תה בלי חלב, או: תעלומת כתב העת הספרותי

הרשימה הראשונה שעלתה לבלוג "עוד עז" עסקה במבוכה ופיק הברכיים הפוקדים אדם ממוצע הפוסע אל חנות ספרים מהסוג הישן, קטנה ומעופשת משהו, בת שמונים שנה, המנוהלת כבר ארבעים מהן על ידי בנו הנרגן של המייסד האגדי:

"וכי תוכל להיכנס סתם כך לחנות ספרים נוסטלגית ולחפש בסך הכל את החדש של פול אוסטר? כמובן, היא מחזיקה גם את הספרים האחרונים של הוצאת פנגווין. היא צריכה הרי גם לשרוד. אבל מי, בשם אלוהים, רוצה להימנות על אותם קוראים סתמיים שרק נכנסים לקנות ספר שקראו עליו במדור הספרות של איזה עיתון יומי? היש מי שרוצה ששמו ייקשר באותו צד ארצי, טכני, נאלח – המכירה עצמה? וכי לחינם מתנהלת אותה שיחה נצחית מעל לקופה, בין המוכר לבין קונה ממושקף שצעיף הצמר הסתבך לו בזקנו הלבן? דקות ארוכות הם משוחחים, מתבדחים על אותה רצנזיה אווילית בניו-יורק-ריוויו-אוף-בוקס, וכך מסווים את האקט עצמו, את עיסקת החליפין – סחורה תמורת כסף – שהרי כאן מדובר בספרות!!"

מאז חלפו – וזה כבר נושא בפני עצמו – שנתיים וחצי. פרק זמן שאפשר ללמוד ולהתפתח בו, לצבור אומץ וביטחון עצמי. וכך, מקץ שנתיים וחצי, מצאתי את עצמי בחנות ספרים נוסטלגית מול הכניסה לטריניטי קולג' בדבלין – מקום שרוחה של הספרות האירית שורה עליו. ועבור מי שהרוח איכשהו חמקה ממנו מוצגים בכל חלון ראווה עותקים-עותקים של יוליסס ודבלינאים. עמדתי ועלעלתי בספרים ובכתבי-עת בקומה השנייה – שהרי כל מבין דבר יודע שהאוצרות האמיתיים נחבאים במעלה המדרגות ולא בקומת הרחוב. וכשחזרתי הביתה, ומרוחה של הספרות האירית לא נותר הרבה, שלחתי ללונדון את סכום הכסף הדרוש וקיבלתי את ההודעה המשמחת: אנו שמחים לברך אותך כמנוי חדש של כתב העת שלנו, הגיליון הראשון יישלח אליך בקרוב.

עבר שבוע. ואני שבתי ונזכרתי באותן דקות במעלה המדרגות מול טריניטי קולג', ודמיינתי לי את ערבי שבת על הספה אצלי בבית, עם כוס תה בחלב וגיליון טרי של כתב העת הספרותי – מין פריסת שלום מן האיים הבריטיים. עברו שבועיים. הזיכרונות הפכו מעומעמים משהו. התחלתי בודק את תיבת הדואר שלי פעמיים ביום. עברו שלושה שבועות, ואני התחלתי בודק את תיבת הדואר שלי לאו דווקא מתוך תקווה לקרוא סוף-סוף על משרתים באנגליה של המאה השמונה-עשרה, ויותר כדי לאשר לעצמי שגם היום לא הגיע כתב העת הספרותי.

לורנצו לוטו, דיוקנו של עלם בחדר עבודתו

בתום השבוע הרביעי, יותר מתוך סקרנות מאשר כל דבר אחר, טלפנתי ללונדון. הצגתי את עצמי: שם, שם משפחה, מספר הזמנה. סיפרתי בקיצור נמרץ את קורותיי. וקיבלתי תשובה שאמנם לא הבטיחה שום דבר מעשי, אבל סיפקה לי תובנה על טיבו ומשמעות קיומו של כתב ספרותי. התשובה הייתה משהו כמו: "או, או, כן, שלחנו לך את הגיליון, אדוני, בהחלט שלחנו לך אותו. אני בהחלט מצטער. הוא אמור להגיע. היה צריך להגיע כבר אתמול? לפי לוח הזמנים שלנו? יש לך את לוח הזמנים שלנו? אה, באתר האינטרנט שלנו, כמובן, כמובן אדוני. כאמור, שלחנו את הגיליון. אני בהחלט מאמין שהוא יגיע."

הוא נשמע די מופתע, האיש בשירות הלקוחות של כתב העת הספרותי. נראה היה שעומס השאלות, התאריכים והתעריפים מעט בלבל אותו. ואני, אחרי שהנחתי את השפופרת ופניתי להכין לי כוס תה בלי חלב, נזכרתי במוכר הנרגן ובקונה הממושקף מלפני שנתיים וחצי ובשיחתם האינסופית מעל לקופה. כאמור – כאן מדבור בספרות. כאן מדובר בעניינים שברוח, רעיונות מופשטים, דימויים ליריים וסונטות קיץ.

כתב עת ספרותי, יותר מכל דבר אחר, הוא מהות מופשטת, אידיאה. רוחו של מלומד אחד מחליפה דעות עם רוחו של משכיל אחר. וביניהם עולה דמותו המיוסרת של משורר אפור שיער. השם נישא בפי כל, ואי-אלה פרגמנטים ושברי פולמוסים מרצנזיות מן העבר עודם חרותים בדברי הימים שלו. לבקש מכתב עת ספרותי כזה שיתגלם בבשר ויופיע אצלך במטבח – הרי זו סתירה בתוך עצמה, אם לא פאגאניזם ממש. בכך שרכשת לך מנוי לכתב העת הבטחת לך דריסת רגל בעולם האידיאות הזה. אתה יכול לצפות לו יום-יום, אתה יכול לטלפן ללונדון ולשאול האם כבר באה שעתו של הגיליון. אתה יכול לדמיין איך באים ומתכנסים המלומדים. אתה יכול לשקוע בהרהורים, איך ייראה הגיליון כשיופיע.

וכמובן, אם כשלת ונכנעת ואינך יכול לכבוש עוד את יצרך ואת תאוות הכאן-ועכשיו שלך, הרי שאתה יכול לקרוא באינטרנט. אבל כאן מופיעים שוב המוכר הנרגן והקונה הממושקף ומאחוריהם איש שירות הלקוחות וכולם כאחד מעווים את פניהם בהבעת גועל ואי-אמון. הרי אין כמו מגע הנייר המרשרש וריח הדיו הטרי, ומה יעלה בגורלה של הספרות בעולם שהפרוזה והשירה וכל שבע המוזות מתנדפות בו בלחיצת כפתור!

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • עידית פארן  ביום 21 באפריל 2011 בשעה 13:10

    כל כך כיף לקרוא
    אם כי, אני מודה שאשאר עכשיו סקרנית וקצת במתח,
    עד שהגליון יגיע.

  • מיקי  ביום 23 באפריל 2011 בשעה 11:45

    כשכתב העת מאחר להגיע -תיבת הדואר נעשית קטנה מידי; קטנה מלהכיל את גודל הציפיות.
    היום יום קורה לכולם, ומעטים יכולים לכתוב עליו.
    איזה יופי של פוסט!

  • עריכה לשונית  ביום 2 במאי 2011 בשעה 9:32

    מרתק ומעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: