אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה

הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן, כתבתי ברשימה הקודמת על סין, היא לתת למראה לעיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כאין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. אל הטעות הזו מצטרף אינסטינקט תמוה לא פחות: לא חולפות שעות ספורות מרגע שהנחת את המזוודה וכבר הופך המלון לפינה חמה ומוכרת, לנקודת התייחסות. אותו מלון שרירותי, אותו מראה ראשון, רושם ראשון מהארץ, הופך מעצמו גם לחזק והעמיד ביותר. וכל מה שתוסיף ותראה אחר-כך יהא רק בבחינת שינויים שאתה מכניס בתמונה שציירת לך באותן שעות ראשונות.

המלון שלנו בבייג'ינג שכן ברחוב נעים של אוניברסיטה, בנייני מגורים, אופניים, דוכני מאכל ועצים. חזרתי ושיננתי לעצמי שזוהי רק פינה אחת מזערית של עיר ענקית וארץ עצומת ממדים. לשווא. הנה במרכז העיר, רשמתי לי בהפתעה, נראים הדברים אחרת – העצים מועטים, הרחובות ענקיים, התנועה גועשת והעצים מועטים. ואלף קילומטרים מערבה מבייג'ינג, ציינתי לעצמי שוב, נראים הדברים אחרת. המכוניות מועטות, המשאיות מיושנות, האוויר שונה.

חלק שני: אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה
העיר יאנגלינג (Yangling) במחוז שאאנשי (Shanxi) היא דוגמא לעיר חדשה ומתוכננת, אחת מיני רבות הנבנות כדי למתן את הנהירה מן הכפרים אל המטרופולינים. היא שוכנת בקרבת הבירה העתיקה שיאן (Xi'an) ויושבת בה האוניברסיטה לחקלאות ויערנות. באוניברסיטה לומדים סטודנטים רבים מחו"ל, בעיקר מאפריקה, ויש לה אתר אינטרנט באנגלית. הסטודנטים מקבלים מעונות וקצבה חודשית מהממשלה.

יומיים אחרי השיחה באקדמיה למדעי החברה בבייג'ינג נפגשנו עם דוקטורנטיות ודוקטורנטים באוניברסיטה של יאנגלינג. רבים מהם באים ממשפחות איכרים קטנים מכפרים מרוחקים. ביקשנו לשמוע על ביטוח לאיכרים ועל "מיקרו אשראי" בסין: הקמת מוסדות אשראי מקומיים – אותה שיטה למלחמה בעוני שזיכתה את מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל לכלכלה בשנת 2006.

במקרה הסיני אין מדובר רק ביוזמות פרטיות. קואופרטיבים של אשראי ובנקים חקלאיים מוקמים על ידי הממשלה על מנת לתת הלוואות לאיכרים. בכך מקווה הממשלה לאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי ולהגדיל את תפוקתם. כיום משתמשים איכרים רבים בתוצרתם שימוש פרטי בלבד, או משווקים אותה בקנה מידה מקומי. באמצעות מיכון וסלילת כבישים מבקשת הממשלה לאפשר לחוואים לשווק את תוצרתם גם בערים, כלומר, ליצור חקלאות תעשייתית בדומה לאירופה ולארצות הברית.

"איך פועלות תכניות הביטוח החדשות לאיכרים?" אנחנו שואלים. אחת הדוקטורנטיות (הנשים הן רוב ברור בחדר) עונה: "אלו חברות פרטיות שמפעילות את תכניות הביטוח. פעמים רבות הן אינן מצליחות לעשות רווחים גדולים מספיק ועל כן חסרה להם המוטיבציה להמשיך במיזמים הללו. האיכרים נדרשים להפקיד חלק מכספם בקרן שממנה ימומן הביטוח שלהם. ופעמים רבות הם אינם בוטחים בחברות הפרטיות הללו ואינם מוכנים להפקיד את הכסף הנדרש. הם רואים במשפחה את רשת הביטחון שלהם והם אינם מודעים לזכויותיהם. מעבר לזה, רעיון הביטוח הוא חדש עבור איכרים רבים. הם מעדיפים להשקיע את מעט הכסף שיש להם באופן שיחזיר להם תמורה מיידית."

אחרי הדיון הלכנו לארוחת צהריים במסעדה בתחומי הקמפוס. רמקולים על חזיתות הבניינים השמיעו בקול את החדשות. התחלתי לשוחח עם אחת הסטודנטיות, בת עשרים-ושש. היא הציגה את עצמה, ואני לא הצלחתי לבטא את שמה. "אני מצטערת, אין לי שם אנגלי". "למה שיהיה לך שם אנגלי?" שאלתי. "הרבה צעירים לוקחים לעצמם גם שם אנגלי, כי קשה לאנשים מחו"ל לבטא את השמות הסיניים".

היא שאלה על מעמד האישה בישראל, על סיכויי התעסוקה של נשים באקדמיה ובמגזר הפרטי. כששאלתי אותה על תכניותיה השיבה שהיא מתלבטת בין אקדמיה לחברה פרטית. "בחברה פרטית אפשר להרוויח הרבה יותר. מצד שני, אני רוצה להתחתן בעוד שנה, ובמגזר הפרטי זו עשויה להיות בעיה". שאלתי האם היא חשה אפליה בין גברים לנשים. האם, להערכתה, בבואה לראיון עבודה, סיכוייה שווים מול מועמד גבר. "כשאני באה לראיון עבודה אני יודעת שיש לי מה להציע, שאני טובה לא פחות ממועמד גבר".

שם אנגלי, קריירה ומעמד האישה – לא הייתי יכול לקבל דוגמה טובה יותר מזו להתבססות רעיונות ואופנות מה"מערב" – מארצות-הברית במיוחד – בסין, ולא רק באזורי החוף, אלא עמוק אל תוך הארץ, באוניברסיטאות שדה קטנות כמו זו שביאנגלינג.