהות בגרמניה

"רוח בלהות מהלכת על פני גרמניה – רוח הבלהות של הקפיטליזם". כך פתח עיתון גרמני חשוב – "די צייט" – ביקורת טלוויזיה לפני כחודשיים. המשטרה והעיתונים אכן מיהרו לזעוק שאחד במאי האחרון היה הסוער ביותר מזה שנים, אבל איש לא יטען שהתסיסה החברתית בגרמניה, או באירופה בכלל, לפחות לא כעת, דומה לזו שטלטלה את היבשת ב- 1848 – אותה טלטלה שהולידה את המניפסט הקומוניסטי, שאל שורת הפתיחה שלו מתייחסת שורת הפתיחה של "די צייט".

למען האמת גם לא לכך הייתה הכוונה. תכנית הטלוויזיה שנסקרה בו הייתה מיני-סדרה בת שלושה פרקים על אודות משפחת קרופ – מיצרני הפלדה והנשק החשובים ביותר בגרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. מה לכל הרוחות הביא ערוץ טלוויזיה ציבורי להפיק סדרה שכזו על משפחה, שחלקה בקטסטרופה שהמיטה על עצמה אירופה ב- 1914 ובפשעי המלחמה של הנאצים אינו מבוטל? זו השאלה שריחפה לא רק מעל אותה רצנזיה, אלא גם בשיחות סביב העיתון ולמראה שלטי הפרסומת לאותה סדרה: "פלדה, כוח, תשוקה" – התנוסס עליהם בגאון. זוהי אותה שאלה, אותה אי-נוחות, המתעוררת למראה דגלי גרמניה הנראים יותר ויותר ברחובות. זוהי אותה תהייה, שמא הארץ חווה תחייה של רגשות לאומיים. עד לפני שלוש שנים העיזו רק מעטים להציג מעל מרפסת ביתם את הדגל. מחווה שכזו הייתה מתפרשת כהתרסה לאומנית, השמורה לימין הקיצוני. אלא שהמונדיאל שנערך בגרמניה ב- 2006 היה, כניסוח ה"אקונומיסט", מפגן של "פטריוטיזם נינוח". היו שקיוו שהדגלים יחזרו לארון, אבל רבים מהם עודם נתלים מעל למרפסות.

ואם שיחות הא-ודא שכאלו אינן יכולות להיחשב אינדיקציה אמינה במיוחד להלכי רוח ומגמות חברתיות, הנה באה תעמולת הבחירות לפרלמנט האירופי ומעלה גם היא את שאלת השימוש בדגל. המדובר בשלטי התעמולה של "האיחוד הנוצרי דמוקרטי" (CDU) – מפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל: "אנחנו באירופה" – קוראות הכרזות, כאשר המילה "אנחנו" מופיעה על רקע הדגל השחור-אדום-צהוב. רוצה לומר: אנחנו, ורק אנחנו. גרמניה אכן שולחת לפרלמנט יותר נציגים מכל מדינה אחרת באיחוד. האמנם צדקו מי שחששו בתחילת שנות התשעים מצירופה של מזרח גרמניה למערב ומיצירתה, שוב, של גרמניה גדולה וחזקה?

שבועיים לפני הבחירות לפרלמנט האירופי מציינת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ששים שנה לחתימת החוקה שלה, בעשרים ושלושה במאי 1949. תערוכות, כנסים ופסטיבלים חוגגים את קיומה של הדמוקרטיה הגרמנית הארוכה והיציבה ביותר בהיסטוריה. החוקה הבטיחה את חירויות האזרח, קבעה את מחויבותה של המדינה לרמת חיים נאותה של אזרחיה ויצרה מערכת פוליטית יציבה. ועל אף שהוכנסו בה אין-ספור תיקונים ושינויים, היא נותרה הבסיס לקיומה של הרפובליקה.

האם אכן יש לייחס חגיגות הדמוקרטיה הללו היבט לאומני? הטריקולור הגרמני, שלפתע מתנוסס בגאווה בעיתונים, בחלונות וכאיפור על הלחיים, נולד באביב העמים של 1848, בעת ניסיון מהפכני לכונן מדינה גרמנית מאוחדת בעלת משטר חוקתי וחירויות אזרח, ניסיון בורגני-ליברלי לשנות מעט את הסדר המלוכני שהושת על אירופה שלושים שנה קודם לכן. זהו דגל אזרחי לחלוטין, נעדר זיהוי דתי או אתני שעלול להרתיע מיעוטים כלשהם. זהו דגל שאומץ בשעתו על ידי רפובליקת וויימאר קצרת הימים ושהיה גם הבסיס לדגלה של מזרח גרמניה.

דווקא הכמיהה לאחדות גרמנית, כמיהה שבמידה רבה הגדירה את הפוליטיקה של מערב גרמניה עד 1990, היא המטרידה יותר. אותה כמיהה שלפני מאה וששים שנה נחשבה ליברלית ומהפכנית. מהפכת 1848 נכשלה. הסדר המלוכני הושב על כנו. האינטלקטואלים בגרמניה, אם להתנסח בקווים גסים, הגיעו למסקנה שאחדות גרמנית תושג רק "מלמעלה", על ידי השלטון. הם השליכו יהבם על ביסמרק, שאכן איחד את שלל המדינות הגרמניות לכדי יישות אחת. השאיפה לאחדות לאומית במסגרת מדינית משותפת מוגדרת על ידי היסטוריונים רבים כמוטיב המרכזי של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים על ידי גרמניה הנאצית ב- 1938 ודחף ההתפשטות מזרחה היו, על פי התיאוריה הזו, רק קצו של תהליך ארוך ועמוק הרבה יותר

הייתה זו בתחילת שנות התשעים, בעת "האיחוד מחדש", כרזה פופולרית: הכיתוב "אנחנו עם אחד", על רקע מפת גרמניה המאוחדת הצבועה בצבעי הדגל. היום היא מתנוססת על קיר "המוזיאון ההיסטורי הגרמני", לא הרחק מבניין הרייכסטאג המשופץ ומהאתר שבו עתיד להיבנות מחדש ארמון פרוסי שנהרס בידי מזרח גרמניה. הרפובליקה של בון עברה לברלין, והיא בונה לה כעת רובע מאסיבי של מבני ציבור ומונומנטים היסטוריים. את שובו של הדגל אל הנוף אפשר כמובן להגדיר כ"פטריוטיזם נינוח". רבים בגרמניה יאמרו שאין דבר כזה.

 

*במקום מראי מקום:

הסדרה המדוברת שודרה בערוץ ZDF בחודש מארס האחרון ונקראה: קרופ – משפחה גרמנית.

הכתבה ב"די צייט" התפרסמה ב- 19.3.09.

הכתבה ב"אקונומיסט" התפרסמה בגיליון האחרון, 23-29.5.09.

דעות ודאגות של אינטלקטואלים גרמנים מתחילת שנות התשעים בשאלת צירופה של מזרח גרמניה למערב ניתן למצוא בספר: "גרמניה: מחלוקה לאיחוד" בעריכת שולמית וולקוב, עם-עובד, תל-אביב 1994.

עמדה שונה ביטא ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר בספרו: "הדרך הארוכה מערבה" –

Heinrich August Winkler, Der lange Weg nach Westen, München, 2000.