פורסם לראשונה במגזין מטרופוליס, גליון ברלין, יוני 2011.
"לברלין יש שוב תיאטרון עממי" כך מכריז על עצמו תיאטרון קטן ברובע נויקלן שבדרום העיר, ומעלה הצגה ושמה "ברלין, הרמנפלאץ" – מחווה לכיכר המרכזית של הרובע ורמיזה ברורה לרומן של אלפרד דבלין מ- 1929. וב"ברלינר אנסמבל" מיסודם של ברטולט ברכט והלנה ווייגל – "תיאטרון לבני זמננו" – מעלים באופן קבוע קטעי קברט של קורט טוכולסקי ואריך קסטנר. "שוב יש תיאטרון עממי" – כמו אז, בשנות העשרים, כשב"בימת העם" במרכז העיר אפשר היה לראות הצגה בשבעים וחמישה פפניג. געגועים אל העט המושחז של טוכולסקי, האירוניה הדקה של קסטנר, הבוז והלעג של ברכט. ברלין, נדמה לפעמים, מנסה לחיות מחדש את אותן חמש-עשרה שנים שבין המלחמה הגדולה וניסיונות המהפכה לעלייתו לשלטון של "צ'רלי צ'פלין – רק בלי הכישרון".
היה זה לא הרחק מאלכסנדרפלאץ – שם נוסד ב- 1901 מה שנחשב לתיאטרון הקברט הראשון בגרמניה. הרעיון עצמו נולד בפריז של סוף המאה התשע-עשרה, שבה נהגו אומני שוליים להתכנס ולהציג רעיונות ראשוניים וטיוטות. החלל האינטימי, עם סידור הישיבה סביב שולחנות קטנים, היה חלק בלתי נפרד מהקברט – חווית תיאטרון ומוסיקה שבה ההפרדה בין השחקנים לקהל אינה חדה כל-כך, חזיתית כל-כך, כמו באולמות הגדולים שהקהל מושב בהם בשורות-שורות והשחקנים על במה מוגבהת. מוזיקה ושאנסונים נשזרו במערכונים וקטעי תיאטרון קצרים: קצת החצפת פנים כלפי אורח החיים הבורגני, בדיחות על המודרנה ועל החיים האורבניים ופרודיה על גדולי הספרות מן העבר.
סאטירה פוליטית של ממש לא הייתה בעיר הבירה של הקייזר וילהלם. זו הייתה צריכה לחכות לתבוסה במלחמת העולם האשונה ולהקמתה של רפובליקת וויימאר. רסן הצנזורה שהותר מעט מחד והמאבקים הפוליטיים ברחובות מנגד הביאו לתסיסה תרבותית, שבה הפכו סאטיריקנים ואמנים לקול בולט נגד הלאומנות. כתב העת "די ולטבינה" (Die Weltbühne) שלפני המלחמה עסק בתיאטרון, פנה בשנות העשרים לחבר בין האמנות לנושאים שעל סדר היום, והיה בין היתר לביתם הספרותי של טוכולסקי וקסטנר, אם למנות רק שניים מכותביו המוכרים ביותר.
אוטו דיקס, טריפטיכון הכרך, 1927.
לא רק קברטים סאטיריים כבשו את בימות ברלין בשנות העשרים. מותר אפילו להניח שמועדונים אה-לה מולן רוז' משכו יותר צופים מאשר שורות מחץ ולעג שכוונו אל אוזניו של קהל שהיה ברובו רעב, עני ורצוץ. אקרובטים אקזוטיים מהקולוניות הסעירו עוד לפני המלחמה את דמיונם של צופים לבנים בערי אירופה, ואליהם הצטרפו רקדניות אירוטיות כמו ג'וזפין בייקר, שעורה השחום, כשרק חגורת עלי בננה למותניה, הפך אותה בברלין של שנות העשרים לדמות נערצת ומסתורית. בשנים שלאחר המלחמה עשה גם הג'אז את צעדיו הראשונים באירופה: חיילים שחורים מארצות הברית הביאו אותו עמם, והמוני התיירים האמריקנים ששטפו את המטרופולינים ביבשת הישנה יצרו את הביקוש הראשוני למקצבים הלא-מוכרים.
בסוף שנות העשרים כבר היה הג'אז לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית. "אופרה בגרוש" הפכה להצלחה מסחרית הודות למוזיקה החדשנית והג'אזית של קורט ווייל שהאפילה על הטקסט הנשכני של ברכט, שבו ראש המשטרה סועד עם בכיר הפושעים וכפפות לבנות מכסות גם על הפשעים הגרועים ביותר. "אם יש כסף, יש סוף טוב" סונט ברכט בצופיו בסוף האופרה, כשמקי סכינאי ניצל מן הגרדום. היא הועלתה לראשונה ב- 1928, וגם כיום עוד מעלים אותה לעתים, באותו אולם ממש. והד קלוש להתרגשות שעוררה בזמנו צורת הבידור החדשנית ביותר של תחילת המאה אפשר לחוש עדיין כשבקולנוע "בבילון" מוקרן הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ- 1927 בליווי מוזיקה חיה.
קרקסים ואקרובטים, רקדניות ועלי בננה – הקברט הסאטירי באולם קטן כמעט טובע ונעלם בתוך תרבות ההמונים של בין המלחמות. אבל עלי בננה יצאו זה מכבר מהאופנה, וקסם המזרח והקולוניות נדחק אל מעבר לגבולות התקינות הפוליטית. הקברט הפוליטי לעומת זאת חי ובועט – גם אם הבעיטה כיום כבר אינה כואבת כבעבר. ומה שיותר מסקרן מקברטים אקטואליים – וגם כאלה יש – הוא תחייתם של הטקסטים מלפני שמונים ותשעים שנה, ממציאות פוליטית וחברתית אחרת. טקסטים שלמען האמת אינם רלוונטיים היום, אינם בועטים ואינם נושכים. ובכל זאת – הקהל בא וצוחק.
לא את הכל אפשר להחיות מחדש. לא את האווירה המקאברית של אחרי מלחמה שבה תיאטרון קברטים מצליח נושא את השם "הקטקומבה"; לא את הפחד מהאינפלציה, המיליטריזם והחולצות החומות; גם לא את האימה וחדרת הקודש שהפילה העיר הגדולה על יושביה, עם החשמל והרכבת, ההמון, הרדיו ופרסומות הענק. את הציורים האקספרסיוניסטיים המסויטים של פוטסדאמר פלאץ אפשר לראות כיום לא רחוק משם, בגלריה הלאומית החדשה. אבל גם שחקנים מיומנים ולבושים ברוח התקופה כמו אלה שב"תיאטרון לבני זמננו" אינם יכולים להמחיש עוד לקהל שבאולם הקטן את חרדת העיר הגדולה שעליה לגלג קסטנר כשכתב: "הם עומדים חסרי אונים בפוטסדאמר פלאץ. ברלין רועשת מדי בשבילם. הלילה בוהק בקילו-וואט. הם עומדים כך בפוטסדאמר פלאץ. עד שמישהו דורס אותם".
ארנסט לודוויג קירשנר, פוטסדאמר פלאץ, 1914
יכול לשמוח מי שאותם לא מכיר
ואתם שואלים עוד: את מי?
הם לווים כסף בחמישה אחוזים
ומלווים בפי שניים ריבית.
מעולם הם עוד לא הנידו עפעף
וליבם לא עמד עוד מלכת
ההפרש הוא להם כמו מוצר על מדף
(תבינו זאת כך או אחרת).
הם אינם יודעים שובע
בולעים את כל העולם
לקצור הם יודעים, רק לא לזרוע
ואת הכסף מרבים בעצמם.
הם קוסמים בנשמה
ושולפים מהשרוול הריק.
בטלפון עושים קופה
ואת החול הופכים לנפט.
את השורות האלה, מתוך השיר "המנון לבנקאים", כתב אריך קסטנר ב- 1929, השנה שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. וכעת עומד שחקן מבוגר ומציג אותו לקהל באולם הקטן של הברלינר אנסמבל. בערך מאה איש יושבים על כיסאות עץ בשורות. מאחור מרעישה כיתת בית ספר מצרפת. יתר הקהל מבוגר ברובו. "המנון לבנקאים" וקטעים על המחירים שעולים, השכירות שעולה, ורק המשכורות נשארות בלי תזוזה מנסים להפוך את הערב לרלוונטי לאירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי. פסנתרן בכפפות לבנות מלווה את הטקסטים. הקהל צוחק אמנם, אבל האווירה רגועה, מחויכת. רק כשעל הבמה חוזרים אחורה בהיסטוריה משתררת איזו אי-נוחות – אותה אי-נוחות שהיא חלק בלתי נפרד מהקברט הסאטירי. השחקנים מציגים את סיפור הבריאה על פי קסטנר: אחרי ששת ימי בריאה כותבים הגרמנים מכתב לאלוהים ומתלוננים ששכח לברוא להם פיהרר. אלוהים משיב: תצטרכו להסתדר בלי פיהרר. וארבע השורות המפורסמות של קסטנר, המרוססות עדיין על קירות קמפוסים בגרמניה:
מה שלא יקרה:
לעולם אל תרדו כה נמוך,
ומהקקאו שאתם בו טובעים
בשום אופן אל תלגמו!
הקקאו הוא החוּם, כלומר החולצות החומות. הקוד הזה עדיין מובן לכולם.[*] ב- 1932 פתחו השורות הללו אסופת שירים של קסטנר, והיו מילות אזהרה נוקבות. בשנות השישים והשבעים הן היו קריאת קרב עבור סטודנטים רבים, שראו בממסד השמרני של מערב גרמניה המשך של דפוסי המחשבה הפשיסטיים. כיום הן מהדהדות יותר מכל כתזכורת עגומה לעבר, וגם כנחמה פרותא, בבחינת: היו גם מי שהתריעו. הקברט נגמר. השחקנים עוזבים אל מאחורי הקלעים. הקהל מוחא כפיים. חמשת המשתתפים חוזרים אל הבמה, משתחווים, ונותנים הדרן. הכל על פי כללי הטקס. וכשהאורות נדלקים והצופים קמים ופונים ליציאה אומר אחד מהם לשכנו: "הטקסטים האלה של קסטנר הם בשבילי סוג של תראפיה".
בחזרה בנויקלן. על בימת "התיאטרון היהודי" הקטן מועלה מופע יחיד של קטעי קורט טוכולסקי. הקישור בין טוכולסקי לבין יהדות אינו מובן מאליו, כמעט מאולץ. הוא עזב את הקהילה היהודית וסיפר שבאנטישמיות נתקל רק בעיתונים. הוא כתב כתומך של הרפובליקה ומתנגד מושבע ללאומנות ולעוצמתו של הצבא. בטקסטים שלו אין כמעט אזכור לשאלות של יהדות והיות יהודי בגרמניה. הסאטירה שלו, שהיא מוחשית כמו זריקת עגבניות על הקהל, סונטת בבורגנות, במיליטריזם, במפלגות האימפוטנטיות ובאורח החיים הברלינאי. אבל ב- 1935, זמן קצר לפני שהתאבד, הוא כתב מגלותו לסופר היהודי-גרמני ארנולד צוויג שישב באותה עת בפלשתינה: "ב- 1911 עזבתי את היהדות, ואני יודע שזה בלתי אפשרי." רוצה לומר – יהודי בגרמניה, אם ירצה ואם לא, יישאר תמיד יהודי. המשפט הזה מסביר היטב מה עושה טוכולסקי בברלין 2011 על בימת התיאטרון היהודי.
"ערב טוב לאליטה האינטלקטואלית של ברלין" – כך פתח קברטיסט עכשווי ידוע הופעה בברלין לפני שנתיים, במפגן של מודעות עצמית. שכן לאילו אוזניים בדיוק מגיעים קטעי הסאטירה הנוקבים? כמובן, לאוזניהם של מי שמוכנים לשלם, להקשיב ולצחוק. אותה סוגיה העסיקה את טוכולסקי, שתהה, במידה הולכת וגוברת של סקפטיות, האם לכתיבה הפוליטית שלו יש השפעה כלשהי. עם עליית הנאצים לשלטון חדל כליל לפרסם. באותו מכתב לארנולד צוויג ביטא את הייאוש שלו מהחברה הגרמנית שהביא אותו להפסיק לפרסם: "חיי יקרים לי מדי מכדי שאיעמד תחת עץ תפוח ואבקש ממנו שיתחיל לייצר אגסים."
ג'ורג' גרוס, ללא כותרת, 1920.
על בימת התיאטרון היהודי בברלין 2011 נעלמות השאלות הללו מאליהן. לא השפעה מחפשים כאן ולא ביקורת חברתית. הקטסטרופה התרחשה כבר. טוכולסקי – כמו רבים אחריו – התאבד. יש יראת כבוד מסוימת בדרך שבה נכנס קהל גרמני לאולם "התיאטרון היהודי" כדי לשמוע קורט טוכולסקי. האכסניה הזו מעניקה ממד נוסף של רצינות לטקסטים הפופולריים. על הבמה עומד שחקן לבוש פראק ובידו צילינדר ומעלה מופע יחיד. ומתוך השיר "לַתינוק" שהוא מדקלם פורץ אותו שילוב של פחד ובוז, של תיעוב ולגלוג:
כולם עומדים כך מסביבך:
הצלם ואמא
וקופסה גודלה, שחורה,
פליקס והדודה מינה.
מקשקשים במפתחות
מצייצים עם הבובות.
"מתוק תצחק" קוראת אמא
והדודה: "אָווה אִייה!"
אבל, בחור צעיר, אתה
מסתכל על החברה.
נו, מה דעתך על זה?
אתה בוכה.
…
שנים אחר כך מסביבך
מולדת ודגלים,
כנסיה וממשלה
גרמאנים ואנגלים.
כל אחד רק מסתכל
על ארצו הקטנטנה.
מחטט אצלו בזבל
עם אמת שאין בלתה.
אבל, בחור יקר, אתה
מסתכל על החברה.
נו, מה דעתך באמת?
אתה צוחק.
כמרים וקצינים מחטטים בזבל, ואל מול הדגלים והמולדת ראוי רק לפרוץ בצחוק – אלה היו מילים נוטפות ארס כשפורסמו ב- 1930, בחברה שהצבא היה בה מוסד רב-עוצמה. כיום הכנסיות ריקות מתמיד וגיוס החובה תיאורטי בלבד. אישה כבת חמישים מבקשת שיפנו לה מקום. "את צריכה שני כיסאות?" שואלת אותה אחת הצופות. "לא תודה, אני לבד" עונה האישה – משפט וסיטואציה שלפני שמונים שנה היו אולי נתקלים בהרמת גבה באולם תיאטרון. לרוב היושבים באולם עדיין אין תינוקות. דגלים אינם נראים כמעט ברחובות ועבור רבים החליפה "אירופה" את "גרמניה". ב- 2005, במלאות שבעים שנה להתאבדותו של טוכולסקי, העלה לראשונה הברלינר אנסמבל את המופע "אנו השליליים!" – במילים אלה ענה טוכולסקי בזמנו למבקריו שהאשימו אותו בביקורת מוגזמת על גרמניה. במציאות החברתית והפוליטית של רפובליקת וויימאר, הוא השיב, אין כל ברירה מלבד לחזור ולמחות נגד המיליטריזם והלאומנות. שש שנים אחרי הפרמיירה, המופע עודנו מועלה באופן קבוע. הטקסטים מדברים על תקופה אחרת ועל בעיות אחרות. אבל החשבון עדיין פתוח.
לא הרחק מהתיאטרון היהודי, במבנה משוחזר מראשית שנות העשרים, פועל התיאטרון הקטן המכריז על עצמו כתיאטרון עממי. בבית הקפה שלו צבועים הקירות בזהב, עץ דקל מזדקר במרכזו ואורנמנטים בסגנון אוריינטלי משתלשלים מהתקרה. באולם עצמו מסודרים הכיסאות סביב שלחנות עגולים, ורק לעתים רחוקות ממלא אותו הקהל בהמוניו. על הבמה הרכב צעיר: זמרת, גיטריסט ופסנתרן. הרפרטואר: שירי ברטולט ברכט. ג'ני של הפיראטים, סורבאיה ג'וני, שירהּ של נָנָה – טקסטים ומנגינות שהפכו לקלאסיקה עוד בשנות העשרים, והיו לחלק מעולם האסוציאציות והדימויים של הספרות והתיאטרון בעשורים שאחר-כך. פרודיות וגרסאות רבות נכתבו על השנסונים והבלדות של ברכט ווייל. בפרודיה פסימית על שתי השורות המפורסמות ביותר מ"שירהּ של נָנָה" – "איפה הדמעות מליל אמש? / איפה השלג מן השנה שעברה?" – הספיד טוכולסקי ב- 1931 בשיר "איפה השלג…" את התרבות של בני דורו:
איפה הפרחים מן האביב אשתקד
אנה-סוזנה?
האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד
אנה-סוזנה?
הקהל המתורבת נהר בהמוניו
עם מבקרי תיאטרון נחושים.
כבר לא מעלים הצגות עכשיו
וזה בעצם כה אנושי.
תיירים אמריקניים, צרפתים, ספרדים, שוטפים את העיר. בשכונות פועלים נפתחות גלריות בזו אחר זו. מהנופים האורבניים שהסעירו את דמיונם של סופרים ואומנים לפני שמונים ותשעים שנה לא נשאר הרבה. גם להפגנות הענק ולשביתות של אחרי המלחמה אין עוד זכר, מלבד כמה פחי אשפה בוערים באחד במאי. האם זוהי נוסטלגיה – אותה שיבה אל האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד? לאו דווקא. אין בה מתיקות ואין בה קיטש. בכל מופע שכזה עומדת באוויר תחושת החמצה בשל הסוף הפתאומי והמוחלט של הניסיון לכונן חברה חופשית ותרבות ביקורתית. האם זו סאטירה? בקושי, ואם כן, הרי זוהי סאטירה על מה שכבר קרה.
אולי זהו ניסיון לתת הזדמנות שנייה לאותם קולות נכוחים וברורים? או רצון להבין באמצעות קברט וסאטירה משנות העשרים והשלושים מה השתבש אז? ואולי זה, כדבריו של אותו חובב קסטנר מבוגר, סוג של תראפיה?
[*] משמעותו הרחבה של הביטוי "למשוח בקקאו" או "להטביע בקקאו" (durch den Kakao ziehen) היא השפלה פומבית, הלבנת פניו של אדם ברבים. אבל ההקשר הפוליטי וההיסטורי שבו פורסמו השורות הללו נותן כאן לביטוי משמעות קונקרטית יותר.
הפניות לציטוטים לפי סדר הופעתם:
שתי שורות של קסטנר על פוטסדאמר פלאץ
Erich Kästner, Besuch vom Lande, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 149.
כמה בתים מתוך השיר "המנון לבנקאים" מאת קסטנר
Erich Kästner, Hymnus auf die Bankiers, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 97.
שיר בן ארבע שורות של קסטנר
Erich Kästner, Was auch immer geschieht!, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte. Hanser Verlag, München 1998, S. 175.
מכתב של קורט טוכולסקי לארנולד צווייג:
Kurt Tucholsky, Brief an Arnold Zweig, in: Ausgewählte Briefe 1913-1935, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1962, S. 333-339.
השיר "לתינוק" מאת קורט טוכולסקי
Kurt Tucholsky, An das Baby, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 959.
השיר "איפה השלג…" מאת טוכולסקי
Kurt Tucholsky, Wo ist der Schnee…, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 571.
עוד עז 
תגובות
מעולה!