התחלות של ספריה

כמה ספרים עמדו על אדן החלון בשבועות הראשונים. לא היו רבים מהם. מבחר מוזר של מה שניתן במתנה, של מה שעוד לא נקרא עד תומו ושל מה שהוטל עליו להעניק מעט תחושה של בית בשכבי על מזרנים זרים. הכביסה הרטובה נחה מול אדן החלון על חמורים מעץ שמאוחר יותר הפכו לרגליו של שולחן הכתיבה. בד לבן ונעצים שימשו כוילון, כיסא ומזוודה כארון. גם הגיון יש בכך: כביסה רטובה על חמורים מעץ, משם אל הכיסא ולאחר השימוש היישר אל הרצפה. לשם מה לך ארון?

ואז הגיעה שידת ספרים לבנה וסתמית, והספרים, שבינתיים תפסו גם את אדן החלון השני, הושמו בה כלאחר כבוד. מדף אחד היה מלין בנוחות את כל הספרים כולם. אבל הם מתפרשים בכל זאת על פני שלושה מפלסים ושש פינות. הרי אין מקומם של ספרי עיון עבים שמעולם לא נקראו בקרבת ספרות יפה שלא נקראה גם היא.

לקרוא ספרים, זהו עניין מסובך. זהו עניין שדורש כוח רצון, סבלנות, אורך נשימה. לא כך ברכישת ספרים, בעיקר בדוכנים שעל המדרכה או בשוק פשפשים: פלטות ארוכות, נשענות על חמורים מעץ, כורעות תחת ארגזי קרטון שהספרים מסודרים בהם לפי מחבר או לפי המחיר. אפשר להיעצר בחריקה מול ספר אקראי, לבחון את פניו ואחוריו, לשלם ולשים בתיק. והנה יש לך ספר חדש. ובערב אפשר להוציא אותו מן התיק ולהניח בשידת הספרים, בפינה המתאימה לכך. או, כפי שלעתים הוא המקרה, להרהר: מה מקומו של דין-וחשבון מאת סופר אהוב על מלחמה זו או אחרת? שאלה קשה. שהרי אנחנו לא קונים לנו ספרים סתם כך בסיטונות לקשט בהם את החדר. אנחנו מקימים לנו ספריה. ובספריה שכזו אין מקומו של דין-וחשבון מלחמתי עם רומן לבני-הנעורים, גם אם במקרה נכתבו על ידי אותו סופר. ואולי דווקא כן?

במדף התחתון נחים פטיש ומסמרים. את התמונות יש עוד לתלות. וגם ז'קט אחד על קולב מעץ נאחז בפינה העליונה של השידה הלבנה, מעל אלבום תמונות קטן. ארון של ממש עדיין אין.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 23 ביוני 2009 בשעה 20:44

    אהלן,
    אחד הדברים הראשונים שלמדתי בגולה שבה גם אתה גר, זה שהרבה יותר קל לרכוש דברים מאשר להיפטר מהם….
    ספרים זה מעט אחרת ובדרך כלל אין ממש רצון להיפטר מהם אז… 🙂

  • שני  ביום 23 ביוני 2009 בשעה 22:25

    אני זוכרת שפעם שאלתי אותך אם קראת את כל הספרים בספריה שלך ונזפת בי שזו שאלה מגונה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 25 ביוני 2009 בשעה 15:17

    אחח בבני

    אני בעבר הרגשתי ככה אך ורק כלפי אלבומים.
    בשנתיים האחרונות אני מתחיל להרגיש כך גם לגבי
    ספרים.

    כיף לקרוא אותך

    .נועדת למילים והן נועדו לך
    אני לא יודע אם התכוונת, אבל יצאה לך כאן ממש פנינה ספרותית.
    לא עוד entry בבלוג

    קראתי שלוש פעמים ברצף ורק נהניתי יותר בכל פעם

    עוד בבקשה

    -המעריץ בטורקיז

  • עלמה  ביום 1 ביולי 2009 בשעה 7:36

    קטע מצויין.
    קראתי אותו כשפורסם, עדיין המומה מסערת שבוע-הספר, ומאז בעצם הוא מתנגן לי בראש.

    אחת השאלות היא גם כמובן איך לסדר את הספרייה. אני הייתי מקפידה פעם לשים אותם רק ליד מישהו שהם יאהבו, כשכל ספר צריך להסתדר איכשהו עם שכנו.
    עכשיו נראה לי שאני מנסה בעיקר לפזר, כשהכל לבן-נקי-שטרם-נפתח ישען על אחד שכבר נקרא…

  • מיכל  ביום 5 ביולי 2009 בשעה 17:30

    סבא אבני,
    איזה כיף לקרוא אותך!

    נדרשתי לאחרונה לשתי סוגיות – האחת, פיצול סיפריית התבגרותי (ילדותי כבר מזמן אצל תמר וגם היא כבר זנחה אותה) מה נשאר בחדר עזוב שהפך לאזור דחיית הקץ לקיפול וגיהוץ כביסה ומה ילווה אותי בכל דירה ויהפוך אותה לבית.
    סוגיה שנייה היא איחוד סיפריות – ספרות מתורגמת שלוקטה בכובד ראש מוצאת עצמה לצד מיטב תוצרת הארץ בדגש על שירה – מהפך!

    בכל מקרה הרבה רגשות מתערבבים
    על נישת גבס צהבהבה המעלה אבק מדברי ועושה חשק לכוס תה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: