אחרי החופשה (מלפני החופשה)

אין כמו חג המולד בניכר כדי לשקוע בתוגה רבת משמעות, בהרהורי זהות וזרות, למראה עצי אשוח זוהרים וזרים מקושטים ונרות מעפעפים, למגע המלח השחור על מדרכות הכרך לכבוד המון העם הנתון בקדחת של סחר וממכר. רק השלג לבדו יוכל לעצור את המכונה הזו ממרוצה, שלג שאינו חוסך שבטו מאף מרזב ואף גגון, שנח על כל עלעל ורעף, ועל כל נעל שנשכחה בחוץ.

הנה, פתחנו בסרקזם מרוחק ובמשחקי מילים תפלים, ובא השלג ומיקד את מבטנו בפרטי הפרטים, ביופי השורה בכל. רצינו להתקלס קצת בעצמנו, בימים האחרונים שלפני חופשת החג, והשלג כמו נטל מהמילים את עוקצן.

איך נצחק על עצמנו, קוסמופוליטנים שכמונו, יהודי העולם הגדול המתכנסים בעיירה הקטנה בחגם של אחרים. הרי השלג הזה, השלג חודר דרך כל השריונים, כל משיכות הכתפיים ותיעוב הקניות, ומשרה אווירת חג בכל. ואנחנו מתכוננים ובאים.

בכל שנה, על פי רוב בעת פרידה חפוזה לפני החופשה, שואל מישהו: אתם חוגגים? ובכל שנה אותו חיוך נבוך מעט וסלחני. לא.
ומתי ארזת את המזוודה?
ממש עכשיו, עד הרגע האחרון. קניות, את יודעת.
ומה יש לך בפנים?
מתנות. מתנות לחברים וקרובים. עד שכבר נפגשים…
ומה תעשה כשתגיע?
אשב לארוחה חגיגית עם משפחתי שנתקבצה ובאה. אפגוש חברים שלא ראיתי זה זמן, אלטף את החתולה שעוד תקבור את כולנו.

אלכד בסופות שלגים, בשדות תעופה זרים, אשתה ואוכל עם זרים גמורים, אטלטל מזוודות ואשקול תרמילים, אסגור ואפתח ואסגור. אתפיח את ליבי כמו בצק אוורירי ואדמה לי את הים וגב ההר, ספסל בשדרה וסמטה מעוקלת, סעודה מתמשכת וצעידה לעת ערב ברחוב תלול, בעיר הנפרמת מעצמה והלאה. אשען לאחור ואנשום עמוקות, אדפדף בעיתון לפנים ולאחור, אצמיד אפי לחלון כשיתגלה קו החוף ואחפש את דוד השמש שהיה פעם שלי. שלום רב שובֵךְ.

וארגיש את ליבי מתכווץ וצונח למגע האוויר המלאכותי, יבש וקריר כבמחלקת הבשרים; למראה שלטי הכיבושין, מאירי פנים כמו רוכלים מנוסים; למשמע דברי האזהרה והתוכחה, המנסרים בְּרכּוּת ופוצעים דרך אגב. ואתמלא יראה ופחד, מעט בחילה ושוב חיוך סלחני למראה חומות אבן ומרצפות שיש ועמודי בטון שבאו לקדם פנינו ולנחמנו עד ייבנה בית המקדש ולמחות באבחת-בלי-מכס אלפיים שנות גולה.

ואצא לשלות פנינים במעבה אספלט, אבנים וברזל. על ספסל בשדרה או בסמטה מעוקלת. לאורך החוף או בכוך אפלולי. אתמוגג משמיים כחולים, מהרחוב ההומה, ממיץ תפוזים. אכנס אל חנויות של מגדלי בבל עשויי ספרים נושנים ואדע שאצא שוב בידיים ריקות, כפוף מעט ומאובק.

ובטרם אספיק לפתוח את רוכסן התרמיל עד סופו כבר אמצא עצמי לפתע לעת ערב חורק על מלח שחור ושלג אפור לאור פנסים קלוש, ארגיל את אוזני לדממה ואת עיניי לאפלולית ואת נפשי לשנה חדשה ולשגרה מתמשכת. ואצנח על המיטה באפיסת כוחות.

חגגנו כהוגן.

Trackbacks are closed, but you can post a comment.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: