הניידים

בשעות האחרונות של סוף השבוע, בבירה אירופית אקראית, בלובי של אכסניה במרכז העיר.

השמיים אפורים, העיר מנומנמת. דפי נייר בשלל צבעים מפרסמים הופעות וקונצרטים, מתגלגלים על אבני הכביש ועל אבני המדרכה. קבוצות של תיירים מזדנבות בין בניינים, על הגשר אל צידו השני של הנהר ונעלמות בפתחו של פאב – כמו אותם נחשים אינסופיים הנעלמים וחוזרים ומופיעים בצד השני על מסך הטלפון הנייד.

העיר מנומנמת. תריסים נסגרים ברעש גדול, אוטובוסים ממהרים לחזור אל תחנת המוצא. משהו שבין אחרי מסיבה ללפני מצור. ובלובי האכסנייה, המכוסה גם כן ניירות בשלל צבעים המפרסמים ירידים ומופעים, פזורים בין שולחנות עץ, לאורך החלונות הגדולים הפונים אל הרחוב, ביחידים ובקבוצות, הם יושבים. עייפים מן החיפוש אחרי מה לעשות ולאן ללכת ומה לא להחמיץ בזמן הקצר שעוד נשאר. עייפים מן המראות החולפים מול העיניים, עייפים מן הכורח ליהנות, לצבור חוויות, ליצור על הדרך היכרויות ליום אחד, אולי שניים. הם יושבים, ביחידים ובקבוצות, ולמולם המחשב.

בחלון אחד פתוחה מפת האזור, וסמלים קטנים – של סכו"ם, של מיטה, של מסיכה צוהלת – מורים את הדרך כמו גחליליות. בחלון אחר פתוח הפורום או המדריך, ומגולל רשימות-רשימות של מקומות שאסור לעזוב את העיר מבלי לעבור דרכם קודם – מקומות נחבאים כמובן, אותנטיים, מקומות של מקומיים. ובחלון שלישי הם מתכתבים במסרים קצרים, משגרים חיוך או קריצה או כוס של בירה, מספרים בתמונות על הקורות אותם: כוס יין ביד וגבה מורמת, פסל גרנדיוזי והיד מחווה לעברו, תרמילאים-אחים-לדרך צוחקים ומתחבקים באחווה רגעית.

כבר אין צורך לחכות לחזרה הביתה כדי להשלים את הנסיעה – לגולל חוויות, לפתח תמונות, לשוחח. עוד בעודם בדרכים הם מספרים על כל צעד ושעל. מצלמים את עצמם וממהרים לבחון את התמונה. אין צורך בהמחאות נוסעים, אין צורך באסימונים, אין צורך בשיחונים או מילוני כיס, בתנועות ידיים, בחיוך נבוך או בעזרתו של עובר אורח מזדמן. באנגלית של אכסניות אפשר תמיד להסתדר, אנגלית של תרמילאים. המשפטים קצרים, מתארים את הדרך עד כה ואת הדרך שעוד נכונה, נעים בין עשרה שמות תואר ועשרים פעלים. החוויות דומות, היום בדבלין, מחר בברצלונה, כמו הנחשים האינסופיים הנעלמים ומופיעים מחדש בצד השני.

הם יושבים בלובי, עייפים מתנועה. עייפים מהיות בכל מקום ומהתחבר עם כל אדם. אלפי תמונות, אלפי אנשים, אלפי מקומות – וכל התמונות דומות כל-כך! פרצוף למצלמה, חיבוק קבוצתי בקור, או במטבח עם גיטרה. ההיכרות היא לשם ההיכרות, והיותו של אדם אוסטרלי היא עובדה מעניינת וחשובה מספיק לבסס עליה היכרות-של-נסיעות.

כן, הנוהג הזה לספור כמה חברים יש לך אינו מוגבל לתחומי הרשתות החברתיות. הוא נמצא גם בדרכים, בנסיעות. הצורך "לפגוש אנשים" נתפס כשייך אל חוויית הנסיעה: לשוחח, ללהג, להחליף פרטים עם אנשים שאין סיכוי לחזור ולפגוש בהם שוב. הרשתות החברתיות – כמו כל חידוש טכנולוגי – לא רק ענו על צורך קיים, אלא גם יצרו אופנה, קוד התנהגות, דרך מסוימת להסתובב בעולם.

ובשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, נוחתות עליהם לפתע שתי תחושות נושנות: עייפות וגעגועים. דווקא עכשיו, כשהם יכולים לשאת עמם את ביתם לכל מקום, להקים להם על כל שולחן ועל כל ספה את כל עולמם, כל זיכרונותיהם, ולחלוק עם הסביבה את אלבומי התמונות, את מדף התקליטים, את רגעי הילדות בטלוויזיה – דווקא עכשיו מזדחלים להם געגועים. בשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, מבעד למעטה של ניידות קוסמופוליטית צצים געגועים, ועייפות מן השיטוט שאין לו סוף.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • Ruth Benedict  ביום 31 במרץ 2011 בשעה 16:01

    פוסט מקסים על אנחה נודדת, על הגלובליזציה והעולם הקטן מדי. ריגשתני!

  • עלמה  ביום 3 באפריל 2011 בשעה 23:35

    אבנר,
    זה הדבר הכי יפה, הכי חכם והכי מלא באוושת תרמילים שקראתי אי פעם על רשתות חברתיות.
    שוחחתי היום עם חבר מברלין והתברר לי שיש כל כך הרבה חברים משם ששומרים על קשר דרך הפייסבוק. פתאום עברה בי תחושת חרטה כזו, אולי גם לי צריך להיות חשבון בפייסבוק. אולי העולם מתנהל שם בלעדי ובהחבא.
    אחרי הקריאה מחליטה שוב לא לפתוח פייסבוק, עדיין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: