כמה רגעים להרהר בהם

אני רציתי לשחות. היא רצתה לראות את המלון מ"המוות בונציה". היה כל כך חם וכל כך עמוס, כל סמטה וכל גשר וכל תעלה שלפני שלוש מאות שנה עוד הייתה ציורית ולפני מאה שנה עוד הילכה קסם בניוון שאחז בה, כל פינה רק התפקעה כעת ממצלמות ומצטלמים. בדרך לשם נזכרתי בתמונה אחת, לקראת סוף "המוות בונציה": מצלמה שחורה ניצבת על החוף, וסביבה כלום.
חנות עתיקות הציעה למכירה את מדאם בובארי באיטלקית וקטלוג של ציורי ילדים מן הגוש הקומוניסטי. בלובי המלון הזה מן האגדות עוד יש לכל אורח תא דואר משלו, ועל רצועת החוף קבינות רחצה פרטיות, בשורות שורות.
על רצועת חוף סמוכה, נטולת קבינות, פתוחה, כבר התחיל הזמן להפשיר. על מגבת אחת שכבה אישה צעירה חשופת חזה. סמוך לה שכבו חבוקים שני גברים מגרמניה ולידם שיחקה בחול משפחה מאפריקה.
השמש עוד לא החלה לסגת ואני חיפשתי מסתור תחת שיח נמוך שבקושי הטיל צל. מעט הלאה, סמוך לקו החוף, נשמעו צלילי אקורדיון. שירה בציבור. ברוסית. שניים, שלושה, ארבעה אקורדים – הרי אני מכיר את השיר הזה. מאוספים נוסטלגיים במארז חגיגי, משבת בבוקר ברדיו אחרי לילה בלי שינה.
הגיע זמן ללכת, ושלוש הנשים, לבושות בבגדי ים מיושנים, קמות על רגליהן ועושות דרכן לכיוון היציאה, עוברות בין השרועים והשרועות על החול, האחת ממשיכה לנגן וחברותיה ממשיכות לשיר.
החולצה הכחולה מקופלת בארון. הדיונים הארוכים בין צריפי קיבוץ בעמק יזרעאל נראים מרוחקים, קטנים, הולכים ודוהים. ערבים של שירה וגיטרה, של חבר'ה על הדשא.

הנוסטלגיה היא אם כל חטאת, געגועים לעבר שמעולם לא היה הווה. אדם מתרפק תמיד על עצמו ועל דומיו, מביט בסלידה על השונים ממנו שתפסו כעת את מקומו ומפריעים לתמונה הזהובה שצייר לו.
בעצם, נוסטלגיה היא צידו השני של אותו ניוון, אותו ריקבון שהעסיק כל כך את תומאס מאן ב"המוות בונציה". שהרי כשההווה מתפורר ושוקע, כמו אותם ארמונות רנסנסיים ריקים על גדות התעלה הגדולה, מתעצם ועולה כנגדו זכר העבר המפואר, הדגול, זכר מסעות נועזים וטקסים מלאי הוד. והתשוקה הלא מוסברת שחש הסופר אשנבאך אל נער פולני יפה תואר, גם היא אופן של נוסטלגיה – כמיהה אל יצור אצילי, בראשיתי, שעוד לא הושחת בידי הציוויליזציה הדועכת ממערב.

ואולי אותו רגע של שירה רוסית ואקורדיון דווקא לא היה רגע של נוסטלגיה, אלא אות חיים מעבר למסך, מעבר לגלגולים שעבר שיר פשוט בדרכו מרוסיה לפלשתינה, מעבר לתהפוכות התרגום ושינויי ההקשר – אי-שם מישהו באמת שר את השיר הזה, שר אותו עדיין. השיר הזה, ששקע כאן כבר בנבכי אוספים אקלקטיים, נמחץ במחרוזת ליום העצמאות בין נטשה ופייר לחורשת האקליפטוס, השיר הזה, אי שם, עודנו חי.
ממש כפי שהיה חי לפני מאה שנה, כשהתגלגל לפלשתינה. כשעוד לא היה למחוז של נוסטלגיה, לשריד שמור המוצא ממקומו עבור הזדמנויות מיוחדות. כשעוד היה ביטוי לגעגועים חיים מאוד, לארץ ושפה שנשארו מאחור.

היא רצתה לראות את המלון מן "המוות בונציה", ועתה ישבנו על החוף, כל אחד ומחוז געגועיו. כמעט קמתי על רגליי לשוחח עם שלוש הנשים שעברו בשירה בין הגופות המשתזפים. ולא רק מחסום השפה השאיר אותי ישוב. גם חוסר הרצון לבאר ולהסביר לה אחר מעשה על שום מה ההתרגשות. הרי אפילו את הרצון להיאחז בדבר מה קשה להסביר, את החיפוש התמידי אחר מקורות ונקודות התייחסות (ומי שמתעקש מוזמן לקרוא לכך "זהות").
הבטתי באישה המבוגרת עם האקורדיון בידיה ושרתי בדמיון. "הי עמדי-נא, את יפת-עיניים / תני ואחזה בך, את יפה שלי". דבר אחר לא היה לי לעשות.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • נועם  ביום 20 בספטמבר 2010 בשעה 12:18

    איזה יופי. תודה.

  • עלמה  ביום 22 בספטמבר 2010 בשעה 16:10

    אתה כותב כל כך יפה. כל כך כל כך יפה. ככל שאני מרגישה זרה ורחוקה יותר, הטקסטים שלך מרעידים יותר.

  • אבנר עפרת  ביום 22 בספטמבר 2010 בשעה 22:08

    נועם, עלמה –

    תודה רבה רבה על התגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: