מלכת אמבטיה בברלין

אין לי מושג איך התגלגלתי לאירוע הזה. אבל הנה אני כאן: עומד בבר קטן בצפון העיר, לא רחוק מתוואי החומה, ומביט בתמונות שצולמו בשירותים של מועדון תל-אביבי שבינתיים כבר נסגר ונפתח מחדש תחת שם אחר. אמרו שיהיה גולדסטאר, אבל הבחור מאחורי הדלפק אומר שנגמר. עשרת הנוכחים מסתפקים בלית ברירה בבירה מקומית. עשרים, אולי שלושים תמונות תלויות בחדר. ובאי השירותים עושים בהן פרצופים למצלמה. ביחידים, בזוגות, בקבוצות. עם או בלי מכנסיים. שירותים דוחים. מאותם שירותים ששווה להתאפק בגללם כל הערב.

בין הנוכחים עובר חתן השמחה, מגבעת מיושנת לראשו, ומסביר על הקונספט, על השאלונים שחילק לבאי המועדון ושאל אותם מה הם נוהגים לעשות בשירותים וכמה זמן הם מקדישים לכל פעילות. ובפינת החדר ניצב גם שולחן שעוצב בצורת אסלה – עם נייר טואלט המרפד את המושב וכל יתר התענוגות – להניח עליו (או עליה?) את הבירה. "זה מדהים" הוא אומר. "המועדון הזה היה יכול להיות באותה מידה בברלין!"

היה זה ללא ספק חנוך לוין שנתן את ההגדרה הטובה ביותר למילה העברית הקולעת – שאינני יודע אם הייתה בזמנו – פלצנות: "לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי". אני מביט בפתח האסלה הנפער כלפיי בין כוסות הבירה וחושב שהמציאות, שוב, התעלתה על כל סאטירה. הנה קמה לה בברלין "מלכות אמבטיה" של ממש – שיתוף פעולה של מועדון תל-אביבי שהוא כל-כך אלטרנטיבי שבינתיים כבר אינו קיים ושל פאב ברלינאי שהוא כל-כך אינדי שאף-אחד לא בא אליו.

זה אולי לא לגמרי הוגן לקחת את כל ההייפ או הבאזז או הווייב הברלינאי סביב תל-אביב ולצמצם אותו לדרגת מושב האסלה, אבל הגרוטסקה זועקת לשמיים. גרפיטי מכוער בטושים על אריחי קרמיקה לבנים הופך באחת לפיסגת תרבות השוליים; מיכל מי ההדחה למושא של תשוקות; ישיבה על האסלה לתנוחה סקסית במיוחד. אין לי כל יומרה לומר משהו על ערכם האומנותי העקרוני של צילומים מהשירותים. אלא שלצילומים הללו לא נועד מלכתחילה להיות כל ערך אומנותי עקרוני. הם מקבלים את כל מגניבותם או ייחודם או מרדנותם מהיותם צילומי שירותים תל-אביביים. הגרוטסקה זועקת בדיוק בגלל שהשירותים אינם פסגת האמנות בתל-אביב וגם לא זירת החיים החברתיים העיקרית שלה. הגרוטסקה זועקת כי משהו שהיה יכול להיות קריקטורה טובה הופך במרחק כמה אלפי קילומטרים ובעזרת העיצוב הנכון למושא הערצה.

אני תוהה מה בעצם הופך שירותים במועדון תל-אביבי לפרויקט של אומן שוליים ברלינאי. האם הם עבורו סמל השחרור המיני בישראל? פריצת המוסכמות? אולי הם אמורים לבטא את תחושת "הנצורים והצודקים" השורה כביכול על תל-אביב? נדמה לי למען האמת שיש כאן משהו אחר – איזו משיכה אל הטינופת וההזנחה. השירותים האלה כל-כך דוחים שהם כבר כמעט אסתטיים. ברלין, יש לומר, היא עיר שהפכה את הזוהמה לסימן ההיכר שלה. "ברלין נשארת מטונפת" – זהו מין סלוגן הנישא בפי רבים. קירות בתים, חלונות, תחנות רכבת, הכל מכוסה כתובות בלתי נגמרות של גרפיטי – ולאו דווקא גרפיטי מתוחכם במיוחד. וכדי להילחם בכך כוסו כל החלונות בקרונות הרכבת התחתית בדוגמאות של שער ברנדנבורג. התוצאה, מיותר לומר, לא במיוחד אסתטית. אולי לכך התכוון חתן השמחה במגבעת המיושנת כשאמר שהמועדון הזה יכול היה להיות בברלין.

בעל [לקהל]: ואם אשתי לא מתה בינתיים הרי היא חיה באושר עד היום הזה כשהיא יושבת על האסלה, תוקעת בומים על-קוליים ומפריחה את נאומיה.

אשה [נואמת תוך ישיבה]: מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני-דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום. השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים את השלום. הבו לנו שלום.

בעל [סותם את האף]: אפשר לפתוח חלון?

לפני ארבעים שנה הושלכו עגבניות על הבמה בתל-אביב כשהוצג הקטע הזה מתוך "מלכת אמבטיה". כל סאטירה, כנראה, סופה להתיישן, או יותר נכון, להחליף את קורבנותיה. אני לוגם טיפות אחרונות של בירה מקומית ומניח את הכוס על שולחן-האסלה בבר קטן בצפון ברלין. הבדיחה הזו על חשבוני.

הציטוטים מתוך "מלכת אמבטיה" במהדורה: חנוך לוין, מה אכפת לציפור. מערכונים ופזמונים [1], הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1987. ציטוט ראשון עמ' 65, ציטוט שני עמ' 97.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: