הסרט הלבן של היינריך בל

ב- 1952 פירסם היינריך בל, אז סופר בתחילת דרכו, את הסיפור "המאזניים לבית באלק". בכפר גרמני קטן חיים האנשים מזה חמישה דורות מעיבוד פשתן. "בבוקר היו החדרים אפופים בריח מרק, בימי ראשון הוגשה דייסה, ופני הילדים אורו מאושר כשבימי חג הקפה השחור הלך והפך בהיר מן החלב שהאם המחייכת מזגה אל הספלים".

המשחק הזה של שחור ולבן אינו נקודת הדמיון היחידה בין סיפורו של בל לבין סרטו של מיכאל האנקה "סרט לבן". שתי היצירות עוסקות בצדק ואי-צדק, בשליטה והיררכיה, בניצחונו של הרוע ובנטייה האנושית להתעלם ולהסתיר עוולות. ושתיהן מבקשות, גם אם לא באופן בלעדי או מוצהר, לתאר באמצעות סיפורו של כפר אחד את המבנה האנושי והחברתי שבו התפתחה ההיסטוריה הגרמנית עד 1945.

הרצון להסביר תופעות חברתיות באמצעות דוגמא בודדת כמובן אינו ייחודי לשתי היצירות הללו. זהו רצון עתיק יומין שהוליד מיתוסים, אלגוריות ומשלים. אלא שבמאה העשרים הפכה הסוגה הספרותית הזו למתודה חדשה של מחקר ההיסטוריה וכתיבתה. ההיסטוריון עמנואל לה-רואה לאדורי ביקש לחקור את חברת האיכרים בדרום צרפת על סמך סיפורו של כפר אחד. בבסיס הניסיון הזה עומדת ההנחה שבחיי הכפר ניתן לראות מבנים חברתיים ופוליטיים המעצבים יחידות חברתיות גדולות יותר: מעמדות, מחוזות או מדינות.

"סרט לבן" הוא יצירה פנורמית על כפר פיאודלי בצפון גרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, שסדרת מקרי אלימות מסתוריים פוקדת אותו. הוא בוחן את כל שכבות החברה: הברון ואשתו, המורה והרופא, הכומר ומשפחתו והאיכרים הצמיתים. הוא מציג מן הרגע הראשון את האלימות והכוחנות השולטות בכל היבט של היחסים החברתיים והבין-אישיים: החינוך, העבודה, המין.

בריאליזם החברתי הזה נדמה תחילה שאין מקום לסמליות יתירה. את שמו מקבל הסרט מרצועת בד לבנה – סמל לטוהר המידות – שקושר הכומר בשיערם של ילדיו העומדים לפני הקונפירמציה, טקס כניסתם אל חיק הקהילה הפרוטסטנטית, לבל יסורו מדרך הישר. לבל יישלח הבן את ידיו אל "חלקי גופו העדינים ביותר", לבל תשוב הבת להמרות את פי הוריה. אבל את הסרט הלבן בשערותיהם של מרטין וקלרה אין רואים. רק לקראת הסוף, עם התמקדות המבט הפנורמי בקונפליקט שבין שתי סמכויות מוסריות – המורה והכומר -, רק לאחר שמתברר מי הם העומדים מאחורי מקרי האלימות הפוקדים את הכפר, רק לאחר שהכומר נחרץ להשתיק את הגילוי, רק אז מופיע הסרט הלבן, נושא עמו סמליות אירונית: בתמונת הסיום נראה הכומר בכנסייתו ביום ראשון חגיגי, שני סרטים לבנים לרוחב חזהו.

סיפורו של בל, לעומת זאת, הוא סיפור שכולו סמל, סמלו המוכר והמובהק של הצדק: המאזניים. בכפר הקטן אוספים הילדים עשבים, פרחים ופטריות עבור משפחת האדונים, היא משפחת באלק. העשבים והפטריות והפרחים נשקלים על המאזניים – עבור קילו מקבלים הילדים כמה פרוטות. כוחה של משפחת באלק בלתי מעורער. איש מלבדה אינו רשאי להחזיק בביתו מאזניים. ואין זו הפתעה גדולה עבור הקורא כאשר ביום הראשון של המאה העשרים מתברר שהמאזניים הללו, שחמישה דורות של ילדים שקלו עליהם פטריות, פרחים ועשבים, אינם צודקים, שממשקלו של כל קילו הם מחסירים מאה גרם.

"המאזניים לבית באלק", כמו "סרט לבן", מסופר ממרחק של עשרות שנים. ב"סרט לבן" שייך הקול הזקן למי שהיה ערב מלחמת העולם הראשונה מורה בן שלושים ואחת. אצל בל זהו נכדו של מי שכילד קטן גילה את העוול. בשני המקרים ברור: פעולת ההיזכרות של הדמות המספרת נעשית אחרי מלחמת העולם השנייה.

"המאזניים לבית באלק" הוא סיפור שמקור האי-צדק ברור בו מאוד: המעמד השליט – משפחת באלק, הז'נדרמים המדכאים את ההתקוממות, הכומר הנקרא למרק את העוול. מבחינה זו "סרט לבן" היא יצירה קודרת ופסימית הרבה יותר. הוא אינו מסתפק בביקורת הממסד הדתי והפוליטי, הוא בוחן את האנשים הקטנים ואת מעשי היום-יום שלהם. הרוע שוכן בכל – לאו דווקא באצולה. הילדים אינם מחייכים באושר למראה החלב הבהיר הנמזג אל ספלי הקפה. איש, כמעט, אינו מחייך. סיפור אהבתם של המורה והמטפלת הצעירה ממחיש יותר מכל את חוסר האונים שלהם, את אפסותם אל מול סדר חברתי שהילדים בו פונים אל אביהם בתואר "אדוני האב".

חוסר האונים של המורה הופך מוחלט בסוף הסרט. לאחר שהתבררו לו ממדי הרוע, לאחר שהבין מי עומד מאחורי מקרי התקיפה בכפר, לאחר שניסה לשווא לפנות אל הסמכות המוסרית – הכומר – הוא אומר בסוף הסרט עוד משפט אחד: "אחרי המלחמה פתחתי חנות. מעולם לא שמעתי עוד דבר על אודות הכפר". בדיוק באותה נקודה – במילות הסיום – הופך גם סיפורו של בל ממשל על שולטים ונשלטים לקביעה אוניברסלית שאין בה שביב נחמה, מסיפור על כפר קטן לפני עשרות שנים לאמריה נוקבת על חברת ההווה: "הוריו של סבי נאלצו לעזוב את הכפר (…) הם נדדו עם הקרון שלהם בדרכים (…) ומי שרצה יכול לשמוע את סיפורם על משפחת באלק, שבצדק שלה חסרה תמיד עשירית. אבל כמעט אף אחד לא הקשיב."

 

 

Heinrich Böll, Die Waage der Baleks (1952), in: Nicht nur zur Weihnachtszeit – Erzählungen, dtv, München 1992.

Emmanuel Le Roy Ladurie, Montaillou, village occitan de 1294 à 1324, Gallimard, 1975.