עד לפני שנים לא רבות, המונח "נרקיסיזם" היה דימוי – אמנם פשוט, ילדותי כמעט, ובכל זאת: דמותו של נרקיס המתאהב בבואה הנשקפת אליו ממימי האגם הייתה משל להתנהגות מופשטת יותר, חמקמקה משהו, קשה להגדרה.
לא רק המהפכה – גם הספרות טורפת את ילדיה. אותה דמות שאיכותה הספרותית נבעה מן ההגזמה והגרוטסקה – שכן איזה אדם יתבונן שעות ארוכות בצלמו שלו? – היא כעת לא יותר מביטוי ארכאי, נאיבי משהו, אבל נאמן מאוד למציאות חייהם של לא-מעט בני-אדם באזור המתקרא "מערב".
לו הייתי צריך לומר מהי ההמצאה הארורה ביותר של השנים האחרונות הייתה זו ללא ספק – להוציא אולי כלי טיס זעירים ורצחניים – המצלמה הדיגיטלית.
ולו הייתי צריך לומר מהי ההמצאה הגרוטסקית והמנוונת ביותר, הרי היה זה ללא ספק טיימר למטבח שראיתי בחנות לממכר שטויות – טיימר המעוצב בצורת עדשת מצלמה, למען תהא הארוחה פוטוגנית עוד בעודה מתבשלת.
אין טעם בקינה מעייפת על הדור הבא ופוחת. אולי רק היזכרות אחת קצרה בשנים שלפני ולפנים:
אלבומי תמונות היו מושמים בארון למזכרת.
ומדוע אני נדרש לכל זה?
כי התבנית שבה נכתבות המילים הללו היא שריד לתקופה לא רחוקה במיוחד אך מרוחקת, שבה הרשת העולמית הייתה איטית למדי ואפשרה בעיקר החלפה והפצה של טקסט, שבה הנרקיסיזם היה מסורבל יותר, ובין השורות צצה מדי פעם תובנה על דבר-מה שמעבר לקצה האף.
וככזו, התבנית הזו היא פינה שקטה ונעימה לחשוב בה מחשבות ולהביט אחורה. פינה שאינה עטופה בעטיפות נוצצות ואינה מרושתת באלפי רשתות. פינה ללחוש בה.
היה לי בילדותי ספר ילדים מסתורי משהו: על אישה מבוגרת, שכדי להפיג את בדידותה סורגת לה שני נכדים, סורגת בית וחיים שלמים. אלא שהנכדים סוררים והסבתא בכעס רב פורמת הכל, עד לחוט האחרון. ואם תחוש שוב בודדה? אז תוכל הרי תמיד לסרוג שוב מחדש.
הגיע זמן לפרום.
המשך יבוא
עוד עז 