פרידה ממיכאל הרסגור

פורסם גם ב- Ynet

קולו של מיכאל הרסגור השתנה עם השנים, כאילו הזדקן מעט. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לרמוז למאזינים על גילו המופלג. חוש ההומור, הידע, הזיכרון והיכולת לספר סיפור נשארו כשהיו. הקול הייחודי, עם שמץ של מבטא רומני מתגלגל, רק הוסיפו לדמותו הרדיופונית אפופת המסתורין כמספר סיפורים לעת ערב.

לעת ערב, בשבע, בכל יום שישי. בבתים רבים זוהי שעת ארוחת הערב – אצלנו הייתה זו עדיין שעת חיתוך הירקות לסלט. היה משהו חגיגי כל כך בדרך שבה פתח הרסגור כל תכנית של "שעה היסטורית" במשפט: "ערב טוב, שבת שלום". כמו קבלת שבת, כמו קבלת פני אורחים. אבל בלי כללי טקס נוקשים, אלא בסיפור, בשיחה.

היה זה חלק מסוד הקסם של התכניות שהגיש: ההיסטוריה, השיחה בענייני היסטוריה, זרמה בטבעיות ונשזרה אל תוך שגרת יום שישי בערב. האלגנטיות שבה נכרכו פרטים פיקנטיים אל תוך סיפור בעל משמעות ועומק הייתה מעשה אמן. הפיקנטריה זוהתה אמנם עם הסגנון של הרסגור, ששמח להיכנס בדבריו אל חדר המיטות של הגיבורים שלו. אבל לא הייתה זו זריקת שמות כדי להרשים ולא היה זה שעשועון טריוויה: זו הייתה שיחה על נושא מורכב. כשדיבר על פרשת דרייפוס, כשדיבר על הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר, כשדיבר על הטרגדיות היווניות או על גדולי הספרות הרוסית, פרש הרסגור לפני המאזינים מין תמונת פנורמה של התקופה. הוא ניסה ליצור אווירה – הפרטים הפיקנטיים שימשו לא כדי לקשט סתם אלא כדי להמחיש משהו מרוח התקופה.

אבל היה עוד משהו בכביסה המלוכלכת שהרסגור נהנה לנפנף בה. הייתה בה החצפת פנים נגד הסמכות והשררה. לדבר על בגידותיהם של מלכות ומלכים משמעו לדבר עליהם כעל אחד האדם. כשנתפס סדאם חוסיין ב- 2003 התפרסמו תמונות שלו כשחייל אמריקאי מחטט בשיניו. הרסגור אמר אז שטוב וראוי לפרסם תמונות כאלה, המראות רודן ברגע המשפיל ביותר, טוב שיראה כל אדם איך נראה שליט כשהוא מופשט מגיסותיו ומגינוני הכבוד שלו, כשהוא פרוע ומזוקן ומפוחד כמו עכבר. שם התכנית "שעה היסטורית", המהדהד מנאומים צ'רצ'יליאניים פומפוזיים, היה אירוני למדי.

הבחירה איך לדבר על היסטוריה קשורה קשר הדוק לבחירה עם מי לדבר על היסטוריה. הרסגור הפשיט דמויות היסטוריות מהילת הכבוד שאפפה אותן, ואת אותו דבר הוא עשה להיסטוריה עצמה, לעצם הדיבור על היסטוריה: הוא דיבר עם מאזיני הרדיו, עם הדיוטות, בשעת חיתוך הסלט. הוא עשה זאת לא רק ב"שעה היסטורית" אלא גם ב"אוניברסיטה המשודרת" ובראיונות לכל כלי תקשורת שפנה אליו. נדמה לי שאפשר לקרוא לגישה הזו להיסטוריה – הבוז לכל סוג של שררה, הפנייה אל כל אדם ולא רק אל מלומדים – הומניזם.

את ספרו על מהפכת הציפורנים בפורטוגל ב- 1974 פתח בתיאור משתה מפואר של האליטה השלטונית, זמן קצר לפני פרוץ המרד הצבאי. הרסגור מתאר את הנשף כאילו הוא עצמו היה שם, את השמלות, הנברשות, השיחות העצלות של צמרת האוטוקרטיה המתפוררת, שאינה מבינה כלל עד כמה קרוב הסוף. התיאור החיוני סוחף את הסיפור וקוראו אל מחוזות המשטרה החשאית והקולוניאליזם של הרודן סלאזאר, המרירות המהפכנית של הקצינים ובתי הקפה מלאי הפוליטיקה של ליסבון. "מהפכה בפורטוגל" הופיע בעברית ב- 1976, רק שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, בימים של טראומה וזעם על השלטון בישראל. הספר נחתם בתיאור הקשיים הנערמים על שולחנה של הממשלה הסוציאליסטית הטרייה בפורטוגל: אבטלה, אינפלציה, שחיתות שלטונית. אבל בערב, ברחוב, נשמעת שירת פועלים. ובסיום מזכיר הרסגור לקוראיו: לפני ארבעים שנה נשמעה שירה כזו ביישוב העברי בארץ ישראל.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • י  ביום 21 בפברואר 2011 בשעה 19:27

    הכל אתה יכול להגיד גם בשמי. כולל חיתוך הירקות לסלט:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: