איך זה להיות בעיה?

השאלה הזו לקוחה מהספר "נשמתם של השחורים" מאת האינטלקטואל האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (שיקגו, 1903, תרגום עברי בהוצאת נהר, 2009). דו-בויז כתב על המצב הפסיכולוגי המורכב של בן למיעוט אתני: הוא חי בתודעה כפולה, כל אמירה וכל מחווה שלו הוא תופס וחווה לא רק כפי שהוא מתכוון אליה, אלא גם כפי שהיא נתפסת בעיניי חברת הרוב. "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" הוא הגדיר זאת.

קראתי את הספר בערך שנה אחרי שהגעתי לברלין. זו הייתה שנה שבה קרה דבר שלא ציפיתי לו: למדתי "איך זה להיות בעיה", איך זה להשתייך למיעוט – מיעוט שבמקרה הנ"ל כבר אינו קיים, אבל זכר קיומו וזכר הכחדתו עדיין נוכחים בכל שיחה, בכל מגע, כמעט, בין יהודי לגרמני. למדתי איך זה לחיות עם משא של זהות קולקטיווית והיסטוריה שגם אם כאינדיבידואל הייתי רוצה להשתחרר ממנו, ולו לכמה רגעים, אחרים סביבי, בני חברת הרוב, תמיד יזהו אותי אתו.

לקח זמן להבין זאת. בהיותי בן לחברת הרוב במקום שבו נולדתי, הזדהיתי תמיד עם שפת האוניברסליזם של אחווה ושוויון. רק בברלין חוויתי את המגבלות של השפה הזו, רק בברלין למדתי שזהות והשתייכות אתנית תרדוף אחריך תמיד כמו צל. ובעצם, רק בברלין, ורק אחרי דו-בויז, התחלתי לתהות מה זה אומר, ברמה אישית, יום-יומית, כלומר קיומית, להיות ערבי בישראל. במיוחד מטלטלת עבורי היא החוויה לחיות בשפה שאינה שפת אימי. אבל איך זה לחיות כל החיים – וביתר שאת במולדתך שלך, במקום שבו חיה משפחתך מאז ומתמיד, ובעוד יתר שאת במציאות של אלימות ודיכוי – בשפה שאינה שפת אמך? להיות שליח ציבור בשפה שאינה שפת אמך? לנסות לבטא זעם, מחאה, עוול, בשפה זרה לך?

המחשבות הללו צפו בראשי לפני כמה ימים, כשתוך כדי שיטוט ברשת נתקלתי בוידיאו הזה. ג'מאל זחאלקה עומד בשערו של קיבוץ ומדבר על הציונות, על הקיבוצים, על מזרחים ועל אשכנזים: "יש אשכנזיות שהיא באירופה – ויש לי הזדהות של מיעוט עם האשכנזים באירופה כמיעוט נרדף. ויש אשכנזיות כאן, שהיא מיעוט רודף."

הסופרת האפרו-אמריקנית טוני מוריסון אמרה פעם שהיהודים באמריקה "הפכו ללבנים" – רוצה לומר, בדומה לדבריו של זחאלקה: ממיעוט נרדף הם הפכו לחלק מן הקבוצה השלטת. היא התייחסה בכך למסורת ארוכת שנים בתרבות האפריקנית-אמריקנית, של השראה מן ההיסטוריה היהודית בגלות, ובמיוחד מן העבדות במצרים, שהומשלה לעבדותם של השחורים באמריקה. ספיריטואלז כמו "Let My People Go" על יציאת מצרים או "Didn't My Lord Deliver Daniel" על גלות בבל הם אולי הביטויים המוכרים ביותר לכך. אבל יש גם אחרים, שעסקו בהיסטוריה היהודית המודרנית. פול רובסון נהג לשיר "ניגון חסידי" מאת הרבי מברדיצ'ב בן המאה השמונה-עשרה, המקונן על סבלם של היהודים בגולה. בתחילת המאה העשרים קיבלה המסורת הזו גם ממד פוליטי בדמותה של "הציונות השחורה" – זרם פוליטי של מנהיגים אפרו-אמריקנים שנואשו מן האפשרות לזכות בשוויון זכויות וקראו ל"חזרה לאפריקה" מן הגולה.

יש משהו עוצר נשימה בכוחה של החוויה המשותפת של היות מיעוט נרדף. הנה היא הופכת לסמל רב-עוצמה באמריקה, הנה היא מופיעה בדבריו של נבחר ציבור פלסטיני-ישראלי. ומאבק השחורים בארצות הברית הוא בשבילי סמל רב-עוצמה למאבקים אחרים. לא כדי להתרחק מדבריו של זחאלקה כתבתי על אמריקה, אלא כדי להסביר מדוע דבריו מרשימים אותי כל כך, וזאת על אף שעם חלקם איני מסכים. וכאן אני רוצה לשוב אל ה"תודעה הכפולה" של דו-בויז, אל החוויה "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" ואל דבריו של זחאלקה, שאני מביא כאן בקיצורים משמעותיים:

"התרבות הישראלית בכלל – התרבות הפוליטית במיוחד – בנויה על בניין של שקרים. כמו בצל, שאתה מקלף ואתה חושב שאתה מגיע לגרעין של האמת – אין. אתה עוד מקלף ועוד מקלף, עוד שקר שבנוי על עוד שקר, בסוף אין כלום".

ועל המשפט הבא של זחאלקה אני רוצה להתעכב: "אם יש לי מטרה בחיים – זה לפוצץ את בלוני השקרים האלה". ואחרי כמה שניות: "ולא בפיגועי התאבדות". וזו בעיניי תמציתה של התודעה הכפולה שדו-בויז מדבר עליה, לראות את עצמך בעיניי אחרים. כי אני, ישראלי נאור שכמוני, כשמנהיג ציבור ערבי אומר את המילה "לפוצץ", מיד עולה בי, להרף עין קל, המחשבה על פיגועי התאבדות. וזה כשלעצמו מצב טרגי. אבל טרגי עוד יותר הוא זחאלקה, שאפילו בראשו-שלו המילה "לפוצץ" מעלה מיד את האסוציאציות שעולות אצל שומעיו היהודים. והרי ההקשר ברור כל-כך, הדימוי מובהק כל-כך – שמץ של אלימות אין בו! אבל זחאלקה קולט את דבריו דרך אוזניהם של אחרים.

קשה לי לכתוב ולהגיב על דבריו של מנהיג פלסטיני-ישראלי – בין היתר כי במציאות הישראלית כל דבר יישמע כרומנטיזציה או לחילופין כפטרנליזם, וזאת חרף העובדה שהוא נבחר ציבור ואילו אני אלמוני. אסיים לכן רק בעוד הערה אחת: בהקדמה שחיבר ל"מקוללי האדמה" מאת פרנץ פאנון נותן סארטר הנחיות קריאה שנראות לי מועילות מאוד – לטקסט הזה ובכלל. הוא כותב שהספר לא נכתב למען האדם הלבן באירופה, אלא לאוזניהם של העמים הכבושים בקולוניות. הוא חוזר ומזכיר זאת לקורא הצרפתי, לבל ינסה לנכס לעצמו גם את המחאה של קורבנותיו, לבל ידמה לו שהוא-הוא הנמען של הספר. לא כך הוא, אומר סארטר. לא בשבילנו ולא לאוזנינו נכתב הספר הזה. ובכל זאת, הוא דוחק בקורא הצרפתי, גם אם לא אלינו מופנים הדברים האלה, עלינו להקשיב להם.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • אמנון  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 12:07

    הוא צודק
    אבל גם התרבות הפלסטינית, במיוחד הפוליטית, בנויה על שקרים.

  • עלמה  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 14:21

    מה שעניין אותי הוא שבמובן מסויים גם אתה וגם הוא אילמים בסוף הפוסט הזה, ולשניכם יש תודעות כפולות

  • נועם  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 14:51

    יפה כתבת. אני מזדהה עם המגיב הראשון, אבל אוסיף על דבריו – אני חושב שאפשר להאשים את שני ה"נרטיבים" הלאומיים של ישראל ופלסטין בכך שהם בנויים על יסודות רעועים, כאלה הניתנים לפרשנות רחבה, ומחוזקים בהמון חצאי-אמיתות מועצמים.

    אך מתוך זאת איני מסיק ששניהם בלתי לגיטימיים כי הם שקריים ומסולפים – אלא שזה פשוט לא רלוונטי. הרים של פרופגנדה גסה עיצבה כאן שני עמים חדשים בעלי תודעה לאומית חזקה ביותר, ולשניהם מספיק סיבות להרגיש קורבן מאוים, המופקר ע"י מנהיגיו וע"י העולם.
    אני מקווה שהצלחתי להסביר כאן מה אני מרגיש מבלי לגלוש לקלישאות פוסטמודרניות… (באמת שניסיתי לא להשתמש במילה נרטיב!!!)

    הנחיות הקריאה של סארטר, אפילו בלי לקרוא את הטקסט, מעוררות מחשבה רבה בפני עצמן.

    תודה.

    🙂

  • אבנר עפרת  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 20:31

    תגובות:

    אמנון – ייתכן שאתה צודק, אבל התרבות הפלסטינית אינה נושא הפוסט. נושא הפוסט הוא חווית החיים כמיעוט.

    עלמה – אני לא בטוח שהבנתי. למה את מתכוונת כשאת אומרת שגם זחאלקה יוצא אילם בסוף הפוסט?

    נועם – כאמור, התכוונתי לכתוב על חווית החיים כמיעוט ופחות על הנרטיבים הישראלי והפלסטיני. אבל אני מניח שקצת קשה להפריד.

  • ינאי  ביום 1 בפברואר 2011 בשעה 2:47

    תודה על פוסט יפה וחכם.

  • גיל  ביום 1 בפברואר 2011 בשעה 14:44

    חשבתי הרבה על הדברים. ומעבר לדברים התאורטיים שאפשר להגיד, נדמה לי שהתגובה הכי חשובה זו האישית,, שלוקחת את הדברים החוצה מההקשר הסכסוכי למקום אחר.

    התודעה הכפולה שאתה מדבר עליה, שהתגשמה בחייך האישיים עם המעבר לא כרעיון אלא כפרקטיקה, מוכרת לי מאוד כהומו. המהלך של האימוץ מרצון של הומואיות כזהות פוליטית היתה כרוכה עבורי בחוסר הנכונות להמשיך לשחק את המשחק הנורמטיבי. יש ז'אנרים שונים בתוך מה שאנחנו קוראים ה-gay movement, שנולדה באותו זמן של התנועה השחורה לזכויות האזרח. הז'אנר המקובל והקל לעיכול יותר הוא זה של ההתנצלות – אנחנו שונים אבל [צריכים להיות גם] שווים. הזרם הרדיקלי רצה להרוס את המערכת לחלוטין. בחוויה האישית שלי אני איפשהו באמצע – בלי שאיפות גדלות של לשנות את העולם, אבל גם עם סירוב עיקש להיענות למה שאנשים חושבים שאני אמור להיות אם אני לא סטרייט. נדמה לי שזה מרפרר לקושי של להיות יהודי וישראלי בברלין. אם תרצה או לא תרצה, תזכה למבט הבוחן-יותר. ככה זה כל פעם כשאני מצהיר על ההומואיות שלי – הריקוד החמקמק שבו הצד השני מפגין את הליברליות שלו ואני צריך לתפקד כשגריר של גוף מדומיין, לענות על שאלות ולהרגיע חרדות. זה כמובן המקרה הטוב, במקרה הרע אני פשוט מקבל אגרוף, מילולי או פיזי. הבחירה שלי היא לא לשחק את המשחק. פשוט לא מעניין אותי מה הצד השני חושב – זה עניינו, ולא ענייני. זה סירוב למבט הכפול, לרעיון שהזהות שלי תלויה בהגדרה וברצון של האחר. ברור לי שהבחירה הזו אפשרית רק בתנאי חיים מסוימים מאוד – בגבולות הגטו, הבועה – ושיש לה חסרונות בולטים. ובכל זאת.

    אז אני כותב על המקרה האישי שלי, אבל הדבר החשוב הוא שהמבט הכפול הוא נחלתם של יותר ויותר בחברה העכשווית. כולנו מהגרים לשעבר או בעתיד, או במובן יסודי יותר: זרים. (ועוד לא אמרנו כלום על המבט הכפול והנשים, האחר הגדול של החברה הפטריארכלית לצורותיה). הומוגניות לא סדוקה כבר אינה נמצאת בשום מקום. השאר זה רק שאלה של עמדות כוח, שמטבען, הן זמניות ביותר.

  • אבנר עפרת  ביום 1 בפברואר 2011 בשעה 18:32

    ינאי – תודה רבה.

    גיל יקר – תודה על התגובה היפה. נראה שאכן יש יותר ויותר "זרים" בכל חברה, שהסיטואציה הבינארית שדו-בויז דיבר עליה פחות מובהקת ופחות קוטבית. במקרה של שחורים באמריקה – ובמידה מסויימת גם של ערבים בישראל – ישנה כמובן גם השונות הפיזית. כלומר, אף אחד לא זקוק להצהרה הרצונית שלך שאתה שחור או ערבי כדי לשייך אותך לקבוצת מיעוט. אבל זה הרי לא מה שעומד בבסיסו של העניין.

    והבחירה שאתה מדבר עליה, של סירוב למבט הכפול, נשמעת לי לא פשוטה – אני לא הצלחתי בכך עד עכשיו. אבל אולי זה עוד ישתנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: