שיקגו

תמונה ממוסגרת של הנשיא קלינטון קידמה את פניי, תלויה מעל הכניסה לאחד האולמות בשדה התעופה של לוס-אנג'לס, בביקורי הראשון בארצות הברית. אני בראשי שייכתי עד אז מחוות שכאלו לצורות משטר אחרות, או לחילופין לדוכני שווארמה. זו הייתה התוודעות ראשונה לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. רשמים נוספים הצטרפו מאוחר יותר.

קיץ 2000. בקמפ-דיוויד נערכו שיחות שריתקו את תשומת ליבנו. בנובמבר עתידות היו להיערך בחירות לנשיאות. "עבור מי תצביעי?" שאלתי אישה שחורה שישבה לידי במטוס מלוס-אנג'לס לניו-יורק. "היי!" היא קראה – "זה אישי!". כך התוודעתי פעם נוספת לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. אבל על נער בן ארבע-עשרה עם אנגלית רצוצה, שאפילו את ההבדל בין ארבע-עשרה לארבעים אינו יודע לבטא כהלכה, אי אפשר באמת לכעוס. "בוא הנה" רכנה האישה לעבר אזני. "אני עומדת להצביע לאל גור". הנהנתי בסיפוק. "ואני אגיד לך עוד משהו" – היא עברה כעת ללחישה ממש – "קלינטון שחור!"
"את מתכוונת לומר שהוא מנהיג מדיניות חיובית בנוגע ל…"
"לא לא!" – היא פשטה קדימה את זרועה החשופה וטפחה עליה בידה השנייה – "קלינטון שחור!"

מן השיחות בקמפ-דיוויד נותר חיוך מריר. אל גור פנה למאבק בהתחממות הגלובלית. בנייני התאומים שהבהילו אותי אז בגובהם נעלמו כלא היו. אמריקה התפנתה להפיץ את בשורת הדמוקרטיה במזרח התיכון. עשר שנים אחרי אותה נסיעה ראשונה אל מעבר לאטלנטי אני נזכר באותה אישה. האם תיארה לעצמה מי יתמודד לנשיאות כעבור שמונה שנים?

התעוררנו בארבע בבוקר, אחרי עשרים שעות בדרכים ולילה של שינה-לא-שינה, אחותי ואני, במלון דרכים שעתיים דרומה מלוס-אנג'לס. אחותי התיישבה על קצה המיטה שלה והביטה דרך החלון על רשת הכבישים שבמרכזה ניצב המלון. "אבנר," היא אמרה, "אנחנו בחוֹר".

נסענו במכונית למרכז קניות, למסעדת פנקייקס, למסעדת בשרים. נסענו במכונית בין שכונות מגודרות, אחידות, לבנות. נסענו בתוך אחת השכונות הללו – Leisure World – בין מדשאות ירוקות לפני כל בית, גאראז', גג רעפים, מכסחה. נסענו לדנה-פוינט, מין מעגן יאכטות ולא יותר מזה, לראות את האוקיאנוס השקט. שקט זו לא מילה לתאר את הדממה ששרתה על המקום ההוא. נסענו לניו-פורט-ביץ', מין עיירת נופש גם כן עם מעגן, ובתי עץ בסגנון ישן ופה ושם פסים וכוכבים מתנופפים בכניסה וכמה בני-אדם. חזרנו במכונית אל מרכז הקניות שבין ליז'ר וורלד, לגונה הילז ולגונה וודז וקנינו זוג נעלי נייקי בצבעי כתום סגול וכסף. וברכבת – סוף-סוף ברכבת! – נסענו ללוס-אנג'לס, אל סיוויק-סנטר של זכוכית וקפה מכוסות קרטון ורחוב מקסיקני מפלסטיק ומגרשי חניה מרובי קומות.

נסענו מאותם פרברים של כלום מדרום ללוס-אנג'לס צפונה, לאורך קו החוף, דרך שמורת הטבע ביג-סר, שאוקיאנוס, צוקים, הרים ועננים התערבבו בה זה בזה לעת שקיעה, לסן-פרנציסקו. נסענו על הכביש המהיר מסן-פרנציסקו חזרה ללוס-אנג'לס: אוטוסטראדה של ממש, ישרה ואינסופית. משאיות בצד ימין, היתר בצד שמאל. ובעת עצירת התרעננות יכולנו לבחור בין פיצה האט לטאקו בל ולשוב ולמלא את כוס הפפסי שלנו עד אובדן חושים בעבור חצי דולר.

ובניו-יורק נחתנו לעת ערב, צופים בתצוגה מופלאה של בנייני התאומים ומגדל קרייזלר והריבוע הכהה של סנטרל-פארק, הרבה לפני שענקיות אינטרנט הביאו תצוגות מעוף-ציפור שכאלו אל מסכי המחשב. יצאנו להצטייד במצרכים בסופרמרקט שכונתי רגיל למדי ומתפקע משפע – מעודף – מוצרים, ממיץ תפוזים סחוט עם הרבה פרי, עם מעט פרי, ובלי פרי בכלל. התנחמנו בערימות האשפה שגם בניו-יורק הגדולה כיסו לעת ערב את המדרכות.

וכשרצינו לחצות מדרום לצפון את האי שנקנה מאינדיאנים בעשרים-וארבעה דולר שמנו נפשנו בכפנו ונסענו באוטובוס דרך הארלם. וציינו בינינו לבין עצמנו שהשכונה נראית "נורמלית לגמרי".

מאז חלפו כמה שנים. האמירה "קלינטון שחור" עדיין אינה מובנת לי, אבל ברור לי שיש מאחוריה הרבה יותר מסתם שיגיון. קראתי קצת על ארצות הברית: על מחסום הצבע אצל דו-בויז, על תאגידים ועל שביתות אצל הווארד זין – על השביתה בעיר פולמן שליד שיקגו ב- 1894. היום פולמן היא לא יותר משכונה בתוך שיקגו, שיקגו שנותרה עיר של איגודים מקצועיים חזקים; שיקגו שהצמיחה בסוף המאה התשע-עשרה אסכולה אדריכלית של בנייה לגובה ובסוף המאה העשרים אסכולה כלכלית שגרסה שיש להסיר את הרגולציות מעל השווקים, שאל לה לממשלה להתערב בכלכלה באמצעות העלאת מיסים או מיזמים ציבוריים, אלא לכל היותר באמצעות תנודות קלות של שער הריבית.

עשר שנים אחרי, הגיע הזמן להציץ שוב באותה ארץ מוזרה, לפגוש בשיקגו את באי ועידת האחד במאי ולשמוע מה חדש אצל טרוצקי. המשך יבוא.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • אבנר עפרת  ביום 26 באפריל 2010 בשעה 23:19

    רני, תגובתך נמחקה. אין לי סובלנות כלפי צל-צילה של גזענות. נסה במקום אחר.

  • שני  ביום 7 במאי 2010 בשעה 19:02

    אההההה… אז זו שאתה מבקר בארה"ב. איך אמרת סוציאליזם ולא באת לבקר בברקלי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: