מותו של סוכן: עם פטירתו של אריק הובסבאום

כבר ב- 1994 היה אריק הובסבאום היסטוריון-כוכב. באותה שנה הוא פרסם את ספרו "עידן הקיצוניות" על "המאה העשרים הקצרה 1914-1991" – מונח שאמנם לא טבע בעצמו אבל שהפך להיות מזוהה עמו מאוד. העובדה ששלוש שנים אחרי קריסת הקומוניזם במזרח אירופה היה המרקסיסט הותיק לשם הנישא הרחק מעבר למעגלים האקדמיים אומרת לא מעט על האיש, עולמו ופועלו.

את מה שעשתה בספינות מסחר ותותחים הבורגנות האירופית שהובסבאום עסק בה כל חייו, את מה שעשו במניפסט הקומוניסטי מרקס ואנגלס, שאל תורתם נשאר נאמן, עשה הובסבאום בכתיבה ההיסטורית שלו: הוא חבק את העולם כולו: אירופה והקולוניות, בורגנות ופרולטריון, פוליטיקה וכלכלה, מדע ואמנות, אוואנגרד ותרבות המונים, סקס בקרב קומוניסטים ושיטת הברקוד והסרט הנע בסופרמרקטים. זו מן הסתם הנקודה שבה הפך מדינוזאור מרקסיסטי להיסטוריון-כוכב.

ההתחלה הייתה מוקפדת וממוקדת הרבה יותר. כמו רבים מעמיתיו בשנות החמישים והשישים עסק הובסבאום בתנועת העבודה באנגליה ובשאלה הקלאסית של המרקסיזם: על פי מרקס אמורה הייתה המהפכה התעשייתית להביא למהפכה פוליטית פרולטרית. והנה, בערש התיעוש, התבססה מערכת פוליטית פרלמנטארית שלא הייתה יציבה כמוה באירופה כולה. המחקרים האלה איבדו את זוהרם – גם אם לא את משמעותם! – לכל המאוחר בשנות השמונים. הגל הגדול של התיעוש באירופה הגיע לסיומו – ועימו דעכה גם חשיבותו של מעמד הפועלים.

אבל הובסבאום כבר היה אז בשיאו של פרויקט היסטוריוגרפי שאפתני: ההיסטוריה של "המאה התשע-עשרה הארוכה" – החל במהפכה הצרפתית ב- 1789 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 – בשלושה מחקרים עבי-כרס, שהראשון שבהם ראה אור כבר ב- 1962. עידן המהפכה, עידן ההון ועידן האימפריה –סיפורה של הבורגנות האירופית כמו על פי מתכון מרקסיסטי-לניניסטי. החל בתפקידה ההיסטורי המהפכני כמנתצת הפיאודליזם, דרך תפקידה כמביאת התיעוש והייצור ההמוני, וכלה בכיבוש השווקים בכל פינה בתבל. "אימפריאליזם – השלב האחרון של הקפיטליזם" הגדיר זאת לנין, ואת ההתפתחות הזו בדיוק ניגש הובסבאום לחקור. המבט החובק-כל הזה הוא שהציל אותו מתהום הנשייה שבלעה רבים מעמיתיו. בעבור כתיבה קולחת כל כך, בהירה כל כך, רצופה בסטטיסטיקות פשוטות ובתמונות מסקרנות ומעוטת סימני שאלה – בעבור כתיבה שכזו ימחלו לך אפילו על אמונתך המרקסיסטית.

אבל משהו בכל זאת השתבש. בבואו לכתוב את סיפורם של השעבוד והדיכוי האירופים היה המרקסיזם עבור הובסבאום תיאוריה של שחרור – שחרור ההמון מכבלי הניצול. אבל כשפנה לכתוב את ההיסטוריה של כמעט הכל – וזה בדיוק מה שעשה החל מ"עידן הקיצוניות" והלאה – הפכו האספירציות המדעיות של המרקסיזם, הניסיון לנסח חוקים של התפתחות כלכלית ופוליטית המשותפים לכל חברה וכל תרבות, לבעייתיות הרבה יותר. כי מה שנכון לאירופה אינו בהכרח נכון לאסיה או אפריקה, ולמושגים כמו "מלוכה", "אצולה", "דת" או "פיאודליזם" יש משמעות שונה והשלכות שונות בכל חברה ובכל אזור. לא כך אצל הובסבאום. המרקסיזם הפך עבורו למעין אולימפוס של יודעי ומכירי החברה האנושית ודרכי התפתחותה. הוא כתב על איראן ורוסיה באותו ביטחון שבו כתב על לונדון ווינה, תיאר תרבויות שלא הכיר וחוויות שלא חווה באותה ארוגנטיות יודעת-כל השמורה לגברים אירופיים בני הבורגנות.

ולמען האמת, כבר בימי הזוהר של תנועת העבודה הבריטית היה המרקסיזם של הובסבאום נוקשה, אורתודוקסי. ב- 1959 הוא פירסם את הספר "מורדים פרימיטיביים" שעסק בגילויי מחאה לא-פרולטריים באותם אזורים באירופה שטרם נבלעו על ידי התעשייה הכבדה והבורגנות. גזרי הדין של הספר הזה אינם מותירים כל מרווח לספק: כל מחאה שאינה פרולטרית, אינה מאמצת את התיאוריה המרקסיסטית ואינה מתארגנת לתוך מוסדות כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים – גורלה נחרץ מראש. כך לגבי האיכרים באיטליה או באנדלוסיה, כך גם לגבי ה"אספסוף העירוני", שהיה אחראי למהומות רבות (riots) בערי אנגליה – בייחוד לונדון – במהלך המאה השמונה-עשרה. על האנשים קשי היום הללו וניסיונות המחאה שלהם כתב הובסבאום בפשטות: "מעטים יצטערו על היעלמותו של האספסוף הזה". לספקות וסימני שאלה לא היה מקום של כבוד אצל הובסבאום.

"עידן הקיצוניות" אולי מיצב את הובסבאום כהיסטוריון-כוכב בינלאומי, אבל בהשוואה לטרילוגיית המאה התשע-עשרה זהו בפשטות ספר רע. בנקודות רבות זהו לא יותר מאוסף של נתונים סטטיסטיים, רשימות ארוכות-ארוכות של מדינות שכן או לא הצטרפו למערך בריתות כזה או אחר, תנועת מטוטלת בין נוקדנות מתישה לקביעות כוללניות להכעיס. יוצא דופן הוא הפרק על ברית המועצות, פרק שבו מסביר הובסבאום מדוע גורלו של הקומוניזם ברוסיה נחרץ מראש. כאן, כמו בטרילוגיית המאה התשע-עשרה, מדובר בניתוח מרקסיסטי מרשים של אמצעי ייצור, יחסי ייצור וזרמים פוליטיים ותרבותיים. עיצובי הכריכות שהספר הזה זכה להם – הן באנגליה והן בישראל – הדגישו את החסר הגדול ביותר שלו. בארץ היה זה "היטלר" של חנוך פיבן, באנגליה היה זה היטלר של צ'רלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול". ורק אצל הובסבאום נשאר הנאציזם תופעה שולית מעט, שאף לא פרק שלם אחד מוקדש לה. גם זו אורתודוקסיה מרקסיסטית: ראיית הפשיזם כלא יותר מגרסה מוקצנת משהו של הקפיטליזם. וכל זה כבר ב- 1994.

בנקודות רבות שבהן כשל המרקסיזם כשל גם הובסבאום: בזיהוי הסכנה הייחודית של הפשיזם והנאציזם, בחיזוי היעלמותו של הפרולטריון מאירופה, בהתנגדות לקולוניאליזם של הבורגנות שלא מתוך רצון להחליפו בעוד מערכת אירופית. בנקודות רבות שבהן הבריק המרקסיזם הבריק הובסבאום: בביקורת הקפיטליזם, בניתוח תנאי הקיום ומרחב הפעולה הפוליטי של הפרולטריון כל עוד התקיים, בהבנת הבורגנות האירופית על כל נימיה ומסתרי נפשה. ובנקודות מסוימות שבהן כשל המרקסיזם צלח הובסבאום: מעל לכל – בהבנת הלאומיות וסוד הצלחתה כאידיאולוגיה; ולא פחות חשוב – בהישארו רלוונטי, פופולארי וחדשני גם אחרי 1991.