המחמאה היפה ביותר

"מאיפה אתה דובר עברית טובה כל כך?" שאלה אותי בגרמנית אישה חייכנית במונית שירות מירושלים לתל-אביב, והותירה אותי מבולבל לרגע.

עלינו בפינת בלאומליך הרב-קוק, אני ועלמה אחת מגרמניה שבאה לבקר בישראל, נחבטים ומטלטלים עם תרמילי הענק שלנו. עלינו בשעה שכבר החשיך ואני הייתי עייף מהנסיעה שנכונה לנו ומהכניסה האחורית לתל-אביב, מההזדחלות בין עדר מוניות-שירות לרגלי התחנה המרכזית החדשה.
האישה החייכנית ביקשה מהנהג שידליק אור, שתוכל לקרוא, ואני ביקשתי ממנה להתחלף במקומות, שאוכל לשבת ליד העלמה שאימצה כעת את תרמילה אל ברכיה. היא סירבה בנימוס וחייכנו זה אל זו. אחר-כך פניתי על העלמה שישבה מאחוריי באלכסון והחלפנו כמה משפטים. וכשסיימנו ואני רציתי להפנות שוב את ראשי אל החלון שאלה אותי בגרמנית האישה החייכנית שבין העלמה לביני: "מאיפה אתה דובר עברית טובה כל-כך?"
ולמען האמת הייתה זו אחת המחמאות היפות ביותר שקיבלתי. איזה עושר לשוני צריך היה להיות טמון באותם משפטים ספורים שאמרתי לאישה החייכנית. אולי נימוס ללא רבב, אולי מבנה משפט מיושן מעט?

ואני, כל שיכולתי לענות היה: "זו שפת אמי", ובבת-אחת יצא כל האוויר מחיוכה של האישה והעברית שבפי הפכה בן-רגע מפלא נדיר לסתם יום של חול ואני לכמעט רמאי ומאחז-עיניים. ורק הנהג שלנו בא לעזרתי, הרים את פניו אל המראה הרחבה שמולו ומילא את חלל המונית בקולו: "גיברת, אני קורא רק ספרים של מנהיגים".
"באמת, של איזה מנהיגים למשל?" שאלה הגברת בטון מורתי וליכסנה אליי מבט של ממתיקי סוד.
"כל המנהיגים שלנו. בגין, פרס, שמיר".
"מה עם רבין?"
"מה, רבין, כן… גם רבין. אבל אני אגיד לך: בגין, כל מה שהוא אמר, ככה זה נהיה".
"ופרס?"
"פרס, פרס הוא כמו שניצל – פעם על הצד הזה, פעם על הצד הזה. אבל מה – תמיד למעלה".
"ודברים אחרים אתה לא קורא?"
"דברים אחרים אין לי סבלנות".
"מה עם התנ"ך?"
"מה, לא, לפעמים, גם כן, אבל לרוב אני קורא ספרים של מנהיגים" ענה הנהג ומיקד מעתה את מבטו בשמשה שלפניו.
"בתנ"ך יש סיפורים נהדרים, סיפורי ניסים" התפרץ פרצוף עגלגל שישב מאחורי הנהג, מחזור תפילות בידיו.
"אה, כן?" שאלה האישה החייכנית.
"בטח, לא רק בתנ"ך. יש, אם את מכירה, בזוהר הקדוש, משפט, כמו מהסיפור על הרבי הגדול שתלמיד חכם בא ואמר לו …"
"מה אתה עושה לפרנסתך?"
"אני צייר"
"מה אתה מצייר?"
"סיפורי ניסים, על הרבי שבא לירושלים למשל … היום, את יודעת, יש לנו הרבה בעיות בארץ-ישראל, יש זרים שבאים לארץ הקודש ו-"
"אין בזה שום דבר רע"
"לא, לא, חס ושלום, אדרבא, אלא מה, כמו שכתוב, כתוב בזוהר הקדוש … אני רק מקווה שלא יביאו לנו מחלות על כל החטאים שחטאנ-…"
"כסאחתק תסתכל איפה שאתה נוסע!!" – שב הנהג לחיים והמטיר אותות ומופתים מלפניו מאחוריו ומצדדיו על הכביש ועל יתר המכוניות. והנביא שמאחור חרדה ניכרה על פניו והוא פנה לאישה החייכנית ואמר:
"תסלחי לי אני מוכרח לגמור להגיד תפילת-הדרך" – ושב והתרכז בספר שעל ברכיו והניע שפתיו מהר כמקודם. וכשהנהג שלנו התעקל ימינה על שני גלגלים בלבד בלה-גווארדיה לחש הנביא את המילים האחרונות וביקש לרדת, וברמזור הבא משך הנהג בידית הארוכה שלימינו ופתח את הדלת והנביא עם הכיפה הפרסית לראשו ירד מן המונית בלי לומר מילה והאישה החייכנית עוד ביקשה להיפרד ממנו ונקשה כמה פעמים על החלון – לשווא.
ואני כל הזמן הזה לא אביתי להיפרד מן המחמאה היפה שקיבלתי, והנה, מול פניה המופנים שוב אליי של האישה החייכנית נקרתה לי ההזדמנות להראות במה כוחי גדול:
"נו, זרקנו את יונה, אולי עכשיו ניסע יותר ברוגע".

עמדנו על מדרכת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, עטופים באד לח ובאורות ניאון והחלפנו לחיצות ידיים. ליפו המשכנו באוטובוס.