השעה הייתה קצת לפני עשר בלילה כשצלצל הטלפון הנייד שלי ועל המסך הופיעה שיחה לא מזוהה. עניתי ב"הלו" חששני. המרחק מעצים אצלי תמיד את הדאגות. "אבנר?" שאלת. אישרתי שאני הוא. "מדברת … מהתכנית של רזי ברקאי, מה שלומך?" מלמלתי משהו ואת המשכת: "אנחנו רוצים לעשות מחר אייטם בתכנית על איך מדברים בעולם על כל מה שקורה כאן. איך זה באמת נראה בברלין? העיתונים, הדיבור ברחוב?"
הלב שפרפר אצלי לרגע שב לסדרו ואני רק אמרתי: "אני לא חושב שיתאים לי לדבר מחר."
"אני מבינה. למה לא, אם מותר לי לשאול?"
"פשוט לא יתאים לי."
"אוקי, אני מבינה. לילה טוב."
וכשהנחתי את הטלפון ושבתי לתלות כביסה שאלתי את עצמי, למה לא באמת? האינסטינקט היה מיידי, אבל מה עמד מאחוריו? האם לא הייתי צריך לנצל את הריאיון כדי לומר בדיוק מה דעתי על ענן הסרחון הזה? לומר שאף אחד לא קונה את התעמולה של ממשלת ישראל ולכולם ברור שמדובר בתרגיל בחירות ציני על חשבון חיי אדם?
לא, לא הייתי צריך. את דעתי על המלחמה הזו, כל עוד לא שואלים אותי, אני שומר לעצמי. אינני בדרום, אינני בתל-אביב, אינני בירושלים. קשה לי להאמין שדעתי הייתה שונה לו הייתי כעת בארץ, אבל קשה לי לראות מה אני יכול להוסיף שלא אמרו עד כה אנשים שחיים בצל הסכנה ובכל זאת אינם מסכימים למלחמה הזו. ומלבד זה, תהיה זו תמימות לחשוב שהייתי יכול לומר בריאיון את אשר על ליבי. אם קולו הרועם של המנחה אינו מספיק, אפשר תמיד לבקש מהטכנאי להחליש מעט את הערוץ שממנו בוקע המרואיין, במקרה הצורך להשתיק אותו לגמרי. מנחים מנוסים, כאלה המשדרים תמיד ממלכתיות, אינם נגררים לתגרות מילוליות עם המרואיינים שלהם. הם נותנים למאזינים תמיד את הרושם שהשיחה מתנהלת על פי כללי הדיון. זה מה שנקרא חופש הביטוי.
נשארנו אם כן עם התפקיד שבו ביקשת ממני לשמש לשעה קלה בתכנית של רזי ברקאי: תפקיד הפרשן, כלומר זה המסתכל מן הצד ומנתח בקור רוח כאילו נטול פניות; זה שעורם תילי תילים של מילים כדי שלא תהיה שניה אחת של שקט; זה שמשווה לדבריו טון סמכותי גם כשאין לו צל-צלו של מושג, לבל יוותר מקום לצל-צלו של פקפוק בדבריו; זה שמלווה את תנועת הכוחות כפי שעשו לפנים חצוצרות המלחמה ותופיה – מוזיקת לכת להעלאת המוראל הלאומי. ואם כל הפרשנים אומרים אותו דבר כל ארבע שנים, הרי זה רק משום שמוטיב החזרה מרכזי כל-כך למארשים צבאיים.
כי הרדיו, הטלוויזיה, המשדרים המיוחדים והגלים הפתוחים הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה. בעת מלחמה, אף יותר מבזמנים אחרים, התקשורת אינה מסקרת מן הצד – היא חלק מהמכונה. שהרי כמה דקות שידור נדרשות לדיווח עובדתי על ההתרחשויות האחרונות: עשר? חמש-עשרה? אחר כך עוברים לשירים שאהבנו, להווי חיילים, לספקולציות ופרשנויות. לא, בתפקיד הזה איני משחק.
עשיתי כבר מספיק שטויות בשלוש שנותי כחייל בגל"צ. מדי פעם, בימי שישי, יצאתי עם ניידת השידור להביא ד"שים וסיפורי מוראל של חיילים. פעם אחת היה זה ממחסום קלנדיה, זמן קצר אחרי שהותקנה בו מערכת שנועדה להעביר בני אדם כמו בני בקר – ללא מגע יד אדם. הכל בכפתורים ומסכים מרחוק. פעם אחרת היה זה מבסיס משמר הגבול במזרח ירושלים. ועוד פעם עם כמה מילואימניקים אי-שם ליד שכם. ותמיד שרתה עליי רוח המפקד. תמיד נתבקשתי בתחילת התכנית לתאר את שרואות עיניי, ותמיד סיפרתי על גבעות ירוקות. אף לא פעם אחת על גדרות הפרדה, מגדלי שמירה וכפרים פלסטיניים הכלואים בתווך.
חלקנו גויסנו לעמוד במחסומים, חלקנו להאזין במודיעין, וחלקנו לבדר את העם, להביא חדשות, להעביר את הזמן ולהעלות את המוראל. האחרונים הם מה שהוגי שמאל יקראו לו אינטלקטואלים – ולא בהערכה יתרה: קבוצה מצומצמת שתפקידה לתווך בין השלטון לבין העם, לתת חזות של תרבות, בידור ואידיאולוגיה לאינטרסים של השלטון. אני מילאתי בצייתנות את התפקיד שהועידה לי חלוקת העבודה של הצבא, וככזה אני שמור בספר הטלפונים של מערכת החדשות של גל"צ. וכך מצאת את שמי כשחיפשת מישהו בחו"ל שיוכל לספר "איך זה נראה משם". אחד משלנו, שהוכשר על ידינו, שמדבר בשפתנו.
אולי הייתי צריך לסרב מראש להתגייס; אולי הייתי צריך לסרב לשידורים ההם עם הניידת – או לפחות לנסות להתחמק מהם; אולי הייתי צריך לתאר בדיוק את מה שראו עיניי בעומדי בבסיס צבאי בגדה המערבית. דבר אחד בטוח: לא הייתי צריך לעמוד שם בימי שישי בבוקר ולתאר פסטורליה של הרג ודיכוי.
אלא שאין הרבה תוקף לוידויים והכאה על חטא כל עוד אין בצידם החלטה לא לחזור על אותו מעשה בעתיד. אז עכשיו מאוחר מדי לסרב, אבל אני במשחק הזה לא משתתף יותר. אין בכך לא אומץ ולא צל-צילו של סיכון עבורי, קל לעשות זאת ממושבי בחו"ל. ובכל זאת, המעט שאני יכול לעשות בעוד באולפנים מפמפמים שירי הלל ולכת לעוד מלחמה נפשעת וחסרת תוחלת הוא לומר לך, מפיקת גל"צ, "לא", ולהסביר כאן באריכות מדוע.
עוד עז 
תגובות
תודה אבנר. וברור לי שלא היתה שום דרך לומר לה את כל הדברים האלה במציאות, כפי שאני נבלמת מול הקונצנזוס המורעל כאן, ובכל זאת חבל, כי היא היתה צריכה לשמוע את הדברים האלה. היא ורזי ברקאי וכל עמישראל.
תודה. גם כאן, בתוך הקלחת, המלחמה התורנית נראית רע מאוד. בהשוואה למערכות צבאיות קודמות, נדמה לי שהניכור של חלקים בציבור (הבועה התל אביבית, השמאל האינטלקטואלי) מישראל הרשמית גדול עוד יותר, אבל – וכאן הדבר המעניין ששמתי לב אליו ואין לי עדיין הסבר טוב עבורו – רובם שותקים או מסתפקים בתגובות של ייאוש סקרקסטי, בנות שורה או שתיים, ברשתות החברתיות. בהשוואה למה שנכתב אפילו ב"רשימות" בזמן המבצע המטומטם מלפני ארבע שנים, יש היום מעט מאוד מאמרים שמתמודדים עם הכוחנות המיליטריסטית הזאת, שמסבירים מדוע לא לקחת בה חלק, מדוע לסרב, מדוע הסבבים האלימים האלה מטופשים, אכזריים וחסרי תוחלת. לכן המאמר שלך חשוב כל כך. ואולי יותר משחשוב לנו מה חושבים גרמנים בברלין, חשוב לנו מה חושבים ישראלים חושבים כשהם מביטים עלינו ממרחק. תודה.
מאוד טוב לקרוא אותך בתוך כל הטירוף שקורה פה.
אכן טירוף, עלמה. שישבו החבר'ה הלא נחמדים בדרום במקלטים עד שהחמאס יאות להכיר בזכותם להתקיים. שישבו שם וירקבו. מטורף מי שחושב אחרת.
אחד שחי במקלט — יש לך את כל מרחבי האינטרנט להטריל בהם כאוות נפשך. אנא עשה איתנו חסד וצא לחופשי
גיל, גם לך יש את כל מרחבי האינטרנט להטריל, להתייהר, להתחסד ושאר ירקות. מי אתה שאני אעשה איתך חסד? ומדוע אתה מדבר בלשון רבים?
אגב, גם אני וגם ילדיי היינו שמחים לצאת לחופשי מהמקלט, אבל יקירי נפשך משום מה לא מאפשרים לנו לעשות זאת.
תודה לכולם על התגובות.
והבה נשמור על טון ותוכן ענייניים.
תודה על הקטע הזה. השנאה והאלימות פשוט עברו כל גבול שפוי במדינה הזו.
כמות הרקטות המשוגרות אל מרכזי האוכלוסיה נועדו למטרה אחת בלבד – להרוג אזרחים והרבה. כמות עצומה זאת לא נוצרה יש מאין. משהו אסף מתוך כוונה להשתמש.
איני מתכוון לסנגר על אף אחד. אין פה רשע מוחלט אחד.
הכיבוש הוא כיבוש. אסור היה להתחיל אתו ומוטב לסיימו ובהקדם. הבעיה שאלה שקוראים לסיימו מתעלמים מהפחד הקמאי של אזרחי ישראל. אלה שרק יוצאים כנגד הכיבוש יוצרים משטמה נגד "יפי הנפש". מי שרק יוצא נגד הכיבוש מספק סיבות ותירוצים לאלה שמעוניינים בחימום הגזרה – זו הדרך שלהם למנוע פתרון.
בקיצור המשך הכיבוש מתאפשר על ידי שני צדדים העויינים זה את זה: המתנחלים שרואים בכיבוש מצווה והסמולנים הרואים בו את ארץ ישראל ואזרחיה. אלה גם אלה מתעלמים מהרוב. אלה גם אלה מצליחים להנציח את הכיבוש על כל צרותיו.
זה תמיד משעשע לקרוא את הגלצניקים לשעבר מהשמאל הרדיקלי שרק בדיעבד תוהים האם לא היה מוטב שלא יתגייסו כלל.בזמן אמת הם תמיד ידעו להיות אופורטוניסטים ולהבין ששירות בגלצ יסייע להם יותר מאשר סרבנות פשוטה אמיתית וכנה שתוביל אותם אומנם לכלא הצבאי אבל תותיר אותם עם מצפון נקי.קראתי דברים דומים בעבר מפיו של אורי אילון וסירבתי להתרגש מטיעוני הבדיעבד.
באשר לשתי התגובות האחרונות: הפוסט הזה אינו על הכיבוש ולא על הסמול ולא על המתנחלים. הוא גם לא על חיבוטי הנפש של גלצניקים לשעבר מהשמאל הרדיקלי (אכן מגזר משמעותי ורב משתתפים). הפוסט הזה הוא על תקשורת ומלחמה. רק ככה למען הסדר הטוב.
שלום ידיד יקר, אנחנו מכירים (לא סתם קראתי לך כך) מתקופת שירותך בגל"צ. בהזדמנות אספר לך איך (אולי לפי השם תוכל לזכור). הערכתי אותך אז, וגם היום, אך צר לי שאיני יכולה להסכים. ממרחק הזמן "המלחמה הנפשעת וחסרת התוחלת הזאת" החזירה את השקט ואת החיים הנורמליים לאלפי בתי אב שחייהם לא היו חיים כבר שנים רבות ושחיו כברווזים במטווח טילי האויב. ואם כך הדבר, אז היא הייתה שווה. הייתה לה תוחלת וגם תועלת, היא הייתה צודקת וחשובה.
עלה והצלח בכל מה שתעשה, היכן שתהיה
זוכרת מהמרחקים ומודה לך על התוכנית הנפלאה שהעברנו יחד,
תהילה