אפשר בבקשה לקבל בננה?

הנה הוא בן שנה. אבל את משך חייו וחייהם של דומיו צריך אולי למנות אחרת, אולי לפי שבועות. הוא בן חמישים ושתיים, אם כן. ומתפתח לאט, יחסית לגילו.

מסביב מצחצחים הכל חרבות, משחיזים לשונות, סופרים כניסות, זו יש לה מאה אלף, זה יש לו מיליון. ואנחנו שנינו, הרחק מאחור, עוד שוקדים על לימוד אוצר מילים חדש: מילים כמו "טרול", למשל, או "כתובת אי.פי." (שהן בעצם מילים נרדפות).

עד גיל שנתיים, כך סופר לי, לא הוצאתי מילה. ואז יום אחד פתחתי את פי ואמרתי: "אפשר בבקשה לקבל בננה?"

יש דברים שלא משתנים. לא האיטיות ולא הבושה לומר משפטים שאינם מנוסחים היטב, עד התו האחרון. ואשר על כן מתפתח הבלוג שלי לאט. לא מספיק רעיון לרשימה. צריך גם לכתוב אותה. ולכתוב שוב. ולקרוא שוב למחרת ולהתחיל הכל מהתחלה, כי מה שאמש נראה מבריק נראה היום חלקלק. ואת האזור הצר מאוד שבין קלישאות מזה ופלצנות מזה קשה מאוד למצוא.

גם הצורך לסכם אינו משתנה. לחתום תקופה, להביט אחורה, להיזכר. ותהיה זו תקופה קצרה ככל שתהיה. על מה כתבתי? על חוויות ורשמים בברלין, על תחושת זרות, על רישומם המעיק של מאורעות העבר. על מלחמה. על טיול בפולין ועל דמעות באכסניה. על ארכיון שהתמוטט. על ספרים ועל מדפי ספרים. על ביקור בירושלים. על מורה שהלך לעולמו, על קרוב משפחה קשיש ועל עלמה אחת, שבלעדיה ודאי הייתי כותב הרבה יותר.

על מה לא כתבתי? על מפגש טעון עם סופר משופם, על טיול לבלקן, על שירה ואקורדיון ברכבת התחתית. על כמויות אדירות של בירה, על עכברים במטבח ובוילר שעמד מלכת. על שעות ארוכות, אבודות, מול המחשב, מול סרטונים קצרים ברשת.

ואולי המנהג הזה בכל זאת אינו מגונה כל כך. נעים להיזכר במה שכבר היה. קשה יותר ליצור דבר-מה חדש. נחמד על כן גם לערוך חשבון ביניים, לשבת על ספסל, לנענע את אצבעות הרגליים ולחשוב על הרשימה הבאה.

אלו היו ששים שניות סנטימנטליות. המערכת מבקשת את סליחת הקוראים. בשבוע הבא: רשימות על שישה-עשר ימי מסע בסין. שככה יהיה לי טוב.