גזירי עיתון

גזירי עיתון הגיחו ממעטפה חומה, עטורת בולים כמו חזהו של גנרל שבע-קרבות, מכוסה חותמות כמו דרכונו של נוסע חסר-מנוחה. גזירים שהוצאו מהעיתון בקוים ישרים כמעט, בקפידה, שלא להוסיף עוד מכאוב שלא לצורך.

לא הכרנו. אתה יושב, שוב, ותוהה, מה צובט את אותה צביטה, כשנודע לך על איש כזה שמת – משורר, שחקן, צייר. לא הכרנו. והנה אותם גזירי עיתון – רק הגזירים, וסביבם דממה – האיש מת. האיש שעמד בינך לבין העולם, איש שצר צורות מן העולם, שעשה לך עולם שהוא שלך. שפגשת בבירות-העולם, על במות, על-גבי כרזות, על קירות של מוזיאונים. בסביבה זרה כזו הסתכלת מהצד, איך בוחנים אחרים את הבמה, את הכרזה, את התמונה – חשת אותה צביטה של קנאה. חיכית לשוב לרגע הראשון –

בבניין אפרורי, אפלולי, מרובה-פרוזדורים, בחדר של קירות גבס, אז נלכד מבטך בין ארבע צלעות המסגרת. עץ עמד בשלכת, ספסל נותר עירום, בתים של קירות חומים. בין ענפי העץ – חלון אחד הבתים. ומתוך החלון בקע אור עמום, אור של אחר-הצהריים, קטן, לקריאה, לחסוך בחשמל אך לחוס על העיניים.

אותה עצבות של אחר-הצהריים, בשכונה השקטה והירוקה. אותה עצבות של שכונה המתרחקת ממך עם רדת הערב, עם בוא אלומות הפנסים ברחובות והבהוב הפנסים בשכונות המרוחקות. אור עמום בחלון אחד הבתים, ורוח קלה.

אחד אחד הם נושרים – עוד רפרוף, רחש הצניחה – אלה שעמדו בינך לבין העולם, צרו צורות וצבעים, זכרונות, רשמים. ואתה, נשאר עירום, בבירות-העולם. ורוח קלה.