שיחה מקרית

לפני הכל הרחתי את לחמניית הבצל שלו. מיד אחר כך בא המשפט: אני מקווה שלחמניית הבצל שלי לא תפריע לך יותר מדי. ומה כבר אפשר לענות על כך. גם אני מקווה. אחר כך ראיתי את הסודוקו, נשלף מכיס המעיל שלו, כמו חיכה האיש הזה, ממושקף, בן שבעים-וחמש אולי, כבר כל היום לפתור את הסודוקו שלו, כמו הציק לו הסודוקו כבר כשעלה על יצועו בליל אמש. אני פנסיונר, פנסיונר חסר מנוח, הוא אמר. אבל התנדבתי לעשות טובה לפירמה שאצלה עבדתי, לקחת אוטו של החברה ולהחזיר אותו למשרדים הראשיים.

אין מנוח כאן בחבל הרוּר. ערים ערים ערים. תעשיה, מסילות ברזל. נוסעים יורדים ועולים מן הרכבת שכמו נוסעת בעיר שאינה נגמרת. ואולי הסודוקו בכל זאת אינו מסעיר כל כך, שכן האיש עם לחמניית הבצל רוצה לדבר. ואת הפרט הביוגרפי על היותו פנסיונר חסר מנוח מסר בלי לחכות לשאלה, כמו הושיט את ידו ללחיצה. ואתה? הוא שואל.

סטודנט להיסטוריה.

אהה, ואתה רוצה ודאי אחרי הלימודים להיות מורה להיסטוריה. מקצוע לא פשוט, להיות מורה. להסתדר יום-יום עם כל החבר'ה הצעירים האלה. יפה, יפה. ולאן אתה נוסע? אל החברה שלך! מטרה יפה – הוא מחייך בכמו-שובבות בין מעיל הניילון הבז' שלו, פירורי לחמניית הבצל והסודוקו. ומאיפה אתה בא? מברלין? אבל אתה לא מדבר את הדיאלקט הברלינאי. מאיפה אתה במקור?

מירושלים.

שני הנהוני ראש קצרים, מבט הצידה, מבט אל לחמניית הבצל. יפה, יפה. מבט נוסף אל לחמניית הבצל. ושאלות על פיננסים, על מימון הלימודים ועל מעמד משפטי. אז הוריך, לא, סבא וסבתא שלך, ברחו מכאן באותו זמן נורא. אני עוד זוכר את זה. איך שרנו את כל ההמנונים ההם. אבל אתה יודע, בשביל מי שלא אזרחים כאן, אין שום סיבה שנממן היום מהמיסים שלנו את הלימודים של כל מיני זרים כאן שבאים, עושים קופה והולכים.

יש גם סטודנטים מפה שלומדים בחו"ל.

נכון, נכון, יש הרבה. זה טוב. זה חשוב. שהחבר'ה הצעירים ילמדו שאנשים אחרים הם גם בני אדם. שהם יכולים לעשות הכל בדיוק כמונו. אולי אפילו יותר טוב. צחוק רווי בצל. פעם ראשונה שלך באזור הריין? אה! אתה מוכרח לטייל פעם לאורך הריין, אזור יפהפה. כמעט טפיחה סחבקית על הירך ואז אוסף האיש את הסודוקו ואת פירורי לחמניית הבצל, מנער ומיישר את מעיל הניילון הבז' ויורד מהרכבת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עלמה  ביום 30 ביולי 2010 בשעה 20:02

    מדהים

  • אסף  ביום 3 באוגוסט 2010 בשעה 16:04

    כשתעמוד בהתחייבות שלך לדבר איתי בסקייפ, אני אגיב כמו שצריך לפוסט המעולה הזה

  • אסף  ביום 3 באוגוסט 2010 בשעה 16:12

    טוב, בעצם אני לא יכול להתאפק.
    ההקשרים הגרמניים של הפוסט הזה, שכהרגלך כתבת מבלי להאכיל אותנו בכפית, די ברורים. אבל התעוררה אצלי דרך הפוסט הזה מחשבה גם על ההקשרים הכלל-אנושיים: הנקודות הקטנות שעליהן ה"פוליטיקלי-קורקט" לא מצליח לכסות (וגם הנימוס לא), ההצצה אל תוך עולם של אדם זר שכנראה אומר באופן יום-יומי ואגבי באוזני מכריו דברים שבאוזניך הם פשוט בלתי נתפסים. המקרה שאתה מתאר הוא קיצוני, אבל זה קורה המון גם בשיחות במצבים פחות קיצוניים, וגם לא בגרמניה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: