על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה

לפני כחודש הלכה לעולמה ההיסטוריונית האנגליה דורות'י תומפסון, שחיברה שורה של מחקרים על התנועה הצ'רטיסטית באנגליה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. קובץ מאמרים שכתבו לכבודה ב- 1995 כמה מעמיתיה – היסטוריונים ופעילי שמאל – נקרא בשם The Duty of Discontent – "חובת האי-נחת". השם לקוח מדבריו של המשורר הצ'רטיסטי תומס קופר, ש"כמו תומפסון נאלץ לחזות בתקוותיו נכזבות" – כך כתבה ההיסטוריונית שילה רובות'ם בדברים לזכרה של תומפסון.

מן ההספד הזה בגרדיאן למדתי, באיחור ניכר, על לכתה של תומפסון, שהייתה שילוב מעורר השראה של היסטוריונית חשובה ופעילה פוליטית מסורה. היא מתה בעשרים ותשעה בינואר 2011. בדיוק יום קודם לכן סיימתי סמסטר באוניברסיטה של מנצ'סטר, שבו למדתי – בין היתר מספרה של תומפסון ומספרו של בעלה המנוח, ההיסטוריון אדוארד תומפסון – על לידתו של מעמד הפועלים באנגליה ועל התנועות הרדיקליות שהצמיח. הרעיון לרשימה הנוכחית, וגם לכותרת שלה, עלה בי עוד לפני שלמדתי על מותה של תומפסון ולפני שהכרתי את הניסוח "חובת האי-נחת". אבל כשישבתי לכתוב את הרשימה הזו התחברו הדברים מאליהם, והניסוח של משורר הצ'רטיזם מזוקק הרבה יותר מן הדברים שלהלן.

***

זה אולי לאו דווקא הזמן המתאים לכתוב על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה, כשמסביב יוצאים המונים לרחובות ומפילים משטרים רודניים. מאורעות בסדר גודל אדיר שמערערים יסודות רבים כל כך של המוכר לנו. אבל, כמו שרבים כבר העירו, אחרי כל מהפכה מגיעה מהפכת נגד. ובכלל, לא על הפסימיזם או אפילו הריאליזם הראויים ללימודי היסטוריה אני רוצה לכתוב כאן, אלא על עצבות. אולי כדאי שאפרק את המשפט הזה לחלקיו – "העצבות הראויה ללימודי היסטוריה".

עצבות – במובנה הפשוט ביותר. עצב על הרעב, הדיכוי וההרג שחוזרים ומופיעים אצל כל חברה אנושית. לא טלטול ראש מוסרני, לא פסימיזם או קבלה שלווה של כל זוועה ואסון במשיכת כתף, ודאי שלא דטרמיניזם משיחי, שאי–שם מעבר לאופק רואה כבר מזור לכל הצרות, שכל הרעב והדיכוי וההרג הם עבורו רק תופעות קטנות והכרחיות בדרך אל הגאולה.

לימודי היסטוריה – בדיוק לא במובנם הפשוט והבסיסי ביותר. לימודי היסטוריה כיותר מעיסוק אינטלקטואלי. לימודי היסטוריה מתוך מחויבות והתכוונות. לימודי היסטוריה שבהם מאחורי מחקר הארכיונים על אירופה הפיאודלית או על המהפכה התעשייתית עומדות תמיד שאלות גדולות יותר: שאלות על ארגון וסדר חברתי, על כוח ועל אי צדק, על מרד, על תרבות שוליים ועל תרבות נגד.

ראויה – לא במובן מקצועי-טכני. ודאי שיכול להיות היסטוריון מצוין – דייקן, מקיף ומעמיק – שלא חש עצבות כלשהי על הרעב, הדיכוי וההרג. "ראויה" גם לא כקנה מידה מוסרי – אותו היסטוריון מקצועי אבל אדיש משהו למושאי המחקר שלו אינו ראוי לגנאי. ב"ראויה" אני מתכוון לומר שהעצבות היא-היא שמבדילה בין לימודי היסטוריה כעיסוק אקדמי גרידא לבין לימודי היסטוריה כעיסוק שיש לו משמעות חברתית ואולי אפילו אישית.

אז'ן דלקרואה, החירות מובילה את העם (פרט)

 

ושוב, העצבות הזו אינה זהה לפסימיזם. היא אינה אומרת שיש לשכוח גילויים מדעיים ומהפכות חברתיות. היא אינה אומרת שיש לראות בכל מקום רק ניצול ודיכוי. היא אינה אומרת שכל יצירת אמנות היא לא יותר מסך כל קשרי התלות הכלכלית בין אמן לפטרון. אבל היא אומרת שיש להסתייג מפרופסורים למיניהם שרואים בחברת ההווה שלנו מופת של קידמה ובדרך אליה סיפור של מאבק עיקש ומוצלח למודרניזציה והומניזציה.

ההיסטוריה והוראת ההיסטוריה דומות קצת למנגנון המבטיח את המשך קיומם של מלחמות וגנרלים: הרי רק מי שניצל מן המלחמה יכול ביום מן הימים להפוך לגנרל השולח אחרים אל שדה הקרב. כל מי שנפלו, או אפילו מי שנפצעו ונפגעו במראה, ביכולת התנועה או הדיבור, לא יהפכו עוד לגנרלים ולא ילמדו עוד מלחמה. כך גם ההיסטוריה: רק מי שהושפע מכל אותם גילויים מדעיים ונגרף בכל אותן מהפכות חברתיות יוכל ביום מן הימים להיכנס אל האקדמיה, העיתונות או הספרות, ללמוד, לכתוב וללמד היסטוריה. כל אלה שנטבחו, הורעבו, או פשוט נשארו בצד, במבנים ארעיים, בתורים לחלוקת חבילות מזון, בבתי-ספר מקצועיים, ככל הנראה לא ילמדו או יכתבו היסטוריה. יש כמובן יוצאים מן הכלל – אבל הם מעטים.

זו אמירה נושנה וידועה – ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אבל טוב בכל זאת לעצור רגע ולחשוב עד כמה היא נכונה, כמה חסרה ומעוותת התמונה שלנו. כך שהעצבות הראויה ללימודי היסטוריה יכולה גם ללמדנו קצת צניעות. ועדיין לא הגעתי אל הדבר שעליו אני מבקש לדבר – שהוא מצד אחד מובן מאליו ומצד שני קשה להסבר.

"חקר המשטר הנאצי הוא הר האוורסט של ההיסטוריה הגרמנית" – כך כתב פרופסור אחד בברלין. ואפשר להמשיך עם הדימוי הזה מעט הלאה ולומר: כגובה ההר, כן גודל הצל שהוא מטיל. ובצל הזה מסתובבים כולנו – לאו דווקא הצל של המשטר הנאצי ולאו דווקא של השירה שלא תיכתב אחרי אושוויץ ולאו דווקא של המאה העשרים. זהו הצל של ההיסטוריה כולה. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם מאוד – גרמניה, בחוגים מסויימים, היא אחד מהם. כך גם ישראל – בחוגים מסויימים. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם פחות. זו התחושה שהייתה לי במנצ'סטר – שעל אף שיש בה מוזיאון המתעד את תנועות המחאה באנגליה, ואף שבנמל ליברפול – במרחק שעת נסיעה ממנצ'סטר – יש מוזיאון המתעד את סחר העבדים, הצל של העבדות, של עבודת ילדים, של הקולוניאליזם, אינו מורגש דיו.

כאמור, ואם להתנסח בקווים גסים, בגרמניה שורה עצבות על לימודי ההיסטוריה. ההיסטוריה אינה עוד הנאה אינטלקטואלית כמו ספרות או תולדות האמנות. באחד הימים הראשונים ללימודיי בברלין התבקש כל סטודנט לומר מדוע בחר ללמוד היסטוריה. תשובתו של אחד מהם זכורה לי היטב. משפחתו נהגה לשלוח מזה דורות את בניה לקצונה בצבא. מיד אחרי סוף המלחמה חל שינוי והיום הם כולם עורכי דין. השינוי הפתאומי הזה, והעובדה שמעולם לא דיברו עליו, הביאו את אותו סטודנט ללמוד היסטוריה. האווירה המשתררת בחדר אחרי הערה כזו היא העצבות שאני מתכוון אליה.

המקרה של גרמניה כמובן אינו מתאים לשמש דוגמא ומורה דרך בכל מקום. יש צל ויש צל, והצל של "האוורסט" בכל זאת קצת יותר גדול מצללים אחרים. ועוד משהו: בגרמניה לא צריכים רוצחים וקורבנות לחיות זה לצד זה. פשוט – מן הקורבנות שעד המלחמה חיו בגרמניה לא נשאר כמעט זכר. קל יותר במצב כזה להתעמת עם ההיסטוריה, מפני שעימות כזה אינו עתיד לעורר מתחים חברתיים עזים מדי. אין זה מקרה שהויכוח על האשמה הגרמנית בפולין – ששים קילומטר מברלין – מורכב יותר וטעון יותר מהעיסוק בהשמדת היהודים.

ובכל זאת, העצבות הזו היא אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי עד כה. טוב ונעים ללמוד היסטוריה, לשקוע בנחת אל נבכי העבר, להביט אחורה ביראה ביקורתית. העצבות, האי-נחת, הן שגורמות ללימודי ההיסטוריה שילוו אותך גם בצאתך מהספריה.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • נועם  ביום 3 במרץ 2011 בשעה 14:22

    פי-יה.
    זהו אחד הפוסט היפים והמרגשים שלך אי פעם.

  • יורם  ביום 3 במרץ 2011 בשעה 16:04

    העצבות הגדולה בלימודי הסטוריה נעוצה בעיקר בידיעה שלכשתסיים את הלימודים לא תהיה לך עבודה.

  • אבנר עפרת  ביום 3 במרץ 2011 בשעה 18:58

    נועם –
    תודה רבה.

    יורם-
    יכול להיות. אבל אנא – אם אין לך מה לומר, אל תטרח.

  • אזרח.  ביום 4 במרץ 2011 בשעה 5:39

    עצוב איך שהתהליך ההסטורי חוזר על עצמו.

    http://www.orwelltoday.com/classes.shtml

  • יונתן אמיר  ביום 4 במרץ 2011 בשעה 8:59

    טקסט יפה מאד, תודה.

  • עלמה  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 1:27

    אחד הדברים הכי יפים שקראתי שלך.
    מקסים ואישי מאוד ומעורר השראה.
    מעסיקים אותי בזמן האחרון הגעגועים שאני מגלה בלימודי היסטוריה, יש בהם בשבילי גם עצב וגם בדידות, אולי עצב אחר מזה שאתה מדבר עליו כאן.
    קראתי עכשיו ספר של מחקר על תל אביב בתקופת המנדט, ומאז מלווה אותי עצב של געגועים, על האנשים הללו שאינם ואני שישני, באותו מקום, אבל מאוד רחוקה מהם. והרצון הזה להקיף את עצמי באנשים הללו מכל הדורות בו זמנית ובלי שאף אחד מאיתנו יעלם או יזדקן.
    כלומר, לא רק הטעויות והשואות של ההיסטוריה מעוררות עצב, גם עצם השתייכותה לעבר, לעבר גמור ומוחלט, למשהו שאיננו. זה מעורר בי עצב וגעגוע.
    (לפעמים אני חושבת שהזמן עובד בקו לינארי, מושך קדימה, והזיכרון עובד בשכבות, חוויה על גבי חוויה, עם כל מיני היסטוריות שמזדקות לך באמצע הבלאגן, כמו שיער תלתלים פרוע. וזה מה שמוליך אל געגוע ועצב, וחוסר מוצא).

  • ינאי  ביום 8 במרץ 2011 בשעה 2:29

    אבנר, תודה על רשימה יפה ומעוררת מחשבה.

  • עלמה  ביום 12 במרץ 2011 בשעה 10:36

    חשבתי עוד על הרשימה הזו- ובין היתר עלתה בי התחושה שלא תמיד עצבות הייתה ראויה ללימודי היסטוריה. זה מעניין איך הדיסציפלינה השתנתה בין הדורות.

  • אבנר עפרת  ביום 13 במרץ 2011 בשעה 16:24

    תודה לכל המגיבים, וסליחה על האיחור שלי בתגובה.

    עלמה –

    זה מאוד מעניין מה שאת אומרת. גם אני חושב לעיתים קרובות שהייתי צריך להיוולד בזמן אחר – אצלי אלה געגועים לעידן האידיאולוגיות הגדולות. ואולי זה געגוע לאותה תקופה שבה העצבות טרם הייתה ראויה ללימודי היסטוריה…

    תודה על הדברים.

  • מיכל  ביום 27 במרץ 2011 בשעה 8:37

    אבנר,
    תודה על הטקסט הזה.
    זהו אחד הניסוחים הטובים, אולי גם המדויקים ביותר, שיצא לי לקרוא על המשמעות (לא רק זו הראויה או הרצויה, אלא גם המצויה) שבלימודי ההיסטוריה. הוא בהחלט מבטא גם את תחושותיי שלי בעניין.

    מיכל

  • אבנר עפרת  ביום 28 במרץ 2011 בשעה 12:23

    מיכל –

    תודה רבה על התגובה החמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: