ארכיון מחבר: אבנר עפרת

לומד היסטוריה

שירות באס-אס כן, ביקורת על ישראל לא.

זו אמת המידה המוסרית שקבעה היום מדינת ישראל.  השירות של גראס באס-אס והגילוי המאוחר החליקו איכשהו בגרון כשנודעו ב- 2006. אבל ביקורת על ישראל? זה לא. זו כבר אנטישמיות. זו כבר פרסונה נון גראטה. טוב לדעת שכך נראה העולם מנקודת מבטה של מדינת ישראל.  

האמת היא שמדינת ישראל עשתה היום שירות גדול לגראס. עד היום התייצבו נגדו לא מעט קולות ליברליים והאשימו אותו בביקורת מוגזמת ומעוותת, האשימו אותו שהוא מנסה לנכס לעצמו את תפקיד הקורבן. יהיה קשה הרבה יותר לעשות זאת כעת. לא הרבה מדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות מגיבות באיסור כניסה לשטחן על אינטלקטואלים שסרחו.

אבל האמת היא שזה גם עצוב. לא שיש כאן משהו חדש. מהו כבר איסור כניסה אחד לעומת כיבוש בן ארבעים. וגם ברנבוים וחומסקי כבר זכו לטעום את נחת ידה של הדמוקרטיה הישראלית. זה עצוב בגלל המימד הסמלי של ההחלטה הזו, החלטה שקשה לתאר את עומק הבורות והבהמיות שמאחוריה. אולי כדאי רק להזכיר בקצרה מי הוא האיש שמדינת ישראל אסרה היום על כניסתו לשטחה.

רומן הביכורים של גראס "תוף הפח" ראה אור ב- 1959 והיה אחד הספרים הראשונים בגרמנית שעסקו בעבר הנאצי. הוא מתאר בין היתר את חיסולה של הקהילה היהודית בדנציג ואת שריפת בית הכנסת בעיר בליל הבדולח. חלקו האחרון של הרומן מתרחש במערב גרמניה של אחרי המלחמה. בכך היה גראס בין הראשונים שיצאו נגד התפיסה שראתה בסוף המלחמה ובהקמת הרפובליקה של מערב גרמניה את "שעת האפס" של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. רק לשם השוואה: קונרד אדנאוור, שעוד היה אז קנצלר, הודיע כמה שנים קודם לכן שיש להפסיק עם "טירוף הדה-נאציפיקציה". זה היה האקלים הפוליטי שנגדו יצא גראס בראשית דרכו.

אחת המחוות המזוהות ביותר עם ההתמודדות של גרמניה המערבית עם העבר הנאצי שלה היא כריעת הברך של הקנצלר וילי ברנדט באנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה.

וילי ברנדט בורשה

אולי כדאי להזכיר שגראס התגייס למסע הבחירות של ברנדט ב- 1969. מול ברנדט, איש מחתרת אנטי-נאצי לשעבר, התמודד הלמוט קיזינגר, בעברו איש המפלגה הנאצית. על מסע הבחירות הזה כתב גראס את הספר "מיומנו של שבלול", שבו הסביר שסירב להשלים עם האפשרות שנאצי-לשעבר יהיה קנצלר גרמניה. באותו ספר הוא גם סיפר בהרחבה את סיפור חיסולה של יהדות דנציג. הוא ביקר בישראל לצורך מחקר וכתיבה וראיין כמה מבני הקהילה.

גראס היה מהקולות הבודדים בזרם המרכזי שהתנגדו לאיחוד גרמניה אחרי נפילת חומת ברלין. הוא חשש מעליית הלאומנות הגרמנית והכוחנות הגרמנית – במקום זאת קרא לכינון פדרציה גרמנית בהתאם לעקרונות המהפכות הליברליות של 1848 ואמנות הקהילה האירופית. אחרי מיני ספרים שעסקו בהיסטוריה הגרמנית במאה העשרים, בין היתר גם בסבל הגרמני ובגורלם של הפליטים מן המזרח – דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת – פרסם גראס ב- 2006 את האוטוביוגרפיה שלו "בעת קילוף הבצל", שכללה גם את הגילוי, אחרי עשורים של הסתרה, על השירות באס-אס בסוף המלחמה. ובקיץ האחרון, בראיון של גראס עם תום שגב ב"הארץ", הוא אמר מפורשות שהוא מתנגד לחרם על ישראל.

זה האיש וזה פועלו. השיר שלו, כמו שאמרו כבר רבים, היה בכמה נקודות מעוות. אבל העיוות האמיתי הוא באיסור הכניסה על גראס. מדינת ישראל אסרה על כניסתו של אחד הקולות החשובים ביותר בהתמודדות עם העבר הנאצי. כדאי לזכור את זה עם תחילתה של עונת המשלחות לפולין, או בפעם הבאה שראש ממשלה ישראלי יציג מכתבים מאושוויץ באו"ם.

עוד הערה על מעמד הביניים

"בנתב"ג אין עגלה אחת פנויה" – זו הייתה אחת אחת ההערות שנשמעו עם תחילת המחאה בישראל, כשהפוליטיקאים עוד ניסו להסביר שאין בארץ מצוקה כלכלית.

לא הייתי בנתב"ג לאחרונה, אבל נדמה לי שיש בכך משהו: שאנשים אכן מרבים לנסוע לחו"ל, לרכוש מכשירי חשמל חדשים ולצאת למסעדות. האין זה פרדוקס? איך יכול להיות שתשעים אחוז מהציבור תומכים במחאה על יוקר המחייה, ועדיין הצריכה בישראל של מוצרי פנאי – "מותרות" כמו שאמרו פעם – יחסית גבוהה?

נדמה לי שזה הפרדוקס המאפיין חלקים גדולים של מעמד הביניים בעולם המערבי. במערכת כלכלית המבוססת על חוזים אישיים קצרי טווח במקרה הטוב או על עבודה כעצמאי ללא זכויות סוציאליות במקרה הרע, רבים אינם מצליחים לקנות את הדברים שהם באמת זקוקים להם: פנסיה, רפואה, חינוך – כל המרכיבים העושים את מה שאנחנו קוראים לו ביטחון כלכלי ויציבות לטווח ארוך. מעט הכסף שאפשר לחסוך בעבודות זמניות, מאה שקל פה, מאתיים שקל שם, הולך אז למסעדות או לדילים לאירופה. דבר אחר אי-אפשר לקנות בו.

אני מסתכל די הרבה בתמונות בפייסבוק: אינסוף התמונות שאנשים מצלמים כשהם יושבים במסעדה מול מנת-ענק או בעודם בבית הנתיבות בשדה התעופה שאי-אפשר למצוא בו עגלה אחת פנויה. בל נטעה: זה לא עושר. זה לא שגשוג. התמונות האלה הן פרס הניחומים שלנו בעולם של חוסר ביטחון משווע. עולם של מכשירים מתוחכמים במחירים מצחיקים, של טיסות זולות עד כדי גיחוך, של מסעודת מתוחכמות עם אצות אנינות מהאוקינוס ההודי: עולם לצרוך בו את הרגע, כי מעבר לרגע מחכה התהום של האבטלה, המחלה, התאונה או הזקנה. הרגעים האלה, הצילומים האלה, מעידים אולי על שפע, אבל לא על רווחה. הם לא סמל לעושר, אלא סמל העוני החדש. מלבד המבורגרים ודילים של הרגע האחרון אין לנו כלום.

רשימות קודמות על מעמד הביניים:

קיץ 2011: לידתו של מעמד הביניים בישראל

על היפסטרים ותכניות בישול

הניידים

קיץ 2011: לידתו של מעמד הביניים בישראל

אחת האבחנות החשובות ביותר בדיון על מעמדות חברתיים היא האבחנה בין קיומם של אינטרסים ותנאים חומריים המשותפים לפרטים רבים בחברה, לבין תחושת השותפות שהאינטרסים והתנאים המשותפים מעוררים אצל כל אחד ואחד מהפרטים האלה. כלומר, האם האדם היחיד מודע לכך ומכיר בכך שהוא חולק תנאים כלכליים ואינטרסים חברתיים עם רבים אחרים בחברה שהוא חי בה, האם בני האדם שיש להם צרכים משותפים ובעיות משותפות רואים את עצמם כמרכיבים מעמד חברתי. האם הם חושבים על עצמם כחלק ממעמד חברתי והאם הם מעוניינים לפעול ולקדם את ענייניהם כקבוצה.

בשבועות האחרונים נולד המעמד הבינוני הישראלי במובן השני: המעמד הבינוני ככוח פוליטי.

הקבוצה הזו אינה הומוגנית – ממש כשם שהמחאה החברתית אינה הומוגנית. מצוקת הדיור במרכז תל-אביב אינה דומה לזו של שכונת התקווה וזו של ירושלים אינה דומה לזו של באר שבע. אבל יש כמה מאפיינים בסיסיים המשותפים לחלק גדול ממי שמשתתף במאבק: אנשים עובדים שאינם בעלי רכוש או הון ושאינם מצליחים להשתכר מספיק למחייתם; אנשים שהמדינה אינה מספקת להם את השירותים הבסיסיים הדרושים להם וידם אינה משגת לקנות רפואה, חינוך ודיור באופן פרטי. המכנה המשותף הרחב הזה הוא שמבחין בין סקטור לבין מעמד, והוא שנותן למחאה הנוכחית כוח שלא היה לאף מחאה לפניה.

האינטלקטואל בועז עברון אמר פעם שהחברה הישראלית נמצאת באופן תמידי במצב של "מלחמת אזרחים כבושה". זהו המבנה שעליו נשען הסדר החברתי הישראלי עד כה: סדר חברתי שיש בו רק מגזרים-מגזרים הנאבקים כל אחד בתורו על האינטרסים הייחודיים לו, ושאין בו אף כוח מרכזי שיוצא נגד המדיניות עצמה: הפרטה וחיסול מדינת הרווחה. בשבועות האחרונים, מתוך המחאה חוצת המגזרים הזו, מתוך החיבור בין דרישות שונות וצרכים שונים, מתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים.

לכן המחאה הזו אינה יכולה כרגע להיות מתורגמת לקלפיות ולכנסת: מה שמתהווה מתוכה הוא כוח חברתי ופוליטי חדש לחלוטין. זהו שינוי חברתי ופוליטי עמוק הרבה יותר מכדי שיוכל להתבטא באיזה ערבוב מחודש של המערכת הפוליטית, איזו ברית נמהרת בין כמה מפלגות. זו מהפכה חברתית שמאתגרת את המערכת הפוליטית עצמה ומייתרת את החלוקה המפלגתית הנוכחית. הרי זוהי החלוקה המפלגתית הסקטוריאלית כפי שאנחנו מכירים אותה שאיפשרה עד כה את ההפרטה המהירה וחיסול מדינת הרווחה: קונצנזוס של המפלגות המרכזיות ומדי פעם פיצוי תקציבי למגזר זה או אחר: ישיבות, קיבוצים, אנשי מילואים.

לעומת זאת, התחום שבו המהפכה הזו כבר מתבטאת הוא התקשורת: לפתע פתאום שכירות, מסים ודיור זה לא "משעמם", לא "נון-אייטם", לא "נישה" ולא "חיים בשוליים". המדיניות הכלכלית היא לב העניין ובלב החדשות. אין לטעות: ההתפתחות הזו לא חלה רק בגלל הפוטוגניות של האוהלים, המיקום המרכזי בשדרות רוטשילד או גודל ההפגנות. זהו שינוי תודעתי עמוק הרבה יותר: התקשורת היא תחום עיסוק שכל-כולו מעמד הביניים. גם כשהיא נשלטת על ידי בעלי הון וגם כשיש בה עשרה או עשרים "טאלנטים" המשתכרים בעשרות-אלפי שקלים, הרי שהעורכים, הכתבים והמפיקים  – המסה הגדולה של מי שמתפעל את המערכת הזו – הם אנשי מעמד הביניים. העובדה שעד לפני שלושה שבועות כלכלה נחשבה תחום "משעמם", שיש לו את המוספים המיוחדים לו והתכניות המיועדות לו, לא נבעה מאיזו "הוראה מגבוה" או "רוח המפקד" של בעלי ההון. פשוט – עבור רוב העובדים בתקשורת זה באמת היה משעמם, לא חשוב, "לא אייטם". מעמד הביניים כקובצה חברתית, ככוח פוליטי, פשוט לא היה קיים.

מרגע שמעמד הביניים נכנס לזירה ככוח פוליטי, גם התקשורת הולכת בכיוון. ברגע שמתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים – הדבר בא לידי ביטוי וגם מועצם על ידי כלי התקשורת. ידיעה אחת בוויינט המחישה היטב את השינוי הזה: בדיווח על ראיון שנתן דובר ראש הממשלה בעניין מחאת הדיור נאמר שלקראת סוף הראיון השתמש הדובר ב"תירוץ הביטחוני". מה שלפני כמה שבועות עוד נחשב "איום קיומי" הפך לפתע לתירוץ של ממשלה אטומה. התקשורת אינה צופה מן הצד במהפכה הזו: היא חלק ממנה. עלייתו של מעמד הביניים משנה את מקומה של התקשורת ואת תפקידה בחברה: מגורם שמרני העומד בבסיסו של הסדר החברתי הקיים לגורם המאתגר את השלטון.

כך שלצד הצורך לקבוע מטרות קרובות ובנות-השגה, אין סיבה לחשוש שהמחאה החברתית תחדל לעניין את התקשורת כל-כך מהר או שזמנה קצוב לשבועות ספורים.

ועוד הבהרה אחת: לא, המחאה הזו אינה רק של מעמד הביניים העירוני. המעמדות הנמוכים שותפים לה והניצול שלהם אכזרי הרבה יותר מזה של מעמד הביניים. אבל: 1. המחאה הזו הופכת למהפכה בגלל שמעמד הביניים שותף לה, בגלל שהאי-שוויון הכלכלי שוחק אותו, בגלל שהתקשורת היא חלק מהשינוי ולא רק משקיפה מהצד. 2. מעמד הביניים בישראל גדול הרבה יותר ועני הרבה יותר מהרושם הבורגני הנינוח שיצרו מפלגות כמו "שינוי". בשיטה הכלכלית הישראלית, שאין בה כמעט כל שירותים ציבוריים או בטחון סוציאלי, כל מי שאי פעם נזקק לרופא, לבית ספר או למשכנתא משתייך לאותו מעמד. כל מי שאינו יכול לקנות בריאות וחינוך באופן פרטי משתייך למעמד הביניים. מעמד הביניים בצורתו הנוכחית בישראל הוא מצב של סכנה כלכלית מתמדת – בקריית-גת כמו בגבעתיים, בעבודה בסופרמרקט כמו בעבודה בהייטק.

עם תחילת השבוע השלישי: לאתגר את משרד האוצר

כבר שבועיים שלא כתבתי לבלוג. שבועיים אני יושב וקורא כל יום שעות ידיעות מהאינטרנט על המחאה המתעצמת בארץ, שמבחינות רבות מתחילה להיראות כמו מהפכה של ממש. שוב ושוב אני מתחיל לכתוב משהו על האירועים המדהימים האלה ומחליט לא לפרסם. כי אני לא שם, ויש חוסר הגינות מסוים בפרסום רשמים ודעות על גל מחאה שכזה כשאינך לוקח בו חלק וכשאינך חולק את הקשיים הכלכליים שנגדם מוחים ההמונים לרחובות.

אבל תחושת השייכות שלי גדולה מכדי שאחליט בבת אחת להשתתק. שש שנים בבית הספר "גבעת גונן" בקטמון, שש שנים ב"שומר הצעיר", שנים בהפגנות דלות משתתפים מול בית ראש הממשלה במחאה על העוולות הכלכליות, ויכוחים מתסכלים בתיכון הליד"ה שהלכתי אליו, שרבים מתלמידיו לא ראו, או בחרו שלא לראות, את המאהלים וההפגנות מול הכנסת, מרחק מאתיים מטר משם. לא חוויתי את כל זה כדי לשתוק כמו דג כשגל מחאה ענקי שוטף את ישראל. לא הלכתי ללמוד היסטוריה כדי להתחמם באור הניאונים של ספריות וארכיונים. הלכתי ללמוד – ללמוד בכלל, וללמוד היסטוריה בפרט – כדי לרכוש את היכולת להתבונן בחברה באופן ביקורתי, כדי להיות שותף בהפיכת הידע למשאב העומד לרשותה של החברה כולה. אני רוצה להציע כמה תובנות, שמתבססות אך ורק על ידיעות מהאינטרנט ועל שיחות עם חברים וקרובים מהארץ. אני לוקח לי כאן את החירות להתבטא בעניין המחאה הזו במלוא הענווה האפשרית, אבל גם במלוא ההשתאות והשמחה, במלוא ההערצה לרבבות המפגינים. אינני יכול כרגע להשתתף במחאה הזו, אבל גם אינני כותב כמי שצופה מהיציע, אלא כמי שחולק את התקוות והחששות וההתרגשות הגדולה של המפגינים בארץ.

***

השאלה המרכזית ביותר היא מה יצא מן המחאה הזו. מה יכולה להוליד מחאה של המעמד הבינוני במדינה דמוקרטית? לכאורה, הדמוקרטיה והשוק החופשי הם הסדר החברתי שנברא בצלמו ובדמותו של המעמד הבינוני. למעשה, המעמד הבינוני בישראל הולך ונשחק. איך יכול להיראות אותו שינוי של סדר העדיפויות שמבקשים היום ההמונים?

דבר אחד ברור: הוא אינו יכול לבוא מתוך המערכת הפוליטית הקיימת. כל המפלגות הגדולות והבינוניות – הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה, ש"ס – שותפות לאותו חזון של הפרטה, של חיסול מעורבות המדינה ושל צדקה פילנתרופית. למדיניות הזו הייתה שותפה גם מפלגת העבודה. בעשור האחרון ישבה מפלגת העבודה כמעט בלי הפסקה – כולל תחת הנהגתו של פרץ – בכל ממשלות הימין. המפלגה שהתיימרה לייצג את המעמד הבינוני – שינוי – ייצגה למעשה רק את המעמד הגבוה, זה שאינו סובל מחיסול מדינת הרווחה ושהנושא העיקרי על סדר יומו הוא קניונים ומסעדות בשבת. המחאה הנוכחית נולדה מתוך הוואקום הפוליטי הזה. אילו הייתה היום מפלגה שהייתה מייצגת נאמנה את הדרישה למדינת רווחה ולחלוקה שוויונית יותר של המשאבים, היא כבר הייתה משתלבת במחאה הזו ורוכבת על גבה.

מכל זה נובעת מסקנה אחת ברורה: אין סיבה ואין טעם לפעול להקדמת הבחירות. אין כיום כל כוח פוליטי מאורגן שיוכל לתרגם את המחאה להשפעה בכנסת. אם תיפול הממשלה הנוכחית תקום ממשלה אחרת שלא תהיה שונה ממנה. המחאה הזו רק מרוויחה מכך שהבחירות אינן באופק. המחאה הזו גם מרוויחה מכך שהכנסת יוצאת לפגרה. אדרבה, ינוחו הח"כים ויניחו לעם לדבר. גם אם ביבי ייפול – ואגב, נדמה לי שהוא כבר בדרכו מטה מבלי שאיש דרש זאת, שהליכוד ימהר לחפש פנים חדשות עם התמשכות המחאה – הדבר לא יביא לשינוי כלשהו בסדר הכלכלי בישראל.

מהפכות לוקחות זמן. המהפכה הזו מבקשת לעצב סדר יום כלכלי חדש. קריאות בגנות ההפרטה, שלפני שבועיים עוד נחשבו הזווית וקיצוניות, נשמעות היום בכל פה בכיכר העיר. יש כאן תהליך מורכב: ההמונים היוצאים לרחוב שוחקים את מעמדה של הממשלה, ומין השחיקה הזו נולד וואקום פוליטי ונוצרת נכונות לשמוע אמירות חדשות. כלומר, על מנת שהמחאה הזו תתעצם ותתמקד דרוש לה זמן, דרושים לה עוד שבועות של גמגומים ושל ניסיונות פייסנות מצידם של ביבי ושטייניץ. המחאה הזו מציגה את המערכת הפוליטית במערומיה, את האופוזיציה באפסותה. היא למעשה המשך ישיר של הירידה באחוזי ההצבעה בבחירות בעשור האחרון – אלא שלפתע ההימנעות הפסיבית הופכת למחאה אקטיבית, הא-פוליטיות הופכת לפוליטית והאדישות לקונצנזוס הקיים מתחלפת ברצון לנסח אג'נדה חדשה. זו התפתחות מדהימה ומרגשת מאין כמותה. ינוחו להם אם כן הח"כים ויניחו לציבור לומר את דברו.

אבל מהפכה צריכה גם יעדים קונקרטיים. ואכן, בהפגנה של מוצאי שבת בתל-אביב הציגו המארגנים דרישות קונקרטיות, והם דורשים – לא רק בצדק אלא גם, לדעתי, בחוכמה – לדון בהן עם ראש הממשלה עצמו.

יש סיכוי טוב שחלק מן הדרישות הללו ייענו על ידי הממשלה, מתוך תקווה שכך תדעך המחאה. כבר השגת חלק מן הדרישות לדיור שווה לכל נפש, לחינוך חינם ולרפואה ציבורית הולמת, תהיה הישג אדיר. אבל נדמה לי שזה הרגע הנכון להפנות את האצבע אל מגדל השן שממנו יוצאת התורה הכלכלית של ישראל מזה עשרות שנים: אל הפקידות הבכירה של משרד האוצר. נדמה לי שזה הרגע הנכון לומר שהפקידות הזו, על קשריה הגלויים והגלויים פחות עם בעלי ההון הגדולים בישראל, הפכה את הדמוקרטיה הייצוגית בישראל לבדיחה, עם ספרי תקציב שמנים וחוקי הסדרים שידם בכל. זה הרגע לדבר מעל לראשם של חברי הכנסת, זה הרגע לנסח מסמך דרישות לתקציב של 2012.

צעד כזה, המכוון לטווח הבינוני, הנראה לעין, ישאיר את היוזמה בידי תנועת המחאה ויאתגר את השליטה הבלתי מעורערת של אנשי משרד האוצר במדיניות הכלכלית של ישראל.

השינוי שלמענו יוצאים רבבות לרחובות חייב לעבור בדרג ה"מקצועי" לכאורה – זה של הפקידות הבכירה. קביעת המדיניות הכלכלית הופקעה זה מכבר מידי האזרחים מעל ראשם של הנציגים בכנסת לטובתם של טכנוקרטים. כדי שהכוח האדיר שמפגין העם בשבועיים האחרונים ייתרגם ליותר ממחוות רגעיות שהממשלה תוכל לבטל בעוד שנה, כדי שהמאבק הזה יישא תוצאות יסודיות, המחאה הזו חייבת להימשך וכוחם של הטכנוקרטים חייב להיות מוכפף לרצונו של העם. זהו הצעד הראשון לשינוי יסודי בסדר החברתי והפוליטי בישראל.

לא ללכת לבג"צ

אפשר לומר הרבה דברים על חוק החרם – טיפשי הוא לא. הוא מטיל סנקציה כואבת – כספית – על סוג חשוב מאין כמוהו של פעולה פוליטית. עבור הימין, זו הצלחה פוליטית חשובה וגדולה הרבה יותר מרעיון ועדות החקירה של ארגוני השמאל. ובהישג הפוליטי הזה של הימין יש להילחם בזירה הפוליטית ולא המשפטית.

כן, החוק הזה פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות  – כפי שמסבירה היטב נעמה כרמי. יהיה זה מוצדק לפנות לבג"צ. ויש סיכוי שבג"צ יפסול את החוק. אבל הניצחון המשפטי הזה יסב יותר נזק מתועלת.

הדינמיקה הזו, שבה הכנסת – כלומר הגוף המדבר בשם העם – מחוקקת חוקים, ובג"צ – כלומר גוף המדבר בשם עקרונות מופשטים – מבטל אותם, כבר הלכה רחוק מדי. במפה הפוליטית הנוכחית בג"צ והכנסת נמצאים משני צידי המתרס. וכתוצאה מכך מאבד בג"צ את הלגיטימיות שלו בעיני רבים, ומנגד מוותרים בשמאל על מאבק בדרך הייצוג והרחוב, ונסמכים על כוחו של בית המשפט. הניצחון של הימין רק יגדל אם בג"צ יבטל את החוק הזה. שוב יוצגו השופטים כעושי דברו של השמאל. והשמאל מצדו ימשיך במנהגו לוותר למעשה על דעת הקהל, על עבודת השכנוע הסזיפית.

בראיה רחבה יותר: בית משפט אינו יכול להיות המגן היחיד על חירויות האזרח לאורך זמן. הסמכויות שלו ניתנות לו על ידי הפרלמנט ונשענות על קונצנזוס פוליטי. אם באופן עקבי מתבקש בית המשפט לתפוס צד בשאלות פוליטיות שעל סדר היום – בסופו של דבר יקוצצו כנפיו. ואין טעם לחזור ולומר שחופש הביטוי אינו נתון להצבעה והוא נשמת אפה של הדמוקרטיה – זו אמירה הלקוחה מעולם תיאורטי והמשכנעת בעיקר את המשוכנעים. במציאות הישראלית חופש הביטוי והשוויון בפני החוק הם כן סוגיות פוליטיות.

כוחו של בג"צ אינו מופשט ועקרונות הצדק שהוא אמור לדבר בשמם אינם נתמכים על ידי מנדט שמימי כלשהו. לא רוסו ולא מונטסקיה העניקו לנו לוחות ברית של נאורות במעמד הר-סיני. אפילו חוקה אין לנו. כן – בג"צ יכול ולעתים חייב לפסוק בניגוד לדעת הרוב בפרלמנט. אבל עצם זכותו לעשות כך מוכרחה להישען על הסמכה רחבה של האזרחים. בית משפט אינו יכול להציל את הדמוקרטיה מעצמה. זה פשוט מעבר לכוחו.

זכותו של כל אדם לבקש סעד והגנה משפטיים. אבל על עניינים עקרוניים יש להיאבק בתקשורת, ברחוב, באינטרנט ובפרלמנט. היוזמות המתארגנות בימים אלה אולי פחות אפקטיביות במאבק המיידי בחוק החרם עצמו מאשר עתירה לבג"צ, אבל הן נכונות הרבה יותר עבור המאבק על דמותו של המשטר בישראל.

הדמעות מליל אמש – על קברט בברלין, אז והיום

פורסם לראשונה במגזין מטרופוליס, גליון ברלין, יוני 2011.

"לברלין יש שוב תיאטרון עממי" כך מכריז על עצמו תיאטרון קטן ברובע נויקלן שבדרום העיר, ומעלה הצגה ושמה "ברלין, הרמנפלאץ" – מחווה לכיכר המרכזית של הרובע ורמיזה ברורה לרומן של אלפרד דבלין מ- 1929. וב"ברלינר אנסמבל" מיסודם של ברטולט ברכט והלנה ווייגל – "תיאטרון לבני זמננו" – מעלים באופן קבוע קטעי קברט של קורט טוכולסקי ואריך קסטנר. "שוב יש תיאטרון עממי" – כמו אז, בשנות העשרים, כשב"בימת העם" במרכז העיר אפשר היה לראות הצגה בשבעים וחמישה פפניג. געגועים אל העט המושחז של טוכולסקי, האירוניה הדקה של קסטנר, הבוז והלעג של ברכט. ברלין, נדמה לפעמים, מנסה לחיות מחדש את אותן חמש-עשרה שנים שבין המלחמה הגדולה וניסיונות המהפכה לעלייתו לשלטון של "צ'רלי צ'פלין – רק בלי הכישרון".

היה זה לא הרחק מאלכסנדרפלאץ – שם נוסד ב- 1901 מה שנחשב לתיאטרון הקברט הראשון בגרמניה. הרעיון עצמו נולד בפריז של סוף המאה התשע-עשרה, שבה נהגו אומני שוליים להתכנס ולהציג רעיונות ראשוניים וטיוטות. החלל האינטימי, עם סידור הישיבה סביב שולחנות קטנים, היה חלק בלתי נפרד מהקברט – חווית תיאטרון ומוסיקה שבה ההפרדה בין השחקנים לקהל אינה חדה כל-כך, חזיתית כל-כך, כמו באולמות הגדולים שהקהל מושב בהם בשורות-שורות והשחקנים על במה מוגבהת. מוזיקה ושאנסונים נשזרו במערכונים וקטעי תיאטרון קצרים: קצת החצפת פנים כלפי אורח החיים הבורגני, בדיחות על המודרנה ועל החיים האורבניים ופרודיה על גדולי הספרות מן העבר.

סאטירה פוליטית של ממש לא הייתה בעיר הבירה של הקייזר וילהלם. זו הייתה צריכה לחכות לתבוסה במלחמת העולם האשונה ולהקמתה של רפובליקת וויימאר. רסן הצנזורה שהותר מעט מחד והמאבקים הפוליטיים ברחובות מנגד הביאו לתסיסה תרבותית, שבה הפכו סאטיריקנים ואמנים לקול בולט נגד הלאומנות. כתב העת "די ולטבינה" (Die Weltbühne) שלפני המלחמה עסק בתיאטרון, פנה בשנות העשרים לחבר בין האמנות לנושאים שעל סדר היום, והיה בין היתר לביתם הספרותי של טוכולסקי וקסטנר, אם למנות רק שניים מכותביו המוכרים ביותר.

אוטו דיקס, טריפטיכון הכרך, 1927.

לא רק קברטים סאטיריים כבשו את בימות ברלין בשנות העשרים. מותר אפילו להניח שמועדונים אה-לה מולן רוז' משכו יותר צופים מאשר שורות מחץ ולעג שכוונו אל אוזניו של קהל שהיה ברובו רעב, עני ורצוץ. אקרובטים אקזוטיים מהקולוניות הסעירו עוד לפני המלחמה את דמיונם של צופים לבנים בערי אירופה, ואליהם הצטרפו רקדניות אירוטיות כמו ג'וזפין בייקר, שעורה השחום, כשרק חגורת עלי בננה למותניה, הפך אותה בברלין של שנות העשרים לדמות נערצת ומסתורית. בשנים שלאחר המלחמה עשה גם הג'אז את צעדיו הראשונים באירופה: חיילים שחורים מארצות הברית הביאו אותו עמם, והמוני התיירים האמריקנים ששטפו את המטרופולינים ביבשת הישנה יצרו את הביקוש הראשוני למקצבים הלא-מוכרים.

בסוף שנות העשרים כבר היה הג'אז לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית. "אופרה בגרוש" הפכה להצלחה מסחרית הודות למוזיקה החדשנית והג'אזית של קורט ווייל שהאפילה על הטקסט הנשכני של ברכט, שבו ראש המשטרה סועד עם בכיר הפושעים וכפפות לבנות מכסות גם על הפשעים הגרועים ביותר. "אם יש כסף, יש סוף טוב" סונט ברכט בצופיו בסוף האופרה, כשמקי סכינאי ניצל מן הגרדום. היא הועלתה לראשונה ב- 1928, וגם כיום עוד מעלים אותה לעתים, באותו אולם ממש. והד קלוש להתרגשות שעוררה בזמנו צורת הבידור החדשנית ביותר של תחילת המאה אפשר לחוש עדיין כשבקולנוע "בבילון" מוקרן הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ- 1927 בליווי מוזיקה חיה.

קרקסים ואקרובטים, רקדניות ועלי בננה – הקברט הסאטירי באולם קטן כמעט טובע ונעלם בתוך תרבות ההמונים של בין המלחמות. אבל עלי בננה יצאו זה מכבר מהאופנה, וקסם המזרח והקולוניות נדחק אל מעבר לגבולות התקינות הפוליטית. הקברט הפוליטי לעומת זאת חי ובועט – גם אם הבעיטה כיום כבר אינה כואבת כבעבר. ומה שיותר מסקרן מקברטים אקטואליים – וגם כאלה יש – הוא תחייתם של הטקסטים מלפני שמונים ותשעים שנה, ממציאות פוליטית וחברתית אחרת. טקסטים שלמען האמת אינם רלוונטיים היום, אינם בועטים ואינם נושכים. ובכל זאת – הקהל בא וצוחק.

לא את הכל אפשר להחיות מחדש. לא את האווירה המקאברית של אחרי מלחמה שבה תיאטרון קברטים מצליח נושא את השם "הקטקומבה"; לא את הפחד מהאינפלציה, המיליטריזם והחולצות החומות; גם לא את האימה וחדרת הקודש שהפילה העיר הגדולה על יושביה, עם החשמל והרכבת, ההמון, הרדיו ופרסומות הענק. את הציורים האקספרסיוניסטיים המסויטים של פוטסדאמר פלאץ אפשר לראות כיום לא רחוק משם, בגלריה הלאומית החדשה. אבל גם שחקנים מיומנים ולבושים ברוח התקופה כמו אלה שב"תיאטרון לבני זמננו" אינם יכולים להמחיש עוד לקהל שבאולם הקטן את חרדת העיר הגדולה שעליה לגלג קסטנר כשכתב: "הם עומדים חסרי אונים בפוטסדאמר פלאץ. ברלין רועשת מדי בשבילם. הלילה בוהק בקילו-וואט. הם עומדים כך בפוטסדאמר פלאץ. עד שמישהו דורס אותם".

ארנסט לודוויג קירשנר, פוטסדאמר פלאץ, 1914

יכול לשמוח מי שאותם לא מכיר

ואתם שואלים עוד: את מי?

הם לווים כסף בחמישה אחוזים

ומלווים בפי שניים ריבית.

 

מעולם הם עוד לא הנידו עפעף

וליבם לא עמד עוד מלכת

ההפרש הוא להם כמו מוצר על מדף

(תבינו זאת כך או אחרת).

 

הם אינם יודעים שובע

בולעים את כל העולם

לקצור הם יודעים, רק לא לזרוע

ואת הכסף מרבים בעצמם.

 

הם קוסמים בנשמה

ושולפים מהשרוול הריק.

בטלפון עושים קופה

ואת החול הופכים לנפט.

את השורות האלה, מתוך השיר "המנון לבנקאים", כתב אריך קסטנר ב- 1929, השנה שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. וכעת עומד שחקן מבוגר ומציג אותו לקהל באולם הקטן של הברלינר אנסמבל. בערך מאה איש יושבים על כיסאות עץ בשורות. מאחור מרעישה כיתת בית ספר מצרפת. יתר הקהל מבוגר ברובו. "המנון לבנקאים" וקטעים על המחירים שעולים, השכירות שעולה, ורק המשכורות נשארות בלי תזוזה מנסים להפוך את הערב לרלוונטי לאירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי. פסנתרן בכפפות לבנות מלווה את הטקסטים. הקהל צוחק אמנם, אבל האווירה רגועה, מחויכת. רק כשעל הבמה חוזרים אחורה בהיסטוריה משתררת איזו אי-נוחות – אותה אי-נוחות שהיא חלק בלתי נפרד מהקברט הסאטירי. השחקנים מציגים את סיפור הבריאה על פי קסטנר: אחרי ששת ימי בריאה כותבים הגרמנים מכתב לאלוהים ומתלוננים ששכח לברוא להם פיהרר. אלוהים משיב: תצטרכו להסתדר בלי פיהרר. וארבע השורות המפורסמות של קסטנר, המרוססות עדיין על קירות קמפוסים בגרמניה:

מה שלא יקרה:

לעולם אל תרדו כה נמוך,

ומהקקאו שאתם בו טובעים

בשום אופן אל תלגמו!

הקקאו הוא החוּם, כלומר החולצות החומות. הקוד הזה עדיין מובן לכולם.[*] ב- 1932 פתחו השורות הללו אסופת שירים של קסטנר, והיו מילות אזהרה נוקבות. בשנות השישים והשבעים הן היו קריאת קרב עבור סטודנטים רבים, שראו בממסד השמרני של מערב גרמניה המשך של דפוסי המחשבה הפשיסטיים. כיום הן מהדהדות יותר מכל כתזכורת עגומה לעבר, וגם כנחמה פרותא, בבחינת: היו גם מי שהתריעו. הקברט נגמר. השחקנים עוזבים אל מאחורי הקלעים. הקהל מוחא כפיים. חמשת המשתתפים חוזרים אל הבמה, משתחווים, ונותנים הדרן. הכל על פי כללי הטקס. וכשהאורות נדלקים והצופים קמים ופונים ליציאה אומר אחד מהם לשכנו: "הטקסטים האלה של קסטנר הם בשבילי סוג של תראפיה".

בחזרה בנויקלן. על בימת "התיאטרון היהודי" הקטן מועלה מופע יחיד של קטעי קורט טוכולסקי. הקישור בין טוכולסקי לבין יהדות אינו מובן מאליו, כמעט מאולץ. הוא עזב את הקהילה היהודית וסיפר שבאנטישמיות נתקל רק בעיתונים. הוא כתב כתומך של הרפובליקה ומתנגד מושבע ללאומנות ולעוצמתו של הצבא. בטקסטים שלו אין כמעט אזכור לשאלות של יהדות והיות יהודי בגרמניה. הסאטירה שלו, שהיא מוחשית כמו זריקת עגבניות על הקהל, סונטת בבורגנות, במיליטריזם, במפלגות האימפוטנטיות ובאורח החיים הברלינאי. אבל ב- 1935, זמן קצר לפני שהתאבד, הוא כתב מגלותו לסופר היהודי-גרמני ארנולד צוויג שישב באותה עת בפלשתינה: "ב- 1911 עזבתי את היהדות, ואני יודע שזה בלתי אפשרי." רוצה לומר – יהודי בגרמניה, אם ירצה ואם לא, יישאר תמיד יהודי. המשפט הזה מסביר היטב מה עושה טוכולסקי בברלין 2011 על בימת התיאטרון היהודי.

"ערב טוב לאליטה האינטלקטואלית של ברלין" – כך פתח קברטיסט עכשווי ידוע הופעה בברלין לפני שנתיים, במפגן של מודעות עצמית. שכן לאילו אוזניים בדיוק מגיעים קטעי הסאטירה הנוקבים? כמובן, לאוזניהם של מי שמוכנים לשלם, להקשיב ולצחוק. אותה סוגיה העסיקה את טוכולסקי, שתהה, במידה הולכת וגוברת של סקפטיות, האם לכתיבה הפוליטית שלו יש השפעה כלשהי. עם עליית הנאצים לשלטון חדל כליל לפרסם. באותו מכתב לארנולד צוויג ביטא את הייאוש שלו מהחברה הגרמנית שהביא אותו להפסיק לפרסם: "חיי יקרים לי מדי מכדי שאיעמד תחת עץ תפוח ואבקש ממנו שיתחיל לייצר אגסים."

ג'ורג' גרוס, ללא כותרת, 1920.

על בימת התיאטרון היהודי בברלין 2011 נעלמות השאלות הללו מאליהן. לא השפעה מחפשים כאן ולא ביקורת חברתית. הקטסטרופה התרחשה כבר. טוכולסקי – כמו רבים אחריו – התאבד. יש יראת כבוד מסוימת בדרך שבה נכנס קהל גרמני לאולם "התיאטרון היהודי" כדי לשמוע קורט טוכולסקי. האכסניה הזו מעניקה ממד נוסף של רצינות לטקסטים הפופולריים. על הבמה עומד שחקן לבוש פראק ובידו צילינדר ומעלה מופע יחיד. ומתוך השיר "לַתינוק" שהוא מדקלם פורץ אותו שילוב של פחד ובוז, של תיעוב ולגלוג:

כולם עומדים כך מסביבך:

הצלם ואמא

וקופסה גודלה, שחורה,

פליקס והדודה מינה.

מקשקשים במפתחות

מצייצים עם הבובות.

"מתוק תצחק" קוראת אמא

והדודה: "אָווה אִייה!"

אבל, בחור צעיר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך על זה?

אתה בוכה.

שנים אחר כך מסביבך

מולדת ודגלים,

כנסיה וממשלה

גרמאנים ואנגלים.

כל אחד רק מסתכל

על ארצו הקטנטנה.

מחטט אצלו בזבל

עם אמת שאין בלתה.

אבל, בחור יקר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך באמת?

אתה צוחק.

כמרים וקצינים מחטטים בזבל, ואל מול הדגלים והמולדת ראוי רק לפרוץ בצחוק – אלה היו מילים נוטפות ארס כשפורסמו ב- 1930, בחברה שהצבא היה בה מוסד רב-עוצמה. כיום הכנסיות ריקות מתמיד וגיוס החובה תיאורטי בלבד. אישה כבת חמישים מבקשת שיפנו לה מקום. "את צריכה שני כיסאות?" שואלת אותה אחת הצופות. "לא תודה, אני לבד" עונה האישה – משפט וסיטואציה שלפני שמונים שנה היו אולי נתקלים בהרמת גבה באולם תיאטרון. לרוב היושבים באולם עדיין אין תינוקות. דגלים אינם נראים כמעט ברחובות ועבור רבים החליפה "אירופה" את "גרמניה". ב- 2005, במלאות שבעים שנה להתאבדותו של טוכולסקי, העלה לראשונה הברלינר אנסמבל את המופע "אנו השליליים!" – במילים אלה ענה טוכולסקי בזמנו למבקריו שהאשימו אותו בביקורת מוגזמת על גרמניה. במציאות החברתית והפוליטית של רפובליקת וויימאר, הוא השיב, אין כל ברירה מלבד לחזור ולמחות נגד המיליטריזם והלאומנות. שש שנים אחרי הפרמיירה, המופע עודנו מועלה באופן קבוע. הטקסטים מדברים על תקופה אחרת ועל בעיות אחרות. אבל החשבון עדיין פתוח.

לא הרחק מהתיאטרון היהודי, במבנה משוחזר מראשית שנות העשרים, פועל התיאטרון הקטן המכריז על עצמו כתיאטרון עממי. בבית הקפה שלו צבועים הקירות בזהב, עץ דקל מזדקר במרכזו ואורנמנטים בסגנון אוריינטלי משתלשלים מהתקרה. באולם עצמו מסודרים הכיסאות סביב שלחנות עגולים, ורק לעתים רחוקות ממלא אותו הקהל בהמוניו. על הבמה הרכב צעיר: זמרת, גיטריסט ופסנתרן. הרפרטואר: שירי ברטולט ברכט. ג'ני של הפיראטים, סורבאיה ג'וני, שירהּ של נָנָה – טקסטים ומנגינות שהפכו לקלאסיקה עוד בשנות העשרים, והיו לחלק מעולם האסוציאציות והדימויים של הספרות והתיאטרון בעשורים שאחר-כך. פרודיות וגרסאות רבות נכתבו על השנסונים והבלדות של ברכט ווייל. בפרודיה פסימית על שתי השורות המפורסמות ביותר מ"שירהּ של נָנָה" – "איפה הדמעות מליל אמש? / איפה השלג מן השנה שעברה?" – הספיד טוכולסקי ב- 1931 בשיר "איפה השלג…" את התרבות של בני דורו:

איפה הפרחים מן האביב אשתקד

            אנה-סוזנה?

האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד

            אנה-סוזנה?

הקהל המתורבת נהר בהמוניו

עם מבקרי תיאטרון נחושים.

כבר לא מעלים הצגות עכשיו

וזה בעצם כה אנושי.

תיירים אמריקניים, צרפתים, ספרדים, שוטפים את העיר. בשכונות פועלים נפתחות גלריות בזו אחר זו. מהנופים האורבניים שהסעירו את דמיונם של סופרים ואומנים לפני שמונים ותשעים שנה לא נשאר הרבה. גם להפגנות הענק ולשביתות של אחרי המלחמה אין עוד זכר, מלבד כמה פחי אשפה בוערים באחד במאי. האם זוהי נוסטלגיה – אותה שיבה אל האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד? לאו דווקא. אין בה מתיקות ואין בה קיטש. בכל מופע שכזה עומדת באוויר תחושת החמצה בשל הסוף הפתאומי והמוחלט של הניסיון לכונן חברה חופשית ותרבות ביקורתית. האם זו סאטירה? בקושי, ואם כן, הרי זוהי סאטירה על מה שכבר קרה.

אולי זהו ניסיון לתת הזדמנות שנייה לאותם קולות נכוחים וברורים? או רצון להבין באמצעות קברט וסאטירה משנות העשרים והשלושים מה השתבש אז? ואולי זה, כדבריו של אותו חובב קסטנר מבוגר, סוג של תראפיה?


[*] משמעותו הרחבה של הביטוי "למשוח בקקאו" או "להטביע בקקאו" (durch den Kakao ziehen) היא השפלה פומבית, הלבנת פניו של אדם ברבים. אבל ההקשר הפוליטי וההיסטורי שבו פורסמו השורות הללו נותן כאן לביטוי משמעות קונקרטית יותר.

הפניות לציטוטים לפי סדר הופעתם:
שתי שורות של קסטנר על פוטסדאמר פלאץ
Erich Kästner, Besuch vom Lande, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 149.
כמה בתים מתוך השיר "המנון לבנקאים" מאת קסטנר
Erich Kästner, Hymnus auf die Bankiers, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 97.
שיר בן ארבע שורות של קסטנר
Erich Kästner, Was auch immer geschieht!, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte. Hanser Verlag, München 1998, S. 175.
מכתב של קורט טוכולסקי לארנולד צווייג:
Kurt Tucholsky, Brief an Arnold Zweig, in: Ausgewählte Briefe 1913-1935, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1962, S. 333-339.
השיר "לתינוק" מאת קורט טוכולסקי
Kurt Tucholsky, An das Baby, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 959.
השיר "איפה השלג…" מאת טוכולסקי
Kurt Tucholsky, Wo ist der Schnee…, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 571.

שלבים וסורגים (סוג של יומן)

בית קפה בפינת רחוב. בפינה הנגדית – חנות רהיטים משומשים. מימן ומשמאל לפתח: מתלה מעילים, שורת כסאות תיאטרון, שתי מגרות. סמוך לשולחנות בית הקפה וכיסאותיו שעל המדרכה – מכונית דה-שבו כחולה, פתוחת גג. אחר הצהריים, יום שבת. משהו שבין קריאה וכתיבה להעמדת פנים – קשה לומר. כתב-עת בעל חזות אינטלקטואלית מקופל כמו ברישול. מחברת שורות פתוחה על קצה השולחן.

מסביב מחרישים הקולות בקלות מפתיעה. העלים היבשים שבין רגלי השולחן נדמים למטפחות המקומטות סביב סל הניירות שבחדר. רוח הולכת ורוח באה. האור נשאר ונשאר. מדי פעם הראש מתרומם ממחברת השורות ברגע של ריכוז אמיתי. על השולחן הסמוך ספלים משומשים. ואחר כך שכנים חדשים. ואחר כך, מתחת לשלט הנושא את שם הרחוב, עומדים שניים וכוסות בידיהם.

הרוח שבה. עוד כפתור נרכס. האור אינו עוד תכלת אלא כחול עמוק. הראש מתרומם. השניים שמתחת לשלט הרחוב יושבים כעת בדה-שבו הכחולה. וכעבור רגע הם אינם. הרהיטים שמעבר לרחוב נעלמו. פתח החנות מכוסה בסורגים.

***

בבוקר.

אני פוקח עיניים ומפחד לבדוק מה השעה. מביט מופתע בקרני השמש המאירות את הרצפה במלבנים בהירים. הקירות לבנים, התקרה לבנה. אני שוכב על הגב בלי יכולת לקום.

אני אוזר אומץ. השעה רק אחת-עשרה. עדיין בוקר. לאט ובזהירות אני מתיישב, מוריד רגל ועוד רגל. מדשדש אל המטבח, פותח חלון, מרתיח מים. מפעיל את הרדיו. וכל פעולה נמשכת ונמשכת ועולה בכוחות אדירים. אני מושך עצמי אל חדר האמבטיה, עומד מול המראה בלי תנועה.

אני לבוש ומוכן. אורז מחברת ועט וכתב-עת ספרותי וצועד אל הדלת. השעה שלוש אחרי הצהריים ואני יורד במדרגות.

***

על גג רעפים. מרחוק ירח עירוני בדמות מגדל טלוויזיה. סמוך לאוזניי קולות שקטים, מהוסים. קולות שהלילה וכיפת השמיים ואולי היכרות עמוקה ריככו אותם. סופה של ארוחת ערב על הגג. אני מקשיב לשיחה העצלה, החרישית. נדמה לי שלא יכולה להיות תחושת בית חזקה מזו: ארוחת ערב ביום שישי על הגג. תחושת בית בתוך נוף גגות הבתים ופנסי הרחוב של העיר הזאת. תחושת בית שאינה נעלמת עם רדת החשיכה. אני משתוקק לדבר גם כן בקול רגוע שכזה, בלי קושי, בלי מאמץ. להכיר כל שלב בסולם הרעוע המוליך חזרה מן הגג אל חום המטבח.

***

מלבנים בהירים של שמש על הרצפה. וסביבם כלום. הקירות לבנים, וביניהם כלום. בפרוזדור ארגזים אחרונים. אני עולה על שולחן ומסיר אהיל נייר מהנורה המשתלשלת מהתקרה. מבט אחרון בחדר שהיה לפנים מלא. אני סוגר אחרי את הדלת, שומט את צרור המפתחות אל תוך תיבת הדואר ששמי עוד כתוב עליה. שמי, פסיק, ושמה. אני יוצא החוצה, לרחוב. ובפנים כלום.

מלכת אמבטיה בברלין

אין לי מושג איך התגלגלתי לאירוע הזה. אבל הנה אני כאן: עומד בבר קטן בצפון העיר, לא רחוק מתוואי החומה, ומביט בתמונות שצולמו בשירותים של מועדון תל-אביבי שבינתיים כבר נסגר ונפתח מחדש תחת שם אחר. אמרו שיהיה גולדסטאר, אבל הבחור מאחורי הדלפק אומר שנגמר. עשרת הנוכחים מסתפקים בלית ברירה בבירה מקומית. עשרים, אולי שלושים תמונות תלויות בחדר. ובאי השירותים עושים בהן פרצופים למצלמה. ביחידים, בזוגות, בקבוצות. עם או בלי מכנסיים. שירותים דוחים. מאותם שירותים ששווה להתאפק בגללם כל הערב.

בין הנוכחים עובר חתן השמחה, מגבעת מיושנת לראשו, ומסביר על הקונספט, על השאלונים שחילק לבאי המועדון ושאל אותם מה הם נוהגים לעשות בשירותים וכמה זמן הם מקדישים לכל פעילות. ובפינת החדר ניצב גם שולחן שעוצב בצורת אסלה – עם נייר טואלט המרפד את המושב וכל יתר התענוגות – להניח עליו (או עליה?) את הבירה. "זה מדהים" הוא אומר. "המועדון הזה היה יכול להיות באותה מידה בברלין!"

היה זה ללא ספק חנוך לוין שנתן את ההגדרה הטובה ביותר למילה העברית הקולעת – שאינני יודע אם הייתה בזמנו – פלצנות: "לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי". אני מביט בפתח האסלה הנפער כלפיי בין כוסות הבירה וחושב שהמציאות, שוב, התעלתה על כל סאטירה. הנה קמה לה בברלין "מלכות אמבטיה" של ממש – שיתוף פעולה של מועדון תל-אביבי שהוא כל-כך אלטרנטיבי שבינתיים כבר אינו קיים ושל פאב ברלינאי שהוא כל-כך אינדי שאף-אחד לא בא אליו.

זה אולי לא לגמרי הוגן לקחת את כל ההייפ או הבאזז או הווייב הברלינאי סביב תל-אביב ולצמצם אותו לדרגת מושב האסלה, אבל הגרוטסקה זועקת לשמיים. גרפיטי מכוער בטושים על אריחי קרמיקה לבנים הופך באחת לפיסגת תרבות השוליים; מיכל מי ההדחה למושא של תשוקות; ישיבה על האסלה לתנוחה סקסית במיוחד. אין לי כל יומרה לומר משהו על ערכם האומנותי העקרוני של צילומים מהשירותים. אלא שלצילומים הללו לא נועד מלכתחילה להיות כל ערך אומנותי עקרוני. הם מקבלים את כל מגניבותם או ייחודם או מרדנותם מהיותם צילומי שירותים תל-אביביים. הגרוטסקה זועקת בדיוק בגלל שהשירותים אינם פסגת האמנות בתל-אביב וגם לא זירת החיים החברתיים העיקרית שלה. הגרוטסקה זועקת כי משהו שהיה יכול להיות קריקטורה טובה הופך במרחק כמה אלפי קילומטרים ובעזרת העיצוב הנכון למושא הערצה.

אני תוהה מה בעצם הופך שירותים במועדון תל-אביבי לפרויקט של אומן שוליים ברלינאי. האם הם עבורו סמל השחרור המיני בישראל? פריצת המוסכמות? אולי הם אמורים לבטא את תחושת "הנצורים והצודקים" השורה כביכול על תל-אביב? נדמה לי למען האמת שיש כאן משהו אחר – איזו משיכה אל הטינופת וההזנחה. השירותים האלה כל-כך דוחים שהם כבר כמעט אסתטיים. ברלין, יש לומר, היא עיר שהפכה את הזוהמה לסימן ההיכר שלה. "ברלין נשארת מטונפת" – זהו מין סלוגן הנישא בפי רבים. קירות בתים, חלונות, תחנות רכבת, הכל מכוסה כתובות בלתי נגמרות של גרפיטי – ולאו דווקא גרפיטי מתוחכם במיוחד. וכדי להילחם בכך כוסו כל החלונות בקרונות הרכבת התחתית בדוגמאות של שער ברנדנבורג. התוצאה, מיותר לומר, לא במיוחד אסתטית. אולי לכך התכוון חתן השמחה במגבעת המיושנת כשאמר שהמועדון הזה יכול היה להיות בברלין.

בעל [לקהל]: ואם אשתי לא מתה בינתיים הרי היא חיה באושר עד היום הזה כשהיא יושבת על האסלה, תוקעת בומים על-קוליים ומפריחה את נאומיה.

אשה [נואמת תוך ישיבה]: מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני-דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום. השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים את השלום. הבו לנו שלום.

בעל [סותם את האף]: אפשר לפתוח חלון?

לפני ארבעים שנה הושלכו עגבניות על הבמה בתל-אביב כשהוצג הקטע הזה מתוך "מלכת אמבטיה". כל סאטירה, כנראה, סופה להתיישן, או יותר נכון, להחליף את קורבנותיה. אני לוגם טיפות אחרונות של בירה מקומית ומניח את הכוס על שולחן-האסלה בבר קטן בצפון ברלין. הבדיחה הזו על חשבוני.

הציטוטים מתוך "מלכת אמבטיה" במהדורה: חנוך לוין, מה אכפת לציפור. מערכונים ופזמונים [1], הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1987. ציטוט ראשון עמ' 65, ציטוט שני עמ' 97.

תה בלי חלב, או: תעלומת כתב העת הספרותי

הרשימה הראשונה שעלתה לבלוג "עוד עז" עסקה במבוכה ופיק הברכיים הפוקדים אדם ממוצע הפוסע אל חנות ספרים מהסוג הישן, קטנה ומעופשת משהו, בת שמונים שנה, המנוהלת כבר ארבעים מהן על ידי בנו הנרגן של המייסד האגדי:

"וכי תוכל להיכנס סתם כך לחנות ספרים נוסטלגית ולחפש בסך הכל את החדש של פול אוסטר? כמובן, היא מחזיקה גם את הספרים האחרונים של הוצאת פנגווין. היא צריכה הרי גם לשרוד. אבל מי, בשם אלוהים, רוצה להימנות על אותם קוראים סתמיים שרק נכנסים לקנות ספר שקראו עליו במדור הספרות של איזה עיתון יומי? היש מי שרוצה ששמו ייקשר באותו צד ארצי, טכני, נאלח – המכירה עצמה? וכי לחינם מתנהלת אותה שיחה נצחית מעל לקופה, בין המוכר לבין קונה ממושקף שצעיף הצמר הסתבך לו בזקנו הלבן? דקות ארוכות הם משוחחים, מתבדחים על אותה רצנזיה אווילית בניו-יורק-ריוויו-אוף-בוקס, וכך מסווים את האקט עצמו, את עיסקת החליפין – סחורה תמורת כסף – שהרי כאן מדובר בספרות!!"

מאז חלפו – וזה כבר נושא בפני עצמו – שנתיים וחצי. פרק זמן שאפשר ללמוד ולהתפתח בו, לצבור אומץ וביטחון עצמי. וכך, מקץ שנתיים וחצי, מצאתי את עצמי בחנות ספרים נוסטלגית מול הכניסה לטריניטי קולג' בדבלין – מקום שרוחה של הספרות האירית שורה עליו. ועבור מי שהרוח איכשהו חמקה ממנו מוצגים בכל חלון ראווה עותקים-עותקים של יוליסס ודבלינאים. עמדתי ועלעלתי בספרים ובכתבי-עת בקומה השנייה – שהרי כל מבין דבר יודע שהאוצרות האמיתיים נחבאים במעלה המדרגות ולא בקומת הרחוב. וכשחזרתי הביתה, ומרוחה של הספרות האירית לא נותר הרבה, שלחתי ללונדון את סכום הכסף הדרוש וקיבלתי את ההודעה המשמחת: אנו שמחים לברך אותך כמנוי חדש של כתב העת שלנו, הגיליון הראשון יישלח אליך בקרוב.

עבר שבוע. ואני שבתי ונזכרתי באותן דקות במעלה המדרגות מול טריניטי קולג', ודמיינתי לי את ערבי שבת על הספה אצלי בבית, עם כוס תה בחלב וגיליון טרי של כתב העת הספרותי – מין פריסת שלום מן האיים הבריטיים. עברו שבועיים. הזיכרונות הפכו מעומעמים משהו. התחלתי בודק את תיבת הדואר שלי פעמיים ביום. עברו שלושה שבועות, ואני התחלתי בודק את תיבת הדואר שלי לאו דווקא מתוך תקווה לקרוא סוף-סוף על משרתים באנגליה של המאה השמונה-עשרה, ויותר כדי לאשר לעצמי שגם היום לא הגיע כתב העת הספרותי.

לורנצו לוטו, דיוקנו של עלם בחדר עבודתו

בתום השבוע הרביעי, יותר מתוך סקרנות מאשר כל דבר אחר, טלפנתי ללונדון. הצגתי את עצמי: שם, שם משפחה, מספר הזמנה. סיפרתי בקיצור נמרץ את קורותיי. וקיבלתי תשובה שאמנם לא הבטיחה שום דבר מעשי, אבל סיפקה לי תובנה על טיבו ומשמעות קיומו של כתב ספרותי. התשובה הייתה משהו כמו: "או, או, כן, שלחנו לך את הגיליון, אדוני, בהחלט שלחנו לך אותו. אני בהחלט מצטער. הוא אמור להגיע. היה צריך להגיע כבר אתמול? לפי לוח הזמנים שלנו? יש לך את לוח הזמנים שלנו? אה, באתר האינטרנט שלנו, כמובן, כמובן אדוני. כאמור, שלחנו את הגיליון. אני בהחלט מאמין שהוא יגיע."

הוא נשמע די מופתע, האיש בשירות הלקוחות של כתב העת הספרותי. נראה היה שעומס השאלות, התאריכים והתעריפים מעט בלבל אותו. ואני, אחרי שהנחתי את השפופרת ופניתי להכין לי כוס תה בלי חלב, נזכרתי במוכר הנרגן ובקונה הממושקף מלפני שנתיים וחצי ובשיחתם האינסופית מעל לקופה. כאמור – כאן מדבור בספרות. כאן מדובר בעניינים שברוח, רעיונות מופשטים, דימויים ליריים וסונטות קיץ.

כתב עת ספרותי, יותר מכל דבר אחר, הוא מהות מופשטת, אידיאה. רוחו של מלומד אחד מחליפה דעות עם רוחו של משכיל אחר. וביניהם עולה דמותו המיוסרת של משורר אפור שיער. השם נישא בפי כל, ואי-אלה פרגמנטים ושברי פולמוסים מרצנזיות מן העבר עודם חרותים בדברי הימים שלו. לבקש מכתב עת ספרותי כזה שיתגלם בבשר ויופיע אצלך במטבח – הרי זו סתירה בתוך עצמה, אם לא פאגאניזם ממש. בכך שרכשת לך מנוי לכתב העת הבטחת לך דריסת רגל בעולם האידיאות הזה. אתה יכול לצפות לו יום-יום, אתה יכול לטלפן ללונדון ולשאול האם כבר באה שעתו של הגיליון. אתה יכול לדמיין איך באים ומתכנסים המלומדים. אתה יכול לשקוע בהרהורים, איך ייראה הגיליון כשיופיע.

וכמובן, אם כשלת ונכנעת ואינך יכול לכבוש עוד את יצרך ואת תאוות הכאן-ועכשיו שלך, הרי שאתה יכול לקרוא באינטרנט. אבל כאן מופיעים שוב המוכר הנרגן והקונה הממושקף ומאחוריהם איש שירות הלקוחות וכולם כאחד מעווים את פניהם בהבעת גועל ואי-אמון. הרי אין כמו מגע הנייר המרשרש וריח הדיו הטרי, ומה יעלה בגורלה של הספרות בעולם שהפרוזה והשירה וכל שבע המוזות מתנדפות בו בלחיצת כפתור!

הניידים

בשעות האחרונות של סוף השבוע, בבירה אירופית אקראית, בלובי של אכסניה במרכז העיר.

השמיים אפורים, העיר מנומנמת. דפי נייר בשלל צבעים מפרסמים הופעות וקונצרטים, מתגלגלים על אבני הכביש ועל אבני המדרכה. קבוצות של תיירים מזדנבות בין בניינים, על הגשר אל צידו השני של הנהר ונעלמות בפתחו של פאב – כמו אותם נחשים אינסופיים הנעלמים וחוזרים ומופיעים בצד השני על מסך הטלפון הנייד.

העיר מנומנמת. תריסים נסגרים ברעש גדול, אוטובוסים ממהרים לחזור אל תחנת המוצא. משהו שבין אחרי מסיבה ללפני מצור. ובלובי האכסנייה, המכוסה גם כן ניירות בשלל צבעים המפרסמים ירידים ומופעים, פזורים בין שולחנות עץ, לאורך החלונות הגדולים הפונים אל הרחוב, ביחידים ובקבוצות, הם יושבים. עייפים מן החיפוש אחרי מה לעשות ולאן ללכת ומה לא להחמיץ בזמן הקצר שעוד נשאר. עייפים מן המראות החולפים מול העיניים, עייפים מן הכורח ליהנות, לצבור חוויות, ליצור על הדרך היכרויות ליום אחד, אולי שניים. הם יושבים, ביחידים ובקבוצות, ולמולם המחשב.

בחלון אחד פתוחה מפת האזור, וסמלים קטנים – של סכו"ם, של מיטה, של מסיכה צוהלת – מורים את הדרך כמו גחליליות. בחלון אחר פתוח הפורום או המדריך, ומגולל רשימות-רשימות של מקומות שאסור לעזוב את העיר מבלי לעבור דרכם קודם – מקומות נחבאים כמובן, אותנטיים, מקומות של מקומיים. ובחלון שלישי הם מתכתבים במסרים קצרים, משגרים חיוך או קריצה או כוס של בירה, מספרים בתמונות על הקורות אותם: כוס יין ביד וגבה מורמת, פסל גרנדיוזי והיד מחווה לעברו, תרמילאים-אחים-לדרך צוחקים ומתחבקים באחווה רגעית.

כבר אין צורך לחכות לחזרה הביתה כדי להשלים את הנסיעה – לגולל חוויות, לפתח תמונות, לשוחח. עוד בעודם בדרכים הם מספרים על כל צעד ושעל. מצלמים את עצמם וממהרים לבחון את התמונה. אין צורך בהמחאות נוסעים, אין צורך באסימונים, אין צורך בשיחונים או מילוני כיס, בתנועות ידיים, בחיוך נבוך או בעזרתו של עובר אורח מזדמן. באנגלית של אכסניות אפשר תמיד להסתדר, אנגלית של תרמילאים. המשפטים קצרים, מתארים את הדרך עד כה ואת הדרך שעוד נכונה, נעים בין עשרה שמות תואר ועשרים פעלים. החוויות דומות, היום בדבלין, מחר בברצלונה, כמו הנחשים האינסופיים הנעלמים ומופיעים מחדש בצד השני.

הם יושבים בלובי, עייפים מתנועה. עייפים מהיות בכל מקום ומהתחבר עם כל אדם. אלפי תמונות, אלפי אנשים, אלפי מקומות – וכל התמונות דומות כל-כך! פרצוף למצלמה, חיבוק קבוצתי בקור, או במטבח עם גיטרה. ההיכרות היא לשם ההיכרות, והיותו של אדם אוסטרלי היא עובדה מעניינת וחשובה מספיק לבסס עליה היכרות-של-נסיעות.

כן, הנוהג הזה לספור כמה חברים יש לך אינו מוגבל לתחומי הרשתות החברתיות. הוא נמצא גם בדרכים, בנסיעות. הצורך "לפגוש אנשים" נתפס כשייך אל חוויית הנסיעה: לשוחח, ללהג, להחליף פרטים עם אנשים שאין סיכוי לחזור ולפגוש בהם שוב. הרשתות החברתיות – כמו כל חידוש טכנולוגי – לא רק ענו על צורך קיים, אלא גם יצרו אופנה, קוד התנהגות, דרך מסוימת להסתובב בעולם.

ובשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, נוחתות עליהם לפתע שתי תחושות נושנות: עייפות וגעגועים. דווקא עכשיו, כשהם יכולים לשאת עמם את ביתם לכל מקום, להקים להם על כל שולחן ועל כל ספה את כל עולמם, כל זיכרונותיהם, ולחלוק עם הסביבה את אלבומי התמונות, את מדף התקליטים, את רגעי הילדות בטלוויזיה – דווקא עכשיו מזדחלים להם געגועים. בשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, מבעד למעטה של ניידות קוסמופוליטית צצים געגועים, ועייפות מן השיטוט שאין לו סוף.