הרכבת הלבנה לבאדאלינג

ברכבת לבאדאלינג יש כיסאות מסתובבים. אי שם לפני התחנה האחרונה הרכבת משנה משום מה את כיוון נסיעתה, ואז קמים על הנוסעים מסובבים את הכיסאות. רגע של צחוק ואוטונומיה בתהליך מסודר מאוד: שכן תחנת הרכבת בבייג'ינג מאורגנת כמו שדה תעופה. יש לחכות בחדר ההמתנה עד אשר תחל העלייה לרכבת וסדרנים עם רמקולים בידיהם יקראו לנוסעים לבאדאלינג לגשת לרציף מספר חמש, ובתוך הרכבת מראים מסכי טלוויזיה קטנים נוהלי בטיחות והתנהגות על הסיפון.
הנסיעה נמשכת כשעה, אולי שעה וחצי, מתחנת רכבת צפון של בייג'ינג, צפונה, אל קטע החומה שליד באדאלינג. וכשנראים משעולי החומה הראשונים מבעד לחלונות הרכבת פורצת התרגשות בקרון, אפים מוצמדים אל החלונות, המעבר שבין שני טורי הכיסאות נחצה הלוך ושוב, מצלמות נשלפות, אצבעות מצביעות, אם עומדת מאחורי בנה, ידיה על כתפיו, מתכופפת ומטה את ראשה, לראות את העולם מגובה מבטו, ואז מצביעה אל נקודה כלשהי מבעד לחלון ואומרת דבר-מה לבנה.
ושלושה צעירים יושבים בשורה, מנמנמים כדרך צעירים ברכבת, הראש שמוט באלכסון אדיש, הרגליים שלוחות קדימה, בקבוק בירה או קוקה-קולה או מים מינרלים תקוע בכיס המושב שלפניהם.
האם זו הפעם הראשונה שלהם על החומה הגדולה? הפעם הראשונה בקטע שליד באדאלינג? או רק פעם ראשונה ברכבת הלבנה בעלת החלונות הגדולים, הרכבת שנפתחה רק זה מקרוב?
עבור לי ויימין נכונות שתי התשובות האחרונות. הוא יושב לידי ומכתיב את שמות המקומות שביקרנו בהם עד כה. יונג-מינג נקראת העיר העתיקה שמצפון לבייג'ינג, דרכה עברנו יום קודם בדרכנו אל בית ספר אזורי. בתים נמוכי קומה, מקושטים באדום ובצהוב, רחוב ראשי ובו שוק ובקצהו פגודה. איש נסע בכרכרה רתומה לכלב קטן, ג'וקים וחרגולים קיפצו בכלובים, אופניים בכל מקום ורוכלים שישבו בין חפירות המדרכה.
ליו-בינפו הוא שם המחוז שבבית הספר האזורי שלו ביקרנו, בחדר מרווח, סביב שולחן עץ כבד, בכורסאות ענק, שני דגלוני סין במרכז. "מותר לי לשאול שאלה נבזית?" פותח דודי לאחר שתמו דברי הנימוסים וההסבר. "האם המנהל חבר מפלגה?" שניה, שתי שניות חולפות ולי ויימין פותח ומתרגם את השאלה. פרץ צחוק והנהוני ראש. "אבל אינך חייב להיות חבר מפלגה כדי להתמנות למנהל בית ספר" הוא מוסיף עם שוך הצחוק. מזכיר המפלגה בכפר יושב גם הוא לשולחן.
קונפוציוניזם ושמירת הסביבה הם שני תחומי ההרחבה של בית הספר, מספר המנהל בן ה- 38. ציטוטים מכתבי קונפוציוס מעטרים את קירות המבנים שבין מגרשי הספורט הרחבים. אורחים אינם דבר יוצא דופן כאן – אנשי המפלגה באים לכאן להתרשם לעתים תכופות. צריך לדעת לאן לבוא.

"האם נכון הוא, שאנשים רבים גונבים מלבני החומה?" אני שואל את לי ויימין בהתקרבנו אל קופת הכרטיסים.
"לא" הוא עונה קצרות. "זה אסור"
"ברור לי שזה אסור" אני צוחק ומאדים, "אבל אנשים עושים גם לפעמים…" השיחה תמה.

אם היו לך ציפיות למצוא את חומת סין מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת במעלה הרים ובמורדות, באחידותה הלא-אנושית, באורכה האין-סופי, אם צלחו הציפיות את קופת הכרטיסים ואת אכסדרת הרוכלים, אם קילוגרמים רבים כל-כך של תיאורים רומנטיים וציורים דהויים עמוסים על ראשך בבואך לסין ובבואך אל החומה, הרי שאז תזדקק נואשות לאותו שלט כעור המקדם את פניך בקטע החומה שליד באדאלינג: עולם אחד, חלום אחד – בייג'ינג 2008. ואחר-כך, על החומה עצמה, דוכנים לממכר משקאות ולחריטת שמות בגרגרי אורז ורכבל מלמעלה למטה ושוב מעלה – וכי למה ציפית, מרקו פולו שכמוך?
ובכל זאת, אחרי שרצת הלוך ושוב את קטע החומה, ואחרי שטיפסת אל המגדל ונחת בצל, אם תמצא רגע שקט ופינה שקטה ותתחוב את ראשך באחד החרכים ותביט החוצה – או שמא זהו פנימה? איפה סין ואיפה מונגוליה ואיפה אתה – ואם משב רוח יצמרר את עורך באותו רגע, אתה עשוי למצוא את חומת סין הגדולה, על חלקיה המרוחקים ממך, הגולשים אליך ונסוגים חליפות, מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת, באורכה האין-סופי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ממי  ביום 16 בדצמבר 2009 בשעה 9:58

    ואתה רואה ומספר לנו את שראית. תענוג. קן הציפור, שקית הניילון כתיק אישי ופסוקים מקונפוציוס הם נפלאות סין של ימינו. כתוב עוד אבנר עפרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: