יליד ובוגר ירושלים

פתאום עברו עשר שנים. מעצמי לא הייתי נזכר בזה, אבל עיתונאים אוהבים להזכיר. בעיקר לקראת החגים.

פסח 2002 היה מתוח יותר מתמיד, אבל בבסיסו של דבר זו הייתה שגרת ההכנות הרגילה: תווי שי לחג, לחם במקפיא לשבועיים וסגר כללי על השטחים. סאראמגו ביקר זמן קצר קודם לכן ברמאללה ונזכר בשואה, מוסף החג של "הארץ" נקרא "אומות מתמודדות עם עברן" וכלל מאמרים על צ'ילה, מלחמת אלג'יריה ואנדרטאות בברלין. היה כבר חושך כשיצאנו, סירינו על ברכינו, לארוחת החג באחד מפרברי ירושלים. לאף אחד לא היה חשק לשתות ארבע כוסיות ולהתלבט אם לקרוא או לא לקרוא שפוך חמתך על הגויים.

סאראמאגו קפץ בין רגע למרכז השולחן עם מחנות הריכוז והפליטים שלו. "מה את משווה בין אושוויץ ורמאללה? אושוויץ זה כל יום עשרים פעם מגדלי התאומים" – משפט אחד שנחרת בזיכרוני מאותו ערב. ההגדות שכבו בין פירורי מצות, מפיות משומשות וכתמי יין על המפה. כולם היו להוטים לקום לעזור במטבח.

אני לא זוכר מי הדליק את הטלוויזיה ולמה. אבל זה היה אופייני. משלושה או ארבעה בחדר, יכולת להיות בטוח, מישהו תמיד ידליק את הטלוויזיה. גם בליל הסדר. אמבולנסים הופיעו על המסך, סרטי פלסטיק אדומים שנמתחו מפה לשם ובחזרה. עוברים ושבים עם טלפון נייד בידם, אפודים זוהרים. קולות סמכותיים וצרחות היסטריות.

בחדר נשמע רק עוד פרפור אחרון של ויכוח: "נו, מה את אומרת על זה?" "מה את מצפה? אם הם לא יכולים לחיות את חייהם בשקט למה שאנחנו נוכל?"

בדרך חזרה הסירים היו קלים יותר, וקרים. אני לא זוכר אם שמענו רדיו.

***

אני לא מצליח להיזכר איך קראו לקבוצה שהדרכתי אז בשומר הצעיר. לא פודינג. לא אינפקציה. לא צמרמורת. עשר שנים. אחת עשרה נערות ושני נערים בכיתה ז'. בערך שבוע לפני ליל הסדר חזרתי מיומיים בצפון – טיול הכנה של המדריכים לקראת טיול "טבע כרמל" שהתעתדנו לצאת אליו עם החניכים אחרי החג הראשון. זה היה משישי בבוקר עד שבת בערב. אני לא זוכר מה בישלנו. יום קודם חזרתי מאיזו פעילות של השומר הצעיר. כמה דקות אחרי שנכנסתי הביתה נשמע פיצוץ ממרכז העיר. בקפה ארומה בקינג ג'ורג' נהרגו שלושה אנשים.

חייבים להמשיך בשגרה. חייבים להמשיך לנסוע באוטובוסים, להסתובב במרכז העיר, ללכת לשוק. אסור להיכנס לפאניקה. אסור להיכנע לכותרות הענק ולמבזקים המיוחדים. שוב ושוב שיננו את זה בבית סביב שולחן האוכל. שוב ושוב חישבתי כמה קווי אוטובוס יש בירושלים וכמה אוטובוסים מכל קו כזה יוצאים בכל שעה וכמה מזערי הסיכוי להיות דווקא באחד האוטובוסים ההם.

והנה עזבתי מאחורי את ירושלים והייתי יומיים בכרמל ובנחל יגור. ומן המרחק, מן השקט, פתאום הפחד גאה. הרגזתי איכשהו איזה קיבוצניק מהצפון. חבר שלו ניגש אליו ואמר לו שחבל על העצבים שלו: "הוא מירושלים. תוך שבוע הוא במילא נהרג באיזה פיגוע." במוצאי שבת חזרתי הביתה. מוזיקה מוכרת וריח מאפים מילאו את החדרים ואני פרצתי בבכי של ייאוש והקלה.

מעולם לא חיבבתי את הטיולים האלה עם השומר הצעיר. אבל לטיול שעמד עכשיו לפני, עם שלושה עשר חניכים, לא ידעתי איך להתכונן. לא איך לעשות איתם "מוראל" ולא איך להכין איתם תה מרווה אחרי עליה תלולה במיוחד. הורים התקשרו לשאול על סידורי אבטחה, להגיד שלא ישלחו את הילדים, שכן ישלחו, שאולי. בעצם קיוויתי שיבטלו כולם.

***

ליל הסדר היה ביום רביעי. ביום שישי מוקדם בבוקר צלצל הטלפון. יעל, האחראית על המדריכים, אמרה בשקט, בקול נכאים, שכל הטיולים בוטלו בגלל גיוס המילואים.

הלכתי למטבח. אמא ישבה עם כוס תה מול העיתון. אבא הלך לשוק השומם להביא משהו טוב לאכול. עכשיו אפשר היה להסתגר בבית ולהתמסר לייאוש.

***

זה היה בתקופה ההיא שהפסקתי לראות חדשות. ההיסטריה של הטלוויזיה והרדיו הייתה באופן מוזר ממכרת. יכולתי לצפות במשך שעות בדיווחים, לעקוב אחר מספר ההרוגים העולה, לראות על המסך את מספרי הטלפון המיוחדים של בתי החולים.

בבית הגבהנו את החומות סביבנו. חדשות רעות מגיעות מהר, חזרנו ואמרנו, ודבקנו בעיתון. מין צינור דק שדרכו נתנו לחדשות לזרום הביתה בקילוח מתקבל על הדעת.

אבל ההיסטריה, הגסות, הבשר החשוף, היו בכל. בטלוויזיה שהודלקה אז בליל הסדר, בבדיחה המרושעת של הקיבוצניק ההוא. וגם בעיתון, בקווים גסים שהופיעו פתאום פעמיים או שלוש בשבוע בקריקטורה היומית של "הארץ". קריקטורות שפצעו את העין בהתמסרות שלהן לפחד. מיני דמויות מוזרות עוטות חגורות נפץ כיכבו בהן, נוסעים יורדים מאוטובוס ואומרים "שהחיינו", גבר אחד שואל גבר ואישה – הוא בכאפיה, היא ברעלה, וכל השלושה עם חגורות נפץ סביב המותניים: "אז איפה אתם בחג?"

***

בצומת פת בירושלים, אחרי פעולה של השומר הצעיר, הלכתי עם ידידה טובה לאוטובוס – אני בחולצה כחולה, היא בחולצת "שלום עכשיו". איש אחד עם שני הילדים שלו חלף על פנינו ואמר בשקט, כמעט כבדרך אגב: "אני אשמח מאוד אם אתם תהיו הקורבנות של הפיגוע הבא. אשמח מאוד." ובמסדרון בבית הספר, בפינה שקטה מעט וחבויה, שלושה מבני השכבה, משכונת קצה ענייה, אחד מהם נפצע בקו עשרים כמה שבועות קודם לכן, שאלו אם מישהו מבני משפחתי היה בפיגוע, הבטיחו שכשזה יקרה כבר אחשוב אחרת, ואיחלו לכל השמאלנים הנאצים שהמשפחות שלהם ייהרגו בפיגוע.

אבל לא באתי לצקצק בלשון – היו סיבות טובות לשנאה הזו. רק להיזכר בחיוך מריר מה עבר בראשי כששמעתי את מי שהיה אז הרמטכ"ל אומר – זה היה אולי שנה אחרי אותו פסח ארור – שניצחנו.

Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • avivsky  On 14 באפריל 2012 at 8:33

    תודה

  • עידן לנדו  On 14 באפריל 2012 at 9:17

    טקסט מעולה, תודה.

    מה, לא ניצחנו?

  • עלמה  On 14 באפריל 2012 at 10:17

    כמה טוב שהבלוג חזר.

  • אבנר עפרת  On 14 באפריל 2012 at 13:52

    אביב, עידן, עלמה –
    תודה רבה.

  • מאיה  On 14 באפריל 2012 at 15:13

    יופי של פוסט. תודה לגיל שפרסם.

  • avivamishmari  On 14 באפריל 2012 at 19:59

    תודה אבנר. פוסט משובח.

  • אבנר עפרת  On 15 באפריל 2012 at 0:15

    תודה רבה לכולם על התגובות החמות.

  • shlomohomokusalaomo  On 15 באפריל 2012 at 9:05

    "שתמות בפיגוע" – עוד קלאסיקה ירושלמית

  • talila  On 15 באפריל 2012 at 14:35

    קצת באיחור אני באה לומר גם תודה. אנחנו בתוך זה ולא מעלים על דעתנו איך הדברים המוכרים נשמעים ממרחק של זמן או מקום, אבל הם מבעיתים (אותי לפחות) ואתה מראה עד כמה. אגב – היו באמת סיבות טובות לשנאה הזאת? אתה באמת סבור כך?

  • אבנר עפרת  On 15 באפריל 2012 at 15:11

    תודה טלילה. אני בהחלט יכול להבין מאיפה באו ביטויי שנאה כמו אלה שהזכרתי כאן. קודם כל מהחלוקה הפוליטית-חברתית בארץ שבה השמאל מזוהה פחות עם עמדות פוליטיות ויותר עם מוצא אתני ומעמד חברתי – כלומר אשכנזים ממעמד הביניים, האליטות. לא נכנסתי לזה כאן אבל הייתה תחושה בזמן האינתיפאדה, למרות שלא כל כך דיברו על זה, שהמעמדות הנמוכים נפגעים מהטרור יותר ממעמד הביניים.
    מלבד זה, בזמן האינתיפאדה התעצם הקושי לדבר על כיבוש וזכויות אדם. חולצה של שלום עכשיו הייתה כמו פרובוקציה אחרי פרוץ האינתיפאדה. אשכנזים עשירים שיותר מעניין אותם לדבר עם הפלסטינים מאשר העם שלהם. זו תפיסה עמוקה של "אנחנו" ו"הם" ולא היה אז, ואני לא חושב שיש היום, כוח פוליטי משמעותי שהצליח להציב במקומה תפיסה שמאלית כלכלית ופוליטית שתאתגר את החלוקה זו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: