מבין הספרים החורגים הניבטים אליי מן המדף התחתון, שלא יכולתי להבטחה הגלומה בהם לנצור רגעים נדירים של התפעמות במשכן המוזות, מעורר בי יותר מכל דווקא הקטן שבהם שאט נפש על שעליי לטרוח על אריזתו ושליחתו. רק ציור אחד מבין אין-ספור הרפרודוקציות שבו אני זוכר בבירור מן המוזיאון בונציה. "הזקנה". מחוסרת שיניים, שיערותיה מדולדלות, מבטה קרוע לרווחה ונטול כל ציפייה, ובידה פיסת נייר ועליה הכיתוב "עם הזמן".
כמעט בלי להותיר עקבות חלפו על פניי אם-כן הגלריות הדחוסות בשעתו, ולא השאירו אחריהן רישום של ממש. ודאי לא כזה שהייתי מוכרח לטלטל עימי בחזרה את הספר הזה – יהיו מידותיו צנועות ככל שיהיו. ההתפעמות, אם כך, הייתה אז מאולצת-כמעט. גם הגשרים ואף המים לא העבירו אותי על דעתי כבראשונה, ואני בן שבע.
ואני – כמה אופייני לי! – ביקשתי להשיב לי דבר-מה מן הפליאה שאחזה בי אי-אז לפני שנים באמצעות צרור דפים. שם, בין הדפים, קיוויתי למצוא את ההתרגשות ההיא, עיוור לנוכחותה המוחלטת בחיי, אדיש לזכרו של אותו רגע בלתי-נשכח ששב אליי כעת בבואי לארוז את שהצטבר מאז: ערב ראשון בחדרי שלי בעיר זרה אחרת שאיני מכיר בה איש. ובחדר רק מזרון ושני כסאות ושולחן מאולתר, וכל חפציי ארוזים עוד בערבוביה בשני תיקים גדולים ואני חופשי כפי שלא הייתי מעולם.
ודאי, אני זוכר גם את ערבי הבדידות שאחר כך, שיטוטים חסרי-תכלית, ארוחות בחטף. צעדים ראשונים, מהוססים, בקיום שונה כל-כך. העפלה במעלה כל משפט ומשפטים ההולכים ומתארכים בחלוף הזמן. מילים הנאספות אחת-לאחת ההופכות נהירות בלי שום מילון, רק בזכות העולם שסביבן, שהערפל המבורך העוטף אותו מתפוגג לאט מכדי שאוכל להשגיח בכך. מכתבים ארוכים הביתה, אין-ספור פרטי יום-יום ורשמים שרציתי בכל מאודי לחלוק עם אחרים. הנה כי-כן הייתי שוב, לרגע, ילד.
עוד עז 