היסטוריה שימושית

לחלק א'

גם בארקדיה הייתי, ולא התרשמתי במיוחד. צריך הרבה דמיון כדי ליהנות מביקור באולימפיה, במיקנה, בכל אותם עיי חורבות שהיו פעם תרבות מפוארת. צריך דמיון כדי להפוך צל הרים להרים, שברי עמודים למקדשים.

שקט מול שער הכניסה של יוניון סטוק יארד בשיקגו, שקט ונקי. שער הכניסה הוא כל שנשאר ממה שהיה לפני מאה שנה רובע עצום של בתי אריזת בשר. הסירחון כבר התנדף, התנדפו בתי האריזה. המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים השאיר את חותמו על שיקגו. אווזים מטיילים בנחת במגרש שומם בלב העיר. רחוב הולסטד החוצה את העיר לאורכה משנה את פניו תדיר. בין מסעדות איטלקיות המוציאות שולחנות וכיסאות אל המדרכה אפשר לראות גם בית בן שתי קומות, פתחיו אטומים בקרשים. כארבעים אישה ואיש עומדים מול השער המבהיק בלובנו – האבנים נוקו היטב – ושומעים הסברים על מציאות החיים כאן לפני מאה שנה מפי אנשי "האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים באילינוי".

"גברים גדולים עושים היסטוריה" קבעו ההיסטוריונים הגרמנים של המאה התשע-עשרה, אלה שהפכו את חקר העבר לדיסציפלינה אקדמית. יוליוס קיסר, נפוליאון, ביסמרק. ומנגד: "אלה אנו שבנינו בשבילם ערי מסחר / שהנחנו מיילים ארוכים של מסילות ברזל / והננו מורעבים, בלב כל אלה הפלאים / אך כוחנו באיגוד" – כתב רלף צ'פלין ב- 1915 בשיר "Solidarity Forever". גם זו היסטוריה, גם זו כתיבת היסטוריה. היסטוריה עממית, אפשר לקרוא לזה, היסטוריה שימושית, היסטוריה שנועדה להניע אנשים לצאת לפעולה.

בכניסה למרכז הקהילתי על שם חבר הקונגרס השחור צ'רלי הייז עומדת רוז דיילי, אשת "קואליציית האיגודים המקצועיים של השחורים", שיערה לבן-אפור, על צווארה שרשרת ובמרכזה סמל בדמות יבשת אפריקה. לארי ספיבק מהאגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים מחזיק בידה בהתרגשות ומסביר: דיילי פעלה רבות מאז שנות השבעים להביא את שמעו של נלסון מנדלה לשיקגו ולגייס תמיכה למאבק נגד האפרטהייד. על אחד מקירות המרכז מתנוסס ציור קיר המתאר את מאבקי העובדים של מפנה המאה העשרים. משמאל ניצבים בעלי ההון, סומכים ידיהם על ראשי השוטרים הסרים למרותם. מנגד העובדים – לבנים ושחורים: "אנו דורשים חוזה קיבוצי" קובע השלט שהם אוחזים. ומימין – השינוי שעם בוא האיגוד: בגדי עבודה הולמים, היגיינה.

ובבית הקברות ולדהיים, מעט מחוץ לעיר, שם שוכבים שמונת המוצאים להורג מאירועי אחד במאי 1886. לארי ספיבק עובר בין הנוכחים ומחלק פרחים אדומים, אחד המשתתפים מתנדב לקרוא את שמות "המרטירים שלנו" כפי שמכנה זאת מישהי. ועם תום ההקראה ניגשים הנוכחים אחד-אחד ומנחים פרחים אדומים על האנדרטה.

הרחובות הישרים לובשים צורה ועומק, האנדרטה מקבלת משמעות. שברי העמודים – וזה כל מה שנשאר מתנועת הפועלים – הופכים למקדשים. פרנסיס קינג מן "האגודה להיסטוריה חברתית" באנגליה מחלק עותקים של כתב העת "היסטוריה סוציאליסטית" – הד קלוש לפרסומיהם של היסטוריונים מרקסיסטיים כמו אריק הובסבאום. עמיתיו האמריקאים מחלקים חוברת קומיקס: "אחד במאי – היסטוריה גרפית".

אחד במאי 2010. אחרוני המשתתפים בהפגנה למען רפורמה בחוקי ההגירה נראים מחלון האוטובוס של האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים. שתי צפירות של סולידריות, והאוטובוס ממשיך לקמפוס האוניברסיטה, לפאנל סוער על הגותה של רוזה לוקסמבורג.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • יחזקאל שרעבני  ביום 22 ביולי 2010 בשעה 21:13

    אוי עלובי נפש שכמותכם. הדוגמה האמריקאית לפניכם ואתם חוזרים עליה. אני? יש לי תעודת חבר ביוניון של התיים סטרס עם חתימה של ג'ימי הופה.
    לא מתחבר בכלל התמיכה בגברת זועבי: חברת תנועה פשיסטית אם יש כזו אחת בעולם. קו ישר מהיטלר ומוסוליני לבעאת ולנאצר ואח"כ לבל"ד. אין לזה חיבור עם תנועת עבודה ועובדים עם האדם העובד האבוד בישראל. לא מתחבר בכלל. מרעיל מפריד הורס.
    הייתה תנועת עובדים מפוארת בארה"ב. הייתי חבר בה. אבל אז בא איזה כסיל או אולי פרובוקטור ובניגוד לרגשות הלאומיים הטבעיים של העם העובד התחיל לשרת את האימפריאליזם הסובייטי. משפחת רוזנברג החלאות הפושעים היא ולא מקארתי ביצעו את החרקירי התאבדות של השמאל העובד האמריקאי. האדם היחיד היום שעושה בישראל את מה שצריך לעשות היא שלי יחימוביץ. גם חבר הכנסת כץ מהליכוד עשה יותר למען השכיר הישראלי מאשר אורי אבנרי – הלמוט עבורכם כל חייו. יוסי שריד שולמית אלוני וחיים רמון כולם יחד וכל אחד לחוד פירקו את ההסתדרות. היכן באיזה מקום בעולם קם שמאל ללא יוניונים ללא הבנה עמוקה של העם ושל לאומיותו. כל פעם שמי שמיימר להיות מנהיג שמאל בישראל פולט את המילים פלשתינים וכיבוש, השמאל מפסיד עוד מקום בכנסת. צה גווארה הרוצח המטורף למד זאת בדרך הקשה. האיכרים העשוקים ידעו היטב מה רוצח זה מבשל עבורם. מאות שנות שיעבוד לימדו אותם להבחין. הם, מי שהכסיל בא לשחרר, מכרו אותו לסי אי אה. עכשיו ראה את קובה וראה את בוליביה השמאלית תוצרת אוטנטית לאומית לאומנית מקומית מנסה לקום.
    נכון בהחלט שהכיבוש הורס אותנו ואותם נכון בהחלט שההתנחלויות הנן פשע. לא ניתן לתקן הכל והשמאל הישראלי, איזה שם לא מתאים, בחר לתקן את השבר הלא נכון. איזה כוח פוליטי זר שירתו האנשים שעל קברם עלית בשיקאגו? לימדו מהם, גם בארץ – את זועבי הפשיסטית האמיתית לפי כל קריטריון מלומד שילחו לזבל. צאו מההצגות הצבועות בבלעין, עיסקו בחוזה קיבוצי, ועד, שמונה שעות, יום מנוחה בתשלום, תשלום עבור שעות נוספות, חפשה שנתית, קרן פנסיה אמיתית לא מכונת הגנבות העכשווית. אז יהיה לכם סיכוי.

  • אבנר עפרת  ביום 22 ביולי 2010 בשעה 21:44

    יחזקאל,

    תגובתך השניה נמחקה. את דיוניך עם בלוגרים אחרים ראוי שתעשה באותם בלוגים ולא כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: