שלבים וסורגים (סוג של יומן)

בית קפה בפינת רחוב. בפינה הנגדית – חנות רהיטים משומשים. מימן ומשמאל לפתח: מתלה מעילים, שורת כסאות תיאטרון, שתי מגרות. סמוך לשולחנות בית הקפה וכיסאותיו שעל המדרכה – מכונית דה-שבו כחולה, פתוחת גג. אחר הצהריים, יום שבת. משהו שבין קריאה וכתיבה להעמדת פנים – קשה לומר. כתב-עת בעל חזות אינטלקטואלית מקופל כמו ברישול. מחברת שורות פתוחה על קצה השולחן.

מסביב מחרישים הקולות בקלות מפתיעה. העלים היבשים שבין רגלי השולחן נדמים למטפחות המקומטות סביב סל הניירות שבחדר. רוח הולכת ורוח באה. האור נשאר ונשאר. מדי פעם הראש מתרומם ממחברת השורות ברגע של ריכוז אמיתי. על השולחן הסמוך ספלים משומשים. ואחר כך שכנים חדשים. ואחר כך, מתחת לשלט הנושא את שם הרחוב, עומדים שניים וכוסות בידיהם.

הרוח שבה. עוד כפתור נרכס. האור אינו עוד תכלת אלא כחול עמוק. הראש מתרומם. השניים שמתחת לשלט הרחוב יושבים כעת בדה-שבו הכחולה. וכעבור רגע הם אינם. הרהיטים שמעבר לרחוב נעלמו. פתח החנות מכוסה בסורגים.

***

בבוקר.

אני פוקח עיניים ומפחד לבדוק מה השעה. מביט מופתע בקרני השמש המאירות את הרצפה במלבנים בהירים. הקירות לבנים, התקרה לבנה. אני שוכב על הגב בלי יכולת לקום.

אני אוזר אומץ. השעה רק אחת-עשרה. עדיין בוקר. לאט ובזהירות אני מתיישב, מוריד רגל ועוד רגל. מדשדש אל המטבח, פותח חלון, מרתיח מים. מפעיל את הרדיו. וכל פעולה נמשכת ונמשכת ועולה בכוחות אדירים. אני מושך עצמי אל חדר האמבטיה, עומד מול המראה בלי תנועה.

אני לבוש ומוכן. אורז מחברת ועט וכתב-עת ספרותי וצועד אל הדלת. השעה שלוש אחרי הצהריים ואני יורד במדרגות.

***

על גג רעפים. מרחוק ירח עירוני בדמות מגדל טלוויזיה. סמוך לאוזניי קולות שקטים, מהוסים. קולות שהלילה וכיפת השמיים ואולי היכרות עמוקה ריככו אותם. סופה של ארוחת ערב על הגג. אני מקשיב לשיחה העצלה, החרישית. נדמה לי שלא יכולה להיות תחושת בית חזקה מזו: ארוחת ערב ביום שישי על הגג. תחושת בית בתוך נוף גגות הבתים ופנסי הרחוב של העיר הזאת. תחושת בית שאינה נעלמת עם רדת החשיכה. אני משתוקק לדבר גם כן בקול רגוע שכזה, בלי קושי, בלי מאמץ. להכיר כל שלב בסולם הרעוע המוליך חזרה מן הגג אל חום המטבח.

***

מלבנים בהירים של שמש על הרצפה. וסביבם כלום. הקירות לבנים, וביניהם כלום. בפרוזדור ארגזים אחרונים. אני עולה על שולחן ומסיר אהיל נייר מהנורה המשתלשלת מהתקרה. מבט אחרון בחדר שהיה לפנים מלא. אני סוגר אחרי את הדלת, שומט את צרור המפתחות אל תוך תיבת הדואר ששמי עוד כתוב עליה. שמי, פסיק, ושמה. אני יוצא החוצה, לרחוב. ובפנים כלום.

תעודת לידה

מכל המסמכים שהמציאה הבירוקרטיה, תעודת לידה היא ללא ספק המוזרה ביותר. כי מסמכים אחרים – תעודת נישואין, רישיון נהיגה, דרכון – מקנים לך משהו. הם מקנים לך זכויות מסוימות, מהווים הוכחה להכרה הרשמית שהבירוקרטיה מעניקה להיבט זה או אחר של חייך. אבל מה תפקדיה של תעודת לידה? להוכיח את עצם קיומך?

או אם לנסח זאת אחרת: בבואך אל מוסד כלשהו של רשויות המדינה, נדרש ממך להציג מסמכים שונים ומשונים. ואם אין ברשותך את המסמך המתאים, הרי אפשר לחשוד בך שזכות זו או אחרת אינה מוקנית לך על פי חוק, שהיבט זה או אחר של חייך אינו מוכר על ידי הרשויות. אבל מה אם אין ברשותך תעודת לידה? מה יקרה לאדם שיגיע אל אשנב זה או אחר בעיר זו או אחרת לצורך זה או אחר ולא יוכל להציג תעודת לידה? האמנם יש להסיק מכך שאדם זה מעולם לא נולד? או שלידתו הלכאורית אינה מוכרת על ידי המדינה מפני שלא נמצאו לה סימוכין מתאימים?

ומה תהיינה ההשלכות של מצב כזה? הרי ברור שאי אפשר להמציא תעודה שכזו רטרואקטיווית. האם הדרך היחידה לטפל באי-הסדרים הללו תהיה בהתאמת המציאות אל הכתוב ברישומי הבירוקרטיה – כלומר, להביא לסופו את קיומו של אותו אדם שאינו יכול להמציא את הסימוכין הנדרשים ללידתו? או שמא תתקיים פרוצדורה לפנים משורת הדין למקרים שיש בהם נסיבות מקלות, אותה פרוצדורה דתית עתיקת יומין – הלידה מחדש?

ועדיין, על אף שהמחשבות הללו מטרידות הן, ועל אף שתעודת הלידה היא ללא ספק המסמך המוזר ביותר שהמציאה הבירוקרטיה, עדיין אין בה, בתעודת הלידה, ולו שמץ מהפואטיות ומן ההכרה הנוגה ופקוחת העיניים באי הודאות הקיומית, כפי שהן ניבטות בעצב משלט נייר מרוט על קיר משרד הפנים, שעניינו: תעודת זהות אבודה.

גזירי עיתון

גזירי עיתון הגיחו ממעטפה חומה, עטורת בולים כמו חזהו של גנרל שבע-קרבות, מכוסה חותמות כמו דרכונו של נוסע חסר-מנוחה. גזירים שהוצאו מהעיתון בקוים ישרים כמעט, בקפידה, שלא להוסיף עוד מכאוב שלא לצורך.

לא הכרנו. אתה יושב, שוב, ותוהה, מה צובט את אותה צביטה, כשנודע לך על איש כזה שמת – משורר, שחקן, צייר. לא הכרנו. והנה אותם גזירי עיתון – רק הגזירים, וסביבם דממה – האיש מת. האיש שעמד בינך לבין העולם, איש שצר צורות מן העולם, שעשה לך עולם שהוא שלך. שפגשת בבירות-העולם, על במות, על-גבי כרזות, על קירות של מוזיאונים. בסביבה זרה כזו הסתכלת מהצד, איך בוחנים אחרים את הבמה, את הכרזה, את התמונה – חשת אותה צביטה של קנאה. חיכית לשוב לרגע הראשון –

בבניין אפרורי, אפלולי, מרובה-פרוזדורים, בחדר של קירות גבס, אז נלכד מבטך בין ארבע צלעות המסגרת. עץ עמד בשלכת, ספסל נותר עירום, בתים של קירות חומים. בין ענפי העץ – חלון אחד הבתים. ומתוך החלון בקע אור עמום, אור של אחר-הצהריים, קטן, לקריאה, לחסוך בחשמל אך לחוס על העיניים.

אותה עצבות של אחר-הצהריים, בשכונה השקטה והירוקה. אותה עצבות של שכונה המתרחקת ממך עם רדת הערב, עם בוא אלומות הפנסים ברחובות והבהוב הפנסים בשכונות המרוחקות. אור עמום בחלון אחד הבתים, ורוח קלה.

אחד אחד הם נושרים – עוד רפרוף, רחש הצניחה – אלה שעמדו בינך לבין העולם, צרו צורות וצבעים, זכרונות, רשמים. ואתה, נשאר עירום, בבירות-העולם. ורוח קלה.

בגן החיות

הקוף (נוכח המבקרים): "איזה מזל, שכל אלה נמצאים מאחורי סורגים!"

טוב להתחיל את הביקור בגן-החיות בכלוב הקופים. מיד משתררת אווירה מבודחת. בפינה יושב אחד ומגרד את הגב, אחר מקלף בננה, שלישי אוסף בוטנים מהרצפה. ובשלב כלשהו מתחילה אי -נוחות קלה להציק ולעקצץ. מי בדיוק מסתכל כאן על מי? מי בדיוק המצחיק והמוזר כאן?

טוב להתחיל את הביקור מול כלוב הקופים, כדי להתרגל בהדרגה לתחושת האי-נוחות הזו. אחר-כך אפשר לגשת אל הקרנף המתרחץ בבריכת בטון של מטר על מטר, מעיף נתזים בתנועותיו המגושמות. נוף ילדותם של אבות-אבותיו נראה מן הסתם אחרת. ורק קרנו מבצבצת מעל פני המים. דירר היה מתאכזב.

בין שני כלובים עומד המטפל וחותך ירוקת לארוחת הצהריים. הלב מתמלא קנאה. בו אף אחד לא נוזף אם חתך את הירקות גדול מדי. לא. הוא זוכה במבטים של הכרת תודה בעודו מגיש מזון ומשקה לצמחוני הסהרה.

ואז, ממש בסוף, אחרי הביקור אצל הג'ירפות בעלות המבט הסקפטי והזברות הנחמדות, אחרי כל אלה הוכנת כיאות למחזה שליד שער היציאה: גמל אפריקני מדשדש בארגז חול וסביבו תלוליות שלג וכפור שטרם נמסו.

*משפט הפתיחה הנו מתוך טקסט של קורט טוכולסקי – "כלוב הקופים".

ליד המוזיאון

אישה עומדת ומנגנת באקורדיון סמוך לכניסה למוזיאון. מין מוזיאון שכזה, שזכה לעמוד עם שפיץ מעוגל בקצה האי שבלב הנהר, עם גשר ימינה וגשר שמאלה. שפיץ מעוגל שכזה, עם חלונות צרפתיים ותקרת זכוכית, שפיץ מעוגל ובימים ראשונים כאלה של שמש גם מואר.

ואתה תוהה שמא תיכנס רגע אל אותו מוזיאון מעוגל ומואר ותיתן מבטך בטורסו כזה ובטורסו אחר, תתכופף ותכווץ העיניים לקרוא מה כתוב על התווית שמתחת. מעניין, מעניין. לא ידעתי שהוא עבד גם עם שיש. שמא תתהה למה הצעדים במוזיאון תמיד רועמים יותר מאשר בתחנה המרכזית והאם זו הסיבה שהולכים תמיד מוזר כל כך באולם מעוגל של מוזיאון מואר: בחצי צליעה, עם ידיים על הגב, הראש תמיד מופנה לאנשהו, מחפש לו משהו מעניין. ובכוח משונה תימשך דווקא אל החלון ותנסה להציץ דרך הוילון הלבן שמווסת את אור השמש, תנסה להציץ אל הסרט האילם שברחוב, אל כל אותם חופשיים ומאושרים עם בקבוקי בירה ותנועות ידיים בלתי מרוסנות. ואתה עומד לך בין כל אותם קטועי ידיים וקטועי ראש, מסורגי שרירים וחסוני ירכיים, מתפעל מן הבניין היפה וממזג האוויר הנפלא ומהשמש החודרת מבעד לתקרת הזכוכית, ותציץ שוב מבעד לחלון.

אישה עומדת ומנגנת באקורדיון בכניסה לאותו מוזיאון, ורוכלים מציגים לראווה פותחי-מעטפות ומחזיקי מזלגות ומכשירי רדיו מקולקלים ומגדירי צמחים מלפני עשרים שנה וכל כתבי. הבירה שבתחתית הבקבוק מתחממת לאיטה, הראש כבד. שמא תיכנס רגע אל אותו מוזיאון קריר, להצטנן בחברתם של סוסים מכונפים ואריות אנושיים, של עלמות בשמלות שיש? שמא תיקח לך עלון הסבר ותנסה בכל זאת להתרכז, למרות הראש הכבד והשמש שבחוץ?

התחלות של ספריה

כמה ספרים עמדו על אדן החלון בשבועות הראשונים. לא היו רבים מהם. מבחר מוזר של מה שניתן במתנה, של מה שעוד לא נקרא עד תומו ושל מה שהוטל עליו להעניק מעט תחושה של בית בשכבי על מזרנים זרים. הכביסה הרטובה נחה מול אדן החלון על חמורים מעץ שמאוחר יותר הפכו לרגליו של שולחן הכתיבה. בד לבן ונעצים שימשו כוילון, כיסא ומזוודה כארון. גם הגיון יש בכך: כביסה רטובה על חמורים מעץ, משם אל הכיסא ולאחר השימוש היישר אל הרצפה. לשם מה לך ארון?

ואז הגיעה שידת ספרים לבנה וסתמית, והספרים, שבינתיים תפסו גם את אדן החלון השני, הושמו בה כלאחר כבוד. מדף אחד היה מלין בנוחות את כל הספרים כולם. אבל הם מתפרשים בכל זאת על פני שלושה מפלסים ושש פינות. הרי אין מקומם של ספרי עיון עבים שמעולם לא נקראו בקרבת ספרות יפה שלא נקראה גם היא.

לקרוא ספרים, זהו עניין מסובך. זהו עניין שדורש כוח רצון, סבלנות, אורך נשימה. לא כך ברכישת ספרים, בעיקר בדוכנים שעל המדרכה או בשוק פשפשים: פלטות ארוכות, נשענות על חמורים מעץ, כורעות תחת ארגזי קרטון שהספרים מסודרים בהם לפי מחבר או לפי המחיר. אפשר להיעצר בחריקה מול ספר אקראי, לבחון את פניו ואחוריו, לשלם ולשים בתיק. והנה יש לך ספר חדש. ובערב אפשר להוציא אותו מן התיק ולהניח בשידת הספרים, בפינה המתאימה לכך. או, כפי שלעתים הוא המקרה, להרהר: מה מקומו של דין-וחשבון מאת סופר אהוב על מלחמה זו או אחרת? שאלה קשה. שהרי אנחנו לא קונים לנו ספרים סתם כך בסיטונות לקשט בהם את החדר. אנחנו מקימים לנו ספריה. ובספריה שכזו אין מקומו של דין-וחשבון מלחמתי עם רומן לבני-הנעורים, גם אם במקרה נכתבו על ידי אותו סופר. ואולי דווקא כן?

במדף התחתון נחים פטיש ומסמרים. את התמונות יש עוד לתלות. וגם ז'קט אחד על קולב מעץ נאחז בפינה העליונה של השידה הלבנה, מעל אלבום תמונות קטן. ארון של ממש עדיין אין.

בחזירתו מצא את ביתו נעול

"בחזירתו מצא את ביתו נעול." משפט פתיחה נפלא לסיפור קצר. הסיפור כולו מקופל בו. קראנו אותו בתיכון, בשיעור ספרות. "פרנהיים" מאת ש"י עגנון. איש חוזר מהמלחמה, לומד מהמשרתת שהילד מת, שאשתו עזבה, שהוא עתיד להיות מסולק מן הפירמה שהוא שותף בה. ובמשפט האחרון הוא עוד מסתכל רגע על החדר, על כל יושביו, שאינו חלק מחייהם עוד, וסוגר את הדלת.

מתוך הרגל הרמתי אז את ידי, באותו שיעור ספרות, כששאלה המורה "מה אתם מרגישים כלפי הגיבור?". "חמלה", עניתי, ומיד התחרטתי. כלפי אותו גבר עצוב שאיבד את עולמו, ובסופו של דבר יוצא מן החדר בשקט, סוגר אחריו את הדלת, חשתי בעיקר השתאות. כמעט אצילית היא המחווה האחרונה של פרנהיים.

רק בספרות יכול אדם לקנות את עולמו ברגע אחרי שאיבד הכל, פשוט בכך שסגר אחריו את הדלת, בכך שאינו עומד עתה מול ביתו הנעול, אובד עצות. עתה סוגר הוא את הדלת מאחוריו וחותם את הסיפור. וכל אותם בורגנים אירופיים פטפטנים, המשוחחים רק על הפירמה ועל מי-פטלים ועל החריונים שהעוזרת שכחה לנגב מחבל הכביסה קודם שתלתה עליה את הלבנים – הם כולם חסרים את אותה תכונה נאצלת של פרנהיים: הם אינם יכולים להישיר עיניים אל מה שזימנו להם חייהם.

בחזירתו מצא את ביתו נעול.

ובכן, בחזירתי מצאתי את ביתי נעול. מנעול אימתני היה מתוח לרוחב הדלת, ואני דידיתי ברחובות קפואים ואפורים, עם תרמיל עצום ומשקל עודף אל עבר תחנת המשטרה, שם חיכה לי המפתח. בשיאה של חופשת חג-המולד וראש-השנה חשתי כמתהלך בעיר רפאים. שישה ימים העברתי בוינה המקושטת והממורקת, בין שווקים של עצי אשוח וצְלָבוֹנים מעץ זית של בית-לחם ויין חם וקדחת מתנות. הנסיעה ברכבת-הלילה אל וינה המהודרת נדמתה לי כצלילה אל אותם ספרי-ילדות שיכולתי לחזור ולקרוא בהם שוב ושוב. ביום הנסיעה עוד סרתי אל האוניברסיטה השוממה, אחרון הסטודנטים שעוד נשאר בברלין, שעוד לא הגיף את התריסים וסגר את ברז הגז ונעלם.

והנה חזרתי מוינה, מעביר את הלילה בתא שהיה כולו לשימושי, ומצאתי את ביתי נעול. אף עוזרת לא פתחה לי את הדלת לאחר שצלצלתי ושניתי ושילשתי. רק דירה קרה וריקה שאין מנוס אלא לקרוא לה בית.

"השקיף על החדר ויצא וסגר את הדלת". ואז מה? שאלה מטופשת, שאלתו של הקורא כל שעות אחר-הצהריים שהספר נגמר לו בין האצבעות והוא חש עצמו מרומה – מה קורה אז? הוא שואל את עצמו.

סגר לו פרנהיים את הדלת ויצא, והתפוגג. ורק אתה, בשר ודם, שסגרת את הדלת ויצאת, רק אתה נשאר כעת עם מה שמעבר לה. את עולמך לא קנית, וכעת עליך לבנות לך אותו לבדך.