מסביב לכיכר: צעדים ראשונים

יש משהו מפתיע, כמעט מאכזב, במהירות ובקלות שבה מגיעים כיום לסין. כעשר שעות נמשכת הטיסה, לא יותר מעשרים דקות הנחיתה, ורגע אחד מפגש הגלגלים בקרקע. ומיד מתחיל החיפוש אחר השוק התרבותי. אחר השוני, אחר הטירוף, הפיגור, המודרניזציה, הגודל. לא, בעצם כבר במטוס הוא מתחיל: הנה שם עושות שלוש דיילות עבודה שבגרמניה או אמריקה הייתה עושה רק אחת, הנה ניסוח מצחיק באנגלית, הנה חנופה קיסרית.
והפאסון האנתרופולוגי הזה, רק מבלי דעת הוא מתפוגג, ורק לפרקים – כאשר, לדוגמא, בשדה התעופה נראות מכל עבר מסכות להגנה על הפה והאף על פניהם של הפקידים והמוכסים. כאשר, עדיין בתוך שדה התעופה, עליך לנסוע ברכבת כדי למצוא את מזוודתך.
באולם מקבלי הפנים עומד פרופסור לי ויימין מן האקדמיה הסינית למדעי החקלאות. הוא פנסיונר היום ומחייך עד למעלה מן השיניים. כאשר מישהו מתקשר אליו הטלפון הנייד שלו קורא בקול: !Hello motor וביד יש לו תמיד, בכל אשר יפנה, שקית ניילון ובתוכה ארנק, ספרים, מפתחות. כמה השערות עוד נשער בימים הקרובים באשר לפשרה של שקית הניילון, באשר לפשרו של העדר תיק. האם אין לו כסף? האם כך מקובל? האם תיק הוא מוצר מותרות?
איזה ניגוד חריף הוא הנהג שלנו לעומת אותו לי וויימין: גדל גוף, קרח, מדבר בקול, כמעט נובח. כמו יצא מאחרון סרטי הפעולה הסיניים. (אילו רק היה לו איזה אקדח, אילו רק היה נוהג במכונית שחורה וארוכה ולא בטנדר מרופט, רכוש האקדמיה הסינית למדעי החקלאות!)
לחם ושעשועים צריכים ההמונים. עשרה כבישי טבעת מקיפים את בייג'ין, ובין החמישי לרביעי נמצא קן-הציפור שנבנה לארח את האולימפיאדה. שיג ושיח קל עם השוטרים בכניסה, ואנחנו מתגלגלים פנימה, יוצאים, מצלמים, מוכים מן השמש, מסתכלים בנשים המנקות במטאטא את מדשאות הפיל הלבן הזה ולראשן כובעי קש רחבים. שעשועים צריכים ההמונים, המטיילים ומצלמים סביב המבנה דמוי קן-הציפור. "וסין צריכה להראות לעולם שהיא היום מדינה עצמאית, כבר לא חצי-קולוניה כמו בזמן מלחמת האופיום!" קורא דודי הקומוניסט בן התשעים ושלוש ורוקע במקלו על הקרקע.
הנהג הספיק לעשן סיגריה ואנחנו מטפסים אל הטנדר, סוגרים ברעש גדול את דלת ההזזה, וממשיכים אל כביש הטבעת הבא ואלה שאחריו, אל בירת הממלכה המרכזית.

הכל זועקים סין. העיתון, הנגיד והפרופסור. ששים שנה עמדה הרפובליקה העממית לחגוג, ובה בעת התכוננה הארץ לחגיגות הסתיו בראשית אוקטובר, ימים שבהם נמצאים כמאה מיליון איש בדרכים. טרם שקעו ענני בייג'ין 2008 וכבר מתנוססים בשנגחאי שלטי חוצות המכריזים על אקספו 2010. ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, זועק העיתון, עושה הצנזורה הסינית כבתוך שלה. ומעל לכל מרחפת עובדת קיומו של משבר כלכלי בעולם ועובדת היותה של סין לפתע פלא כלכלי.
ואני רק רציתי לחוש זרות מוחלטת ותלישות גמורה ודיס-אוריינטציה חשוכת מרפא בארץ בעלת תרבות עתיקה ומנהגים מוזרים ונטולת סכין ומזלג.

בבוקר יום ראשון נסעתי מן המלון שבחוג הטבעת השלישית אל תוככי הטבעת הראשונה וברכבת התחתית אל כיכר השלום השמיימי, היא טייננמן, היכן שאסור לרכוב על אופניים, אבל טנקים, כפי שכתב מדריך התיירים, מותר. לא טרחתי להסתיר אותו. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שאיני מכאן.
בכל פינה קידמו את פניי בידוקים בטחוניים, גדרות לרוחב הכיכר, שוטרים שחילקו הוראות עם רמקולים בידם, דגלים אדומים, אדומים, אדומים. ומעל שער הכניסה לעיר האסורה דיוקן של פרצוף מוכר: עיניו מביטות חצי בחשד, חצי בביטחון, שיערו השחור מסורק אחורנית, עורו חלק ועל סנטרו שומה. ודגלים אדומים, אדומים, אדומים. על תרנים, על עגלות התינוקות, בידי הילדים – אדומים, אדומים, אדומים.
הלוך וחזור לרוחב טייננמן, הוצא והכנס את מצלמת הכיס. צלם דגלים, צלם ילדים, צלם פורטרט ענק מעל שער הכניסה לעיר האסורה. האוויר דלוח, כבד, מעיק. זיהום ואובך. כדי לחצות את הכביש עליך לעקוב אחר תנועות ידיו של השוטר, שלושה או ארבעה או חמישה נתיבים בכל כיוון יש לו – מי סופר. ושם, מעברו השני של הכביש, נטועים כמה עצים. אפשר לשבת ולשתות את הטיפות האחרונות שבבקבוק המים המינרלים.
וכעת אני הולך בשביל צר מדרום לכיכר, מגוחך בקטנותו, בממדיו האנושיים. כל רחוב הוא אוטוסטרדה, וגם הדרך אל צידו השני, אני משנן לעצמי, מתחילה בצעד אחד. ואם לא יימצא במהרה בקבוק מים קרים יהיה זה סופי כאן, ליליפוטן שכמוני בארץ המחר.
כל צעד הוא הישג ואני הצלחתי לקנות בקבוק מים קרים שם בצד, בשביל הצר, ואף לשלם. שתי אצבעות משמען שני יואן, אני רושם לי בראשי. מה כבר יכול להשתבש?
מדרום לטייננמן צומח לו רחוב קניות ומסחר, חסום לתנועת מכוניות, אבנים יפות מרצפות אותו וחזיתות הבתים צבועות. חשמלית נוסטלגית מדדה הלוך ושוב על מסילה בת עשרים מטרים, אולי שלושים. ועל כן נטשתי אל סמטה צדדית, שאיני יודע אם אבניה נעקרו או טרם הונחו. וחוטי החשמל שבין שמים וארץ – האם זהו "לפני" או "אחרי"? וקבוצת הגברים היושבים על שרפרפים זערוריים ומסיעים דסקיות על לוח משחק – לא לפני ולא אחרי, אלא באדישות גמורה לכל המתחולל סביבם.
הבתים בני שתי קומות, כל כך הרבה מן החיים מתנהל ברחוב: המשחק, הממכר, המסחר, השיחה. כך, כמה דקות מטייננמן עוד שייכת הסמטה לאנשים, עוד לא הוברקה והופקעה לטובתי ולטובת שכמותי.
שתי מדרגות מוליכות אל מסעדה קטנה באותה סמטה: כמה טורים של ושלחנות וכיסאות פלסטיק. אני עולה בשתי המדרגות ומסיט את רצועות וילון הפלסטיק שבין הרחוב למסעדה ומכניס תחילה את ראשי ואחר כך את היתר ובפנים משתרר שקט ואחר כך פורץ צחוק מכל השולחנות. לא נהוג להצביע סתם כך על בני אדם – אפילו לא בסין! – אבל איזו ברירה יש לי? אני מצביע על שולחן שאליו מסבות שתי סטודנטיות בחולצות לבנות, מצביע על קערות המרק שלהן, מעלות אד, עשבים ואטריות וכופתאות צפים בהן. כזה!
מה כבר יכול להשתבש?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: