בין הגגות ומעבר לנהר

הרכבת מאטה, עולה על הגשר החוצה את הריין. משמאל נראית הקתדרלה. כדי להגיע מתחנת הרכבת הראשית לדרום העיר צריך לנסוע בחשמלית ולהחליף בכיכר ברברוסה. כל הנקודות המרכזיות בקלן קרויות על שם שליטי גרמניה לאורך ההיסטוריה. מהקרולינגים דרך ברברוסה, עבור בפרידריך אברט ומשם, בדילוג קל, אל טיילת אדנאוור על גדת הנהר.

כיכר ברברוסה – איזו הצטלבות רחובות וחשמליות חסרת ייחוד! בניינים מודרניים, סתמיים. רק בית אחד מתבלט ביניהם, מתחילת המאה. הוא נרכש בזמנו על ידי היינריך בל והיום שוכן בו מועדון חברתי כלשהו. ברומן "ביליארד בתשע וחצי" מאת בל משקיף היינריך פיימל הזקן, אדריכל בגמלאות, מזה שנים מחלון האטלייה שלו על חיי העיר, על הילדים המתרוצצים בין הגגות, על החורים הנפערים בין הבתים בפצצות מן האוויר, על הבתים הנבנים לאיטם בחורים הללו לאחר המלחמה ועל הילדים החוזרים לקפץ על גגותיהם.

"ביליארד בתשע וחצי" הוא רומן שמתרחש כל כולו בקלן וסביבתה, מבלי שהמחבר נוקב בשמה ולו פעם אחת. גם סימן ההיכר המובהק של העיר, הקתדרלה, אינו מוזכר. זו שתיקה רועמת, בחירה סגנונית שמבהירה מי הם גיבוריו של הרומן ומי הושארו בחוץ: הוא אינו מתפתה לדמויות וסמלים שמייצגים את "גרמניה". הוא עוסק במשפחה אחת לפני, בזמן ואחרי השלטון הנאצי, ומסופר על פני יום אחד בשנת 1958. וכשם שסמלה המוכר של קלן אינו מוזכר ברומן, כך גם סימן ההיכר ההיסטורי המפורסם ביותר של אותו משטר, הדמות המזוהה עמו יותר מכל, אינו מוזכר.

במקום זאת חוזר ומופיע אחד מר נטלינגר, שאם היינו כעת בשנות החמישים היינו ודאי מתרגמים את שמו לעברית כ"מר נחמדי". מר נטלינגר זה, הליכותיו מוקפדות וכל דיבורו דברי נימוסין, והוא חש להפעיל את השפעתו הנכבדת ולשחרר ממעצר-שווא באותו יום של 1958 את בן כיתתו משכבר הימים. זהו אותו נטלינגר שאז, משכבר הימים, רדף אחרי בן כיתתו והיכה אותו משום שסירב לטעום את טעמם של הלאומנות והמיליטריזם. וכעת הוא כולו מחוות של חרטה ושל כיבודים. ובן הכיתה מביט בו ואומר: "מעשי החסד שלכם גרועים עוד יותר מהפשעים שלכם".

גוסטב קלימט, פרט מתוך "הנשיקה"

 

ב"הצהרת אמונים לספרות החורבות" מסביר בל את פשר התמקדותו ב"אנשים הקטנים" – האופה שפניו מקומחות ובנו נפל ברוסיה, התופרת שאמה קבורה תחת תלי ההריסות. זהו אחד הקטעים היפים שכונסו בקובץ של נאומיו וכתביו הפובליציסטיים של בל – "מכירת החיסול של הכאב" – שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אפשר בקטע הזה ממש לחוש את שאון העיר ואת החלל שבו נשא בל את דבריו: תחנת הרכבת הראשית של קלן, ממול לקתדרלה העצומה. בל מבקש להביט בעולם כפי שהוא, בחורבות הנשקפות מכל עבר בעיניים שאינן יבשות לגמרי, אבל גם אינן רטובות, אלא לחות במקצת. והמילה הלטינית ללחות, הוא מציין, היא הומור:

"ומאחורי השמשות המאובקות של בית חרושת קטן, עיניי הסופר רואות פועלת קטנה העומדת ליד מכונה ומנקבת כפתורים, כפתורים שבלעדיהם לא היו בגדינו בגדים כלל, אלא סמרטוטים שתלויים עלינו ברפיון ואשר אינם מקנים לנו לא יופי ולא חום. (…) וחלק מן הבחורה הצעירה הזאת הוא אמה הקבורה אי שם מתחת לתל הריסות: מתחת להר של שברי אבנים מלוכלכים, מעורבבים במלט, אי שם עמוק למטה טמונה אמה של הבחורה (…)."

אבל נוף העיר קלן אינו נעדר מ"ביליארד בתשע וחצי", גם אם הקתדרלה נעדרת ממנו – זו היא הקתדרלה שנשארה לעמוד יחידה כמעט בין ההרס שמסביב. והמחבר כמו אינו משלים עם העולם הזה שחייהם של אנשים נקברו בו ואילו לקתדרלה הניחו לנפשה. ממש כמו הגיבור שלו, רוברט פיימל, אשר בתפקידו כחייל בצבא הגרמני בוחר, בימיה האחרונים של המלחמה, כשהתבוסה כבר ודאית וכולם רק מחכים לאמריקנים, לפוצץ את המנזר שאביו בנה לפני המלחמה. הוא בוחר לפוצץ אותו כי אינו מוכן לחיות בשלום עם עולם שאין בו מקום לבני אדם אלא רק לפאר יצירה ארכיטקטוני.

ומשום שהקתדרלה נעדרת, ובמקומה חוזרת ומופיעה כנסיה קטנה יותר, כנסיית סנקט סברין שבדרום העיר, מופיע ריח השום ומופיע הדם המטפטף מקותלי החזיר אצל הקצב, בזכות כל אלה יכול המחבר לומר על הגיבור שלו – בחיבה, ומבלי להיבהל – שהוא "גרמני מדי" ולכן חזר לגרמניה הנתונה עדיין תחת המשטר ששנא, חזר לשירות כחייל בצבאו של המשטר הזה. בשל הגעגועים שלו לקלן, לריין, לא יכול היה לשאת את הגלות.

גוסטב דורה, הפלגה על נהר הסטיקס

זוהי גלותו של רוברט פיימל, שמסעו אליה עובר על הריין, בעודו מגולגל ביריעות ומושט באנייה – אחד הקטעים המצמררים ביותר של הרומן, שהמחבר, טיפין-טיפין, הופך בו תיאור ריאליסטי לסמליות אפלה. תחילה חוצה רוברט את הריין – חוצה את הרוביקון שלו בדרכו אל הגלות. ומביתם של חברים, שם הוא מוצא מקלט מצעירים נאצים שרודפים אחריו, הוא מוברח אל האנייה, מגולגל ונכרך אז בין שטיחים, ומושט בדממה במורד הנהר – כמו המתים במיתולוגיה היוונית המושטים על פני נהר האכרון אל השאול:

"אלואיס החזיק את יריעות האוהל לעטוף אותי בהן. גברת טרישלר התכופפה מעליי, בכתה ונישקה אותי, ואלואיס גלגל אותי לאט, כאילו הייתה גופתי יקרת ערך במיוחד, ואז נשא אותי על זרועו. (…) זרועות זרות נשאו אותי במורד המדרגות, ריח של שמן, של פחם, של עץ, מרחוק צלצולים, האנייה רעדה, רעם עמום התגלגל, ואני חשתי שאנחנו מפליגים במורד הריין, הלאה-הלאה מסנקט סברין."

ובאותו יום סתווי של 1958, בבוקר יום הולדתו השמונים, מביט האדריכל היינריך פיימל על הילדים החוזרים להתרוצץ על הגגות, על הבתים הנבנים לאיטם במקום תלי החורבות, על חיי העיר. ומילותיו של בל בהצהרת האמונים שלו מהדהדות:

"הערים חרבות, הערים הן בתי קברות, וסביב להן רואות עינינו בניינים קמים ונהיים, הדומים בעינינו לתפאורת במה, בניינים שאנשים אינם גרים בהם כלל, אלא נשלטים בהם, נשלטים כמבוטחים, בתור אזרחים, כיושביה של עיר (…). עלינו מוטל להזכיר שהאדם אינו קיים רק כדי להישלט, ושהחורבות בעולמנו אינן חיצוניות בלבד ואינן פעוטות כל כך, עד שנוכל לטעון לשיקומן בתוך שנים ספורות."

מעין מראי מקום:

"הצהרת  אמונים לספרות החורבות" מאת היינריך בל, בתוך: מכירת החיסול של הכאב, עורכים: חנן אלשטיין ועדינה שטרן, מגרמנית: טלי קונס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2010. הציטוטים מתוך עמ' 101 ועמ' 102-103, בהתאמה.

Heinrich Böll, Billard um halb zehn, Gustav Kiepenheuer Verlag, Leipzig und Weimar 1988, S. 65.

רשימות נוספות שלי על קלן והיינריך בל:

הארכיון והתחתית

הסרט הלבן של היינריך בל

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: