עם תחילת השבוע השלישי: לאתגר את משרד האוצר

כבר שבועיים שלא כתבתי לבלוג. שבועיים אני יושב וקורא כל יום שעות ידיעות מהאינטרנט על המחאה המתעצמת בארץ, שמבחינות רבות מתחילה להיראות כמו מהפכה של ממש. שוב ושוב אני מתחיל לכתוב משהו על האירועים המדהימים האלה ומחליט לא לפרסם. כי אני לא שם, ויש חוסר הגינות מסוים בפרסום רשמים ודעות על גל מחאה שכזה כשאינך לוקח בו חלק וכשאינך חולק את הקשיים הכלכליים שנגדם מוחים ההמונים לרחובות.

אבל תחושת השייכות שלי גדולה מכדי שאחליט בבת אחת להשתתק. שש שנים בבית הספר "גבעת גונן" בקטמון, שש שנים ב"שומר הצעיר", שנים בהפגנות דלות משתתפים מול בית ראש הממשלה במחאה על העוולות הכלכליות, ויכוחים מתסכלים בתיכון הליד"ה שהלכתי אליו, שרבים מתלמידיו לא ראו, או בחרו שלא לראות, את המאהלים וההפגנות מול הכנסת, מרחק מאתיים מטר משם. לא חוויתי את כל זה כדי לשתוק כמו דג כשגל מחאה ענקי שוטף את ישראל. לא הלכתי ללמוד היסטוריה כדי להתחמם באור הניאונים של ספריות וארכיונים. הלכתי ללמוד – ללמוד בכלל, וללמוד היסטוריה בפרט – כדי לרכוש את היכולת להתבונן בחברה באופן ביקורתי, כדי להיות שותף בהפיכת הידע למשאב העומד לרשותה של החברה כולה. אני רוצה להציע כמה תובנות, שמתבססות אך ורק על ידיעות מהאינטרנט ועל שיחות עם חברים וקרובים מהארץ. אני לוקח לי כאן את החירות להתבטא בעניין המחאה הזו במלוא הענווה האפשרית, אבל גם במלוא ההשתאות והשמחה, במלוא ההערצה לרבבות המפגינים. אינני יכול כרגע להשתתף במחאה הזו, אבל גם אינני כותב כמי שצופה מהיציע, אלא כמי שחולק את התקוות והחששות וההתרגשות הגדולה של המפגינים בארץ.

***

השאלה המרכזית ביותר היא מה יצא מן המחאה הזו. מה יכולה להוליד מחאה של המעמד הבינוני במדינה דמוקרטית? לכאורה, הדמוקרטיה והשוק החופשי הם הסדר החברתי שנברא בצלמו ובדמותו של המעמד הבינוני. למעשה, המעמד הבינוני בישראל הולך ונשחק. איך יכול להיראות אותו שינוי של סדר העדיפויות שמבקשים היום ההמונים?

דבר אחד ברור: הוא אינו יכול לבוא מתוך המערכת הפוליטית הקיימת. כל המפלגות הגדולות והבינוניות – הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה, ש"ס – שותפות לאותו חזון של הפרטה, של חיסול מעורבות המדינה ושל צדקה פילנתרופית. למדיניות הזו הייתה שותפה גם מפלגת העבודה. בעשור האחרון ישבה מפלגת העבודה כמעט בלי הפסקה – כולל תחת הנהגתו של פרץ – בכל ממשלות הימין. המפלגה שהתיימרה לייצג את המעמד הבינוני – שינוי – ייצגה למעשה רק את המעמד הגבוה, זה שאינו סובל מחיסול מדינת הרווחה ושהנושא העיקרי על סדר יומו הוא קניונים ומסעדות בשבת. המחאה הנוכחית נולדה מתוך הוואקום הפוליטי הזה. אילו הייתה היום מפלגה שהייתה מייצגת נאמנה את הדרישה למדינת רווחה ולחלוקה שוויונית יותר של המשאבים, היא כבר הייתה משתלבת במחאה הזו ורוכבת על גבה.

מכל זה נובעת מסקנה אחת ברורה: אין סיבה ואין טעם לפעול להקדמת הבחירות. אין כיום כל כוח פוליטי מאורגן שיוכל לתרגם את המחאה להשפעה בכנסת. אם תיפול הממשלה הנוכחית תקום ממשלה אחרת שלא תהיה שונה ממנה. המחאה הזו רק מרוויחה מכך שהבחירות אינן באופק. המחאה הזו גם מרוויחה מכך שהכנסת יוצאת לפגרה. אדרבה, ינוחו הח"כים ויניחו לעם לדבר. גם אם ביבי ייפול – ואגב, נדמה לי שהוא כבר בדרכו מטה מבלי שאיש דרש זאת, שהליכוד ימהר לחפש פנים חדשות עם התמשכות המחאה – הדבר לא יביא לשינוי כלשהו בסדר הכלכלי בישראל.

מהפכות לוקחות זמן. המהפכה הזו מבקשת לעצב סדר יום כלכלי חדש. קריאות בגנות ההפרטה, שלפני שבועיים עוד נחשבו הזווית וקיצוניות, נשמעות היום בכל פה בכיכר העיר. יש כאן תהליך מורכב: ההמונים היוצאים לרחוב שוחקים את מעמדה של הממשלה, ומין השחיקה הזו נולד וואקום פוליטי ונוצרת נכונות לשמוע אמירות חדשות. כלומר, על מנת שהמחאה הזו תתעצם ותתמקד דרוש לה זמן, דרושים לה עוד שבועות של גמגומים ושל ניסיונות פייסנות מצידם של ביבי ושטייניץ. המחאה הזו מציגה את המערכת הפוליטית במערומיה, את האופוזיציה באפסותה. היא למעשה המשך ישיר של הירידה באחוזי ההצבעה בבחירות בעשור האחרון – אלא שלפתע ההימנעות הפסיבית הופכת למחאה אקטיבית, הא-פוליטיות הופכת לפוליטית והאדישות לקונצנזוס הקיים מתחלפת ברצון לנסח אג'נדה חדשה. זו התפתחות מדהימה ומרגשת מאין כמותה. ינוחו להם אם כן הח"כים ויניחו לציבור לומר את דברו.

אבל מהפכה צריכה גם יעדים קונקרטיים. ואכן, בהפגנה של מוצאי שבת בתל-אביב הציגו המארגנים דרישות קונקרטיות, והם דורשים – לא רק בצדק אלא גם, לדעתי, בחוכמה – לדון בהן עם ראש הממשלה עצמו.

יש סיכוי טוב שחלק מן הדרישות הללו ייענו על ידי הממשלה, מתוך תקווה שכך תדעך המחאה. כבר השגת חלק מן הדרישות לדיור שווה לכל נפש, לחינוך חינם ולרפואה ציבורית הולמת, תהיה הישג אדיר. אבל נדמה לי שזה הרגע הנכון להפנות את האצבע אל מגדל השן שממנו יוצאת התורה הכלכלית של ישראל מזה עשרות שנים: אל הפקידות הבכירה של משרד האוצר. נדמה לי שזה הרגע הנכון לומר שהפקידות הזו, על קשריה הגלויים והגלויים פחות עם בעלי ההון הגדולים בישראל, הפכה את הדמוקרטיה הייצוגית בישראל לבדיחה, עם ספרי תקציב שמנים וחוקי הסדרים שידם בכל. זה הרגע לדבר מעל לראשם של חברי הכנסת, זה הרגע לנסח מסמך דרישות לתקציב של 2012.

צעד כזה, המכוון לטווח הבינוני, הנראה לעין, ישאיר את היוזמה בידי תנועת המחאה ויאתגר את השליטה הבלתי מעורערת של אנשי משרד האוצר במדיניות הכלכלית של ישראל.

השינוי שלמענו יוצאים רבבות לרחובות חייב לעבור בדרג ה"מקצועי" לכאורה – זה של הפקידות הבכירה. קביעת המדיניות הכלכלית הופקעה זה מכבר מידי האזרחים מעל ראשם של הנציגים בכנסת לטובתם של טכנוקרטים. כדי שהכוח האדיר שמפגין העם בשבועיים האחרונים ייתרגם ליותר ממחוות רגעיות שהממשלה תוכל לבטל בעוד שנה, כדי שהמאבק הזה יישא תוצאות יסודיות, המחאה הזו חייבת להימשך וכוחם של הטכנוקרטים חייב להיות מוכפף לרצונו של העם. זהו הצעד הראשון לשינוי יסודי בסדר החברתי והפוליטי בישראל.

סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: