מה אחרי ברלין?

בקיץ האחרון סערו הבלוגים על תופעת הישראלים שאוהבים את ברלין – גם אני לקחתי בכך חלק. אבל טרנדים באים וטרנדים הולכים, וברלין היא הטרנד של אתמול.

כי מה עומד בבסיסו של כל טרנד כזה? הרצון להתבדל, להיות מיוחדים ושונים ומגניבים. ואחרי כמה שנים שיושבי גילמן והר-הצופים – אם להשתמש באפיון כוללני מאוד – נהנו מבדידות מזהרת בברלין גילו אותה גם יתר הישראלים. ואחד השלטים הראשונים המקדמים את הבאים לשדה התעופה שנפלד הוא פרסומת בעברית לסיורים בעברית. וצ'רטרים וועדי עובדים טסים לברלין. ואפילו ב"ארץ נהדרת" כבר צוחקים על זה – מה שסופית הופך את ברלין ללא-מיוחדת ולא-מגניבה.

וכך עולה מאליה השאלה: מה יבוא במקום ברלין? מה יהיה המקום המגניב הבא שאליו ייסעו הישראלים כדי להיות קוסמופוליטיים?

שנגחאי.

זה לא קרוב כמו ברלין ולא נגיש כמו ברלין. וזה יתרון ברור – כי זה מה שישמור את שנגחאי מיוחדת ומגניבה למשך כמה שנים טובות – עד שהדור הבא של הקוסמופוליטיים ייאלץ לנדוד הלאה.

יש לה, לשנגחאי, עבר קולוניאלי עשיר. כמה קטעים של אזור הבונד על גדת הנהר מזכירים את ההדר המנדטורי שהיה פעם לרחוב יפו או המלך ג'ורג' בירושלים. ויש בית-קפה אחד מעוצב כמו טרקלין אירופי מן המאה התשע-עשרה ושמח על כל מבקר לבן שנכנס בשעריו. כתבים זרים יודעים לספר על סצינת גייז פורחת בשנגחאי. אווירת דקדנס שורה על הכל – על העבר הקולוניאלי וההווה הנוצץ והמצב הפוליטי שאיכשהו כמו נעצר במבואות שנגחאי ונותן לבתי הקפה והחנויות של המושבה הצרפתית להתקיים באל-זמן תמידי של עיצוב, אופנה וקניות.

גם ג'נטריפיקציה יש, כמו בברלין. אם כי בלי חוכמות של שימור וחידוש. פשוט מוחקים שכונות שלמות. אבל כמה מבנים ישנים במרכז התיירותי עודם נשמרים, עם עיטורים מקרטון ופגודות מפלסטיק. ואוכל סיני מעולה. ובפודונג, מעברו השני של הנהר, קמים בניינים בסגנון עתידני שמנהטן נראית לידם כמו פתח-תקווה.

כדאי להתעכב על אחד מהם – זה המפורסם עם הכדור הגדול באמצע.

געגועים לברלין?

געגועים לברלין?

עבור אלה שיתגעגעו אל הימים היפים של שישי בערב באלכסנדרפלאץ, כשבאירו היה חור והבראטוורסט היה בראטוורסט, עבור כל אלה הבניין הזה של שנגחאי יוכל להיות מין נחמה מלנכולית.

כי בלי קצת מלנכוליה אי-אפשר – הרי לא הדוניזם אנחנו מחפשים. גם זה חלק מן הקסם של ברלין: התרבות, הזיכרונות מבית סבתא, הסוף הנורא – אבל הכל באופן אסתטי, מלוטש. כמו המוזיאון היהודי שהוא סמלי כל-כך, ומוקפד כל-כך, ומודרני כל-כך – מין גירסה ארכיטקטונית ל"רקוויאם גרמני". לכל זה לא יהיה עוד תחליף.

אם כי גם בשנגחאי היה הרי גטו – ואפילו לא הקטן שבהם. היו בתי-כנסת, הייתה אפילו קהילה יהודית ותיקה. אלה היו אמנם סוחרים שהגיעו עם הקולוניאליזם האירופי – לא משהו לנופף בו בימינו. ייתכן אפילו שבמסגרת הג'נטריפיקציה כבר נמחקו שרידי הגטו. כאמור – בשנגחאי אין חוכמות. אבל מחלקה ללימודי יהדות באחת האוניברסיטאות כבר יש. וכשטפטוף הישראלים יהפוך לשטף ייצאו ודאי פעמיים בשבוע סיורים מודרכים "בעקבות שנחאי היהודית". וכמה יוזמות מקומיות יתארגנו כדי לקבוע אי-אלו לוחיות זיכרון מול גורדי השחקים החדשים. במועדונים של המושבה הצרפתית ינגנו מוזיקת כליזמרים ובחנוכה יחלק מזכ"ל המפלגה סופגניות.

ימים יפים עוד נכונו.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: