הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן היא לתת למראה עיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כעין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. וגם רשמי מסע אינם תחליף לעבודה עיתונאית או למחקר כלכלי וסוציולוגי. הם מביאים, במקרה הטוב, שיחות עם אנשים פרטיים, חוויות מחיי יום-יום.
ולאחר שהנקודה הזו הובהרה היטב, אני נפנה לכתוב, ברשימה הזו ובשלוש הבאות, על כמה רשמים מטיול בן שישה-עשר יום שערכתי בסין בספטמבר האחרון. את קבוצתנו, בת חמישה אנשים, ליוו חוקרים ומתורגמנים משתי אוניברסיטאות בבייג'ינג. הודרכנו על ידי אנשי התכנית למלחמה בעוני באחת הפרובינציות העניות בסין, פגשנו סטודנטים ובני מיעוטים אתניים ובאחד מאזורי החוף העשירים ראינו את בתיו המרווחים של מעמד בינוני חדש – אנשים שהתעשרו מפיתוח חקלאות ימית.
כך הגענו לכפרים קטנים ושמענו מה יש לתושביהם לומר. כך גם יכלו מארחינו לבחור מה להראות לנו ומה לא, אילו מהשאלות שלנו לתרגם בחפץ לב, אילו באי-רצון ואילו רק באופן חלקי. לא נפגשנו עם אסירים פוליטיים, עם פעילי זכויות אדם או עם סופרים ואינטלקטואלים המשלמים מחיר כבד על שהעזו לבקר את ממשלתם. את משרד המנהל במפעל טקסטיל יכולנו לראות, גם את החדר בו נעשה השלב האחרון של הייצור, השלב הממוחשב והממוכן. ופס-הייצור עצמו? "אנחנו מוכרחים להמשיך הלאה, התעכבנו יותר מדי אצל המנהל".
חלק ראשון: באקדמיה הסינית למדעי החברה
כארבעת אלפים עמיתי מחקר עובדים באקדמיה לסינית למדעי החברה בבייג'ינג, המוסד החשוב ביותר בסין בתחומי מדעי החברה והרוח, שלו כחמישים מכוני מחקר. אנחנו נפגשנו לשיחה עם כמה מומחים מן המכון לפיתוח הכפר. את זמנם הם מחלקים בין בייג'ינג לבין כפרים ועיירות בחרבי סין, שם הם מנסים לבחון את תוצאות המדיניות המונהגת על ידי הממשלה המרכזית.
האקדמיה הוקמה ב- 1977, שנה אחרי מותו של מאו ועם התבססות כוחו של דנג סיאו-פנג הפרגמטי בראשות המפלגה הקומוניסטית, בתקופה שבה התאפשרו דיון חופשי יותר ומידה של ביקורת על מדיניות המשטר. משפט של אחד החוקרים שעמם שוחחנו הבהיר את תחום הדיון שלנו ואת הגבולות שבהם הם פועלים: "אנחנו כאן כדי לחקור ולבקר. אם אנחנו רואים בעיה במדיניות, מן הסתם נכתוב על כך בנייר העמדה שלנו. אבל להפגין מחוץ לאקדמיה נגד מדיניות הממשלה כשלעצמה – זה לא".
ב- 1978 פורקו הקולקטיבים החקלאיים שבהם חיו האיכרים בכפייה, על פי תורתו של מאו. אגב כך התפרקה גם המערכת החברתית שהעניקה לאיכרים ביטחון נגד מחלה או נזק. רק בשנת 2000, סיפרו מומחי האקדמיה, החלה הממשלה המרכזית לבנות מערכת חדשה, שכוללת, בין היתר, שכר מינימום וביטוח בריאות. ורק ב- 2020 צפויה המערכת הזו להקיף את הארץ כולה.
כמחצית מאוכלוסיית סין מוגדרת חקלאית. רמת החינוך בכפר ירודה מזו שבעיר (רק לאחרונה הוחלו בכפר תשע שנות חינוך חובה), אחוז הסטודנטים הכפריים באוניברסיטאות במגמת ירידה לעומת אחוז העירוניים. מאות אלפים עוזבים את הכפרים ונודדים לערים בחיפושם אחר עבודה. אגב כך נשארות חלקות חקלאיות בלתי מעובדות. בעבר ניסתה הממשלה להילחם בכך על ידי מניעת דיור וחינוך ממי שעזבו את אדמותיהם ובניסיון לקבע אותם לכפר. כיום בונה הממשלה מרכזים עירוניים חדשים כדי למתן את הנהירה למטרופולינים הקיימים.
הפער הסוציו-אקונומי בין העיר לכפר הכפיל עצמו פי חמש בעשרים השנים האחרונות. "אין סיכוי לצמצם את הפער הזה בעתיד הנראה לעין" אמר אחד המשתתפים בשיחה. זוהי תוצאה של מדיניות הממשלה המרכזית, אשר אפשרה לאזורי החוף העשירים לקלוט השקעות בינלאומיות ולעודד יוזמות פרטיות, ובכך לדהור קדימה בצמיחתם הכלכלית ולהותיר מאחוריהם את האזורים העניים שבפנים הארץ.
אלא שלמגזר הפרטי ולמשקיעים בודדים עדיין אין בסין מונופול על ההתפתחות הכלכלית של כלל החברה. המחוזות שבדרום מזרח, שבמשך מאות שנים פותחו על ידי המעצמות הקולוניאליות והיום מוקמים בהם עוד ועוד אזורי סחר חופשי, מחויבים לתמוך כלכלית במחוזות העניים, לשלוח מורים ומומחים למלחמה בעוני. ובכפרים מקימה הממשלה, בשיתוף הממשלות המקומיות, מוסדות אשראי לאיכרים, כדי לאפשר להם להגדיל את תפוקתם, לפתח עסקים קטנים ולהיחלץ מתלות בגבירים מקומיים.
מסורות עתיקות והסתמכות על קשרי משפחה וקהילה, יחד עם חוסר מודעות של האיכרים לזכויותיהם, מקשות, לדברי החוקרים בבייג'ינג, על קידום התכניות החדשות. יומיים מאוחר יותר וכאלף קילומטרים מערבה אל פנים הארץ, באוניברסיטה קטנה של עיר-שדה, היינו עתידים לשמוע על עוד כמה בעיות, שאינן נעוצות דווקא במסורת.
עוד עז 
תגובות
מצחיק, שמעתי על הטיול שלך לסין בעקיפין מכמה מהחבר'ה פה בארץ, אבל לא הבנתי בכלל במה היה מדובר באמת. בכל אופן, הרשימה מרתקת. אני מחכה לחלק ב' וג'.
רשימה מצוינת. מחכה לבאות
למעשה ככל שמספר החקלאים יורד כך רווחת החקלאים שנשארים עולה. הסיבה לכך נמצאת במה שמכונה חוק התפוקה השולית היורדת. כלומר בהינתן כמות מסוימת של אדמה/הון התפוקה של כל עובד תלויה בכמות העובדים האחרת שעובדת באותו קרקע. אם היא גדלה תפוקתו יורדת ואם היא קטנה תפוקתו עולה. המצב בארצות חקלאיות לפי המודל המלתוסיאני הוא לפיכך גידול מתמיד באוכלוסיה עד הרמה שהתפוקה השולית של כל עובד מביאה אותו לסף רעב, במצב הזה המערכת החיסונית של העובד נחלשת, פורצות מגפות, מספר העובדים קטן ושוב התהליך מתחיל.
מה שקורה כיום בסין הוא שמספר העובדים החקלאיים לכל יחידת קרקע הוא במונחים עולמיים (למשל מתוך השוואה לארה"ב ואירופה), גדול מידי, ולכן בהכרח איננו יעיל. ככל שמספר העובדים שעוברים לעיר יעלה כך מצד אחד הפיריון שלהם בעיר יעלה (שכן בעיר הפיתוח הטכנולוגי וריכוז ההון גבוהה הרבה יותר) ומצד שני הפיריון לחקלאים עולה (שכן מספר החקלאים עכשיו הרבה יותר קטן). לכן התנאי לצמיחה בכל מקום היה תמיד ביטול הקשר לקרקע בין בצורת צמיתות, עבדות, או קמונות קומוניסטיות.
ביטול הקשר לקרקע אפשר תנועת עובדים חלוקת עבודה משופרת ולכן צמיחה.
ינאי, עלמה – תודה.
דוד – תודה על התגובה. על המודל המלתוסיאני כבר ערערו כמה וכמה כלכלנים. כך גם לגבי ההנחה המובלעת במשפט האחרון שלך, כי "כוחות השוק" ידאגו לחלוקת עבודה נכונה.
בסופו של דבר צריך מישהו שיעבד את האדמות. לכן אי אפשר להניח למספר החקלאים לרדת עוד ועוד.
ההשוואה במספר החקלאים בין ארצות מתועשות לארצות לא מתועשות היא בעייתית: באירופה ובארצות הברית החלקות גדולות הרבה יותר ויש שם מכונות. בסין העבודה נעשית עדיין במקרים רבים ללא מכונות – מה שמצריך יותר ידיים עובדות.
המודל של מלתוס הוא מודל מופשט ולכן כדי לערער אותו צריך לבדוק האם אין טעות בהנחות המודל או בבניית המודל מתוך ההנחות. למעשה עד עכשיו לא ערערו את המודל עצמו. מה שעורער היה התחזית של מלתוס כי קיים חסם עליון לאוכלוסיה האנושית במשאבים הנוכחיים של כדור הארץ.
כלומר, כמו כל מודל מדעי ראוי לשמו, המודל של מלתוס היה בן הפרכה. עם זאת צריך לזכור שלמעשה בחצי תריסר תחומים מדעיים לא ניתן לזוז ללא המודל של מלתוס. בין אם זה האבלוציה הדרווניסטית שכל כולה מבוססת על מלתוס ובין אם זה הבנת תופעות היסטוריות כמו החסם העליון על האכלוסיה באירופה ובסין לפני פרוץ המהפכה התעשייתית.
מה שיקבע את מספר החקלאים הוא כמו בכל מגזר כלכלי תחרותי הביקוש לתוצר של האדמות ויחס העובדים להון וטכנולוגיה באותו מגזר. כלומר בנקודה מסוימת הרווח של החקלאי מהעבודה בשדות יגדל על הרווח שלו בעיר והוא ישאר בשדה.
שים לב שאתה מסובב סיבה ותוצאה. הסיבה לכך שבארצות המערב החלקות גדולות יותר פר עובד נובעת ישירות מהעובדה שיש הרבה פחות חקלאים לאותה כמות קרקע. באשר למכונות היכולת לקנות מכונות נובעת מהחיסכון של החקלאים, חיסכון שכרגע הוא נמוך מידי כתוצאה מהשכר הנמוך של חקלאים הנובע ממספרם הגדול מידי (מספר חקלאים גדול מביא לתפוקה שולית נמוכה). ברגע שמספר החקלאים ירד השכר יעלה פר עובד, החיסכון יעלה וכתוצאה מכך כמות ההשקעה תעלה עד שהמערכת תגיע למצב עמיד במצב הטכנולוגי הנוכחי (מודל סולו לצמיחה).
אני מקבל את ההערה לגבי מאלתוס.
אני לא מסכים עם קביעתויך לגבי סין. ראשית, המשק הסיני אינו משק שהפקטורים היחידים בו הם היצע וביקוש. יש בסין עדיין אלמנטים של כלכלה מתוכננת.
ואני לא בטוח לגבי שאלת החלקות והמיכון. גודלן של חלקות נקבע הרי פעמים רבות על ידי מנהגי ירושה, למשל, ולא על ידי פקטורים כלכליים גרידא.
ובאשר למיכון – מיכון אין פירושו רק היכולת לקנות מכונות. פירושו גם הידע הדרוש להפעלתן – כלומר מידה מסויימת של הכשרה מקצועית. פירושו גם רשת של כבישים. פירושו טופוגרופיה מסויימת – לעבד טרסות של אורז בנוף הררי עם טרקטור זה לא פשוט. זהו תהליך עמוק ומורכב שאינו מושפע רק משאלות של כסף פרטי, היצע וביקוש.
מה שכן – אין ספק שחסכונות קטנים מדי של האיכרים הם מכשול, ועל כך אכתוב ברשימה הבאה.
טרקבאקים
[…] הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן, כתבתי ברשימה הקודמת על סין, היא לתת למראה לעיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה […]