נאום תשובה למפיקת גל"צ

השעה הייתה קצת לפני עשר בלילה כשצלצל הטלפון הנייד שלי ועל המסך הופיעה שיחה לא מזוהה. עניתי ב"הלו" חששני. המרחק מעצים אצלי תמיד את הדאגות. "אבנר?" שאלת. אישרתי שאני הוא. "מדברת … מהתכנית של רזי ברקאי, מה שלומך?" מלמלתי משהו ואת המשכת: "אנחנו רוצים לעשות מחר אייטם בתכנית על איך מדברים בעולם על כל מה שקורה כאן. איך זה באמת נראה בברלין? העיתונים, הדיבור ברחוב?"

הלב שפרפר אצלי לרגע שב לסדרו ואני רק אמרתי: "אני לא חושב שיתאים לי לדבר מחר."

"אני מבינה. למה לא, אם מותר לי לשאול?"

"פשוט לא יתאים לי."

"אוקי, אני מבינה. לילה טוב."

וכשהנחתי את הטלפון ושבתי לתלות כביסה שאלתי את עצמי, למה לא באמת? האינסטינקט היה מיידי, אבל מה עמד מאחוריו? האם לא הייתי צריך לנצל את הריאיון כדי לומר בדיוק מה דעתי על ענן הסרחון הזה? לומר שאף אחד לא קונה את התעמולה של ממשלת ישראל ולכולם ברור שמדובר בתרגיל בחירות ציני על חשבון חיי אדם?

לא, לא הייתי צריך. את דעתי על המלחמה הזו, כל עוד לא שואלים אותי, אני שומר לעצמי. אינני בדרום, אינני בתל-אביב, אינני בירושלים. קשה לי להאמין שדעתי הייתה שונה לו הייתי כעת בארץ, אבל קשה לי לראות מה אני יכול להוסיף שלא אמרו עד כה אנשים שחיים בצל הסכנה ובכל זאת אינם מסכימים למלחמה הזו. ומלבד זה, תהיה זו תמימות לחשוב שהייתי יכול לומר בריאיון את אשר על ליבי. אם קולו הרועם של המנחה אינו מספיק, אפשר תמיד לבקש מהטכנאי להחליש מעט את הערוץ שממנו בוקע המרואיין, במקרה הצורך להשתיק אותו לגמרי. מנחים מנוסים, כאלה המשדרים תמיד ממלכתיות, אינם נגררים לתגרות מילוליות עם המרואיינים שלהם. הם נותנים למאזינים תמיד את הרושם שהשיחה מתנהלת על פי כללי הדיון. זה מה שנקרא חופש הביטוי.

נשארנו אם כן עם התפקיד שבו ביקשת ממני לשמש לשעה קלה בתכנית של רזי ברקאי: תפקיד הפרשן, כלומר זה המסתכל מן הצד ומנתח בקור רוח כאילו נטול פניות; זה שעורם תילי תילים של מילים כדי שלא תהיה שניה אחת של שקט; זה שמשווה לדבריו טון סמכותי גם כשאין לו צל-צלו של מושג, לבל יוותר מקום לצל-צלו של פקפוק בדבריו; זה שמלווה את תנועת הכוחות כפי שעשו לפנים חצוצרות המלחמה ותופיה – מוזיקת לכת להעלאת המוראל הלאומי. ואם כל הפרשנים אומרים אותו דבר כל ארבע שנים, הרי זה רק משום שמוטיב החזרה מרכזי כל-כך למארשים צבאיים.

כי הרדיו, הטלוויזיה, המשדרים המיוחדים והגלים הפתוחים הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה. בעת מלחמה, אף יותר מבזמנים אחרים, התקשורת אינה מסקרת מן הצד – היא חלק מהמכונה. שהרי כמה דקות שידור נדרשות לדיווח עובדתי על ההתרחשויות האחרונות: עשר? חמש-עשרה? אחר כך עוברים לשירים שאהבנו, להווי חיילים, לספקולציות ופרשנויות. לא, בתפקיד הזה איני משחק.

עשיתי כבר מספיק שטויות בשלוש שנותי כחייל בגל"צ. מדי פעם, בימי שישי, יצאתי עם ניידת השידור להביא ד"שים וסיפורי מוראל של חיילים. פעם אחת היה זה ממחסום קלנדיה, זמן קצר אחרי שהותקנה בו מערכת שנועדה להעביר בני אדם כמו בני בקר – ללא מגע יד אדם. הכל בכפתורים ומסכים מרחוק. פעם אחרת היה זה מבסיס משמר הגבול במזרח ירושלים. ועוד פעם עם כמה מילואימניקים אי-שם ליד שכם. ותמיד שרתה עליי רוח המפקד. תמיד נתבקשתי בתחילת התכנית לתאר את שרואות עיניי, ותמיד סיפרתי על גבעות ירוקות. אף לא פעם אחת על גדרות הפרדה, מגדלי שמירה וכפרים פלסטיניים הכלואים בתווך.

חלקנו גויסנו לעמוד במחסומים, חלקנו להאזין במודיעין, וחלקנו לבדר את העם, להביא חדשות, להעביר את הזמן ולהעלות את המוראל. האחרונים הם מה שהוגי שמאל יקראו לו אינטלקטואלים – ולא בהערכה יתרה: קבוצה מצומצמת שתפקידה לתווך בין השלטון לבין העם, לתת חזות של תרבות, בידור ואידיאולוגיה לאינטרסים של השלטון. אני מילאתי בצייתנות את התפקיד שהועידה לי חלוקת העבודה של הצבא, וככזה אני שמור בספר הטלפונים של מערכת החדשות של גל"צ. וכך מצאת את שמי כשחיפשת מישהו בחו"ל שיוכל לספר "איך זה נראה משם". אחד משלנו, שהוכשר על ידינו, שמדבר בשפתנו.

אולי הייתי צריך לסרב מראש להתגייס; אולי הייתי צריך לסרב לשידורים ההם עם הניידת – או לפחות לנסות להתחמק מהם; אולי הייתי צריך לתאר בדיוק את מה שראו עיניי בעומדי בבסיס צבאי בגדה המערבית. דבר אחד בטוח: לא הייתי צריך לעמוד שם בימי שישי בבוקר ולתאר פסטורליה של הרג ודיכוי.

אלא שאין הרבה תוקף לוידויים והכאה על חטא כל עוד אין בצידם החלטה לא לחזור על אותו מעשה בעתיד. אז עכשיו מאוחר מדי לסרב, אבל אני במשחק הזה לא משתתף יותר. אין בכך לא אומץ ולא צל-צילו של סיכון עבורי, קל לעשות זאת ממושבי בחו"ל. ובכל זאת, המעט שאני יכול לעשות בעוד באולפנים מפמפמים שירי הלל ולכת לעוד מלחמה נפשעת וחסרת תוחלת הוא לומר לך, מפיקת גל"צ, "לא", ולהסביר כאן באריכות מדוע.

שירות באס-אס כן, ביקורת על ישראל לא.

זו אמת המידה המוסרית שקבעה היום מדינת ישראל.  השירות של גראס באס-אס והגילוי המאוחר החליקו איכשהו בגרון כשנודעו ב- 2006. אבל ביקורת על ישראל? זה לא. זו כבר אנטישמיות. זו כבר פרסונה נון גראטה. טוב לדעת שכך נראה העולם מנקודת מבטה של מדינת ישראל.  

האמת היא שמדינת ישראל עשתה היום שירות גדול לגראס. עד היום התייצבו נגדו לא מעט קולות ליברליים והאשימו אותו בביקורת מוגזמת ומעוותת, האשימו אותו שהוא מנסה לנכס לעצמו את תפקיד הקורבן. יהיה קשה הרבה יותר לעשות זאת כעת. לא הרבה מדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות מגיבות באיסור כניסה לשטחן על אינטלקטואלים שסרחו.

אבל האמת היא שזה גם עצוב. לא שיש כאן משהו חדש. מהו כבר איסור כניסה אחד לעומת כיבוש בן ארבעים. וגם ברנבוים וחומסקי כבר זכו לטעום את נחת ידה של הדמוקרטיה הישראלית. זה עצוב בגלל המימד הסמלי של ההחלטה הזו, החלטה שקשה לתאר את עומק הבורות והבהמיות שמאחוריה. אולי כדאי רק להזכיר בקצרה מי הוא האיש שמדינת ישראל אסרה היום על כניסתו לשטחה.

רומן הביכורים של גראס "תוף הפח" ראה אור ב- 1959 והיה אחד הספרים הראשונים בגרמנית שעסקו בעבר הנאצי. הוא מתאר בין היתר את חיסולה של הקהילה היהודית בדנציג ואת שריפת בית הכנסת בעיר בליל הבדולח. חלקו האחרון של הרומן מתרחש במערב גרמניה של אחרי המלחמה. בכך היה גראס בין הראשונים שיצאו נגד התפיסה שראתה בסוף המלחמה ובהקמת הרפובליקה של מערב גרמניה את "שעת האפס" של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. רק לשם השוואה: קונרד אדנאוור, שעוד היה אז קנצלר, הודיע כמה שנים קודם לכן שיש להפסיק עם "טירוף הדה-נאציפיקציה". זה היה האקלים הפוליטי שנגדו יצא גראס בראשית דרכו.

אחת המחוות המזוהות ביותר עם ההתמודדות של גרמניה המערבית עם העבר הנאצי שלה היא כריעת הברך של הקנצלר וילי ברנדט באנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה.

אולי כדאי להזכיר שגראס התגייס למסע הבחירות של ברנדט ב- 1969. מול ברנדט, איש מחתרת אנטי-נאצי לשעבר, התמודד הלמוט קיזינגר, בעברו איש המפלגה הנאצית. על מסע הבחירות הזה כתב גראס את הספר "מיומנו של שבלול", שבו הסביר שסירב להשלים עם האפשרות שנאצי-לשעבר יהיה קנצלר גרמניה. באותו ספר הוא גם סיפר בהרחבה את סיפור חיסולה של יהדות דנציג. הוא ביקר בישראל לצורך מחקר וכתיבה וראיין כמה מבני הקהילה.

גראס היה מהקולות הבודדים בזרם המרכזי שהתנגדו לאיחוד גרמניה אחרי נפילת חומת ברלין. הוא חשש מעליית הלאומנות הגרמנית והכוחנות הגרמנית – במקום זאת קרא לכינון פדרציה גרמנית בהתאם לעקרונות המהפכות הליברליות של 1848 ואמנות הקהילה האירופית. אחרי מיני ספרים שעסקו בהיסטוריה הגרמנית במאה העשרים, בין היתר גם בסבל הגרמני ובגורלם של הפליטים מן המזרח – דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת – פרסם גראס ב- 2006 את האוטוביוגרפיה שלו "בעת קילוף הבצל", שכללה גם את הגילוי, אחרי עשורים של הסתרה, על השירות באס-אס בסוף המלחמה. ובקיץ האחרון, בראיון של גראס עם תום שגב ב"הארץ", הוא אמר מפורשות שהוא מתנגד לחרם על ישראל.

זה האיש וזה פועלו. השיר שלו, כמו שאמרו כבר רבים, היה בכמה נקודות מעוות. אבל העיוות האמיתי הוא באיסור הכניסה על גראס. מדינת ישראל אסרה על כניסתו של אחד הקולות החשובים ביותר בהתמודדות עם העבר הנאצי. כדאי לזכור את זה עם תחילתה של עונת המשלחות לפולין, או בפעם הבאה שראש ממשלה ישראלי יציג מכתבים מאושוויץ באו"ם.

עוד הערה על מעמד הביניים

"בנתב"ג אין עגלה אחת פנויה" – זו הייתה אחת אחת ההערות שנשמעו עם תחילת המחאה בישראל, כשהפוליטיקאים עוד ניסו להסביר שאין בארץ מצוקה כלכלית.

לא הייתי בנתב"ג לאחרונה, אבל נדמה לי שיש בכך משהו: שאנשים אכן מרבים לנסוע לחו"ל, לרכוש מכשירי חשמל חדשים ולצאת למסעדות. האין זה פרדוקס? איך יכול להיות שתשעים אחוז מהציבור תומכים במחאה על יוקר המחייה, ועדיין הצריכה בישראל של מוצרי פנאי – "מותרות" כמו שאמרו פעם – יחסית גבוהה?

נדמה לי שזה הפרדוקס המאפיין חלקים גדולים של מעמד הביניים בעולם המערבי. במערכת כלכלית המבוססת על חוזים אישיים קצרי טווח במקרה הטוב או על עבודה כעצמאי ללא זכויות סוציאליות במקרה הרע, רבים אינם מצליחים לקנות את הדברים שהם באמת זקוקים להם: פנסיה, רפואה, חינוך – כל המרכיבים העושים את מה שאנחנו קוראים לו ביטחון כלכלי ויציבות לטווח ארוך. מעט הכסף שאפשר לחסוך בעבודות זמניות, מאה שקל פה, מאתיים שקל שם, הולך אז למסעדות או לדילים לאירופה. דבר אחר אי-אפשר לקנות בו.

אני מסתכל די הרבה בתמונות בפייסבוק: אינסוף התמונות שאנשים מצלמים כשהם יושבים במסעדה מול מנת-ענק או בעודם בבית הנתיבות בשדה התעופה שאי-אפשר למצוא בו עגלה אחת פנויה. בל נטעה: זה לא עושר. זה לא שגשוג. התמונות האלה הן פרס הניחומים שלנו בעולם של חוסר ביטחון משווע. עולם של מכשירים מתוחכמים במחירים מצחיקים, של טיסות זולות עד כדי גיחוך, של מסעודת מתוחכמות עם אצות אנינות מהאוקינוס ההודי: עולם לצרוך בו את הרגע, כי מעבר לרגע מחכה התהום של האבטלה, המחלה, התאונה או הזקנה. הרגעים האלה, הצילומים האלה, מעידים אולי על שפע, אבל לא על רווחה. הם לא סמל לעושר, אלא סמל העוני החדש. מלבד המבורגרים ודילים של הרגע האחרון אין לנו כלום.

…

רשימות קודמות על מעמד הביניים:

קיץ 2011: לידתו של מעמד הביניים בישראל

על היפסטרים ותכניות בישול

הניידים

קיץ 2011: לידתו של מעמד הביניים בישראל

אחת האבחנות החשובות ביותר בדיון על מעמדות חברתיים היא האבחנה בין קיומם של אינטרסים ותנאים חומריים המשותפים לפרטים רבים בחברה, לבין תחושת השותפות שהאינטרסים והתנאים המשותפים מעוררים אצל כל אחד ואחד מהפרטים האלה. כלומר, האם האדם היחיד מודע לכך ומכיר בכך שהוא חולק תנאים כלכליים ואינטרסים חברתיים עם רבים אחרים בחברה שהוא חי בה, האם בני האדם שיש להם צרכים משותפים ובעיות משותפות רואים את עצמם כמרכיבים מעמד חברתי. האם הם חושבים על עצמם כחלק ממעמד חברתי והאם הם מעוניינים לפעול ולקדם את ענייניהם כקבוצה.

בשבועות האחרונים נולד המעמד הבינוני הישראלי במובן השני: המעמד הבינוני ככוח פוליטי.

הקבוצה הזו אינה הומוגנית – ממש כשם שהמחאה החברתית אינה הומוגנית. מצוקת הדיור במרכז תל-אביב אינה דומה לזו של שכונת התקווה וזו של ירושלים אינה דומה לזו של באר שבע. אבל יש כמה מאפיינים בסיסיים המשותפים לחלק גדול ממי שמשתתף במאבק: אנשים עובדים שאינם בעלי רכוש או הון ושאינם מצליחים להשתכר מספיק למחייתם; אנשים שהמדינה אינה מספקת להם את השירותים הבסיסיים הדרושים להם וידם אינה משגת לקנות רפואה, חינוך ודיור באופן פרטי. המכנה המשותף הרחב הזה הוא שמבחין בין סקטור לבין מעמד, והוא שנותן למחאה הנוכחית כוח שלא היה לאף מחאה לפניה.

האינטלקטואל בועז עברון אמר פעם שהחברה הישראלית נמצאת באופן תמידי במצב של "מלחמת אזרחים כבושה". זהו המבנה שעליו נשען הסדר החברתי הישראלי עד כה: סדר חברתי שיש בו רק מגזרים-מגזרים הנאבקים כל אחד בתורו על האינטרסים הייחודיים לו, ושאין בו אף כוח מרכזי שיוצא נגד המדיניות עצמה: הפרטה וחיסול מדינת הרווחה. בשבועות האחרונים, מתוך המחאה חוצת המגזרים הזו, מתוך החיבור בין דרישות שונות וצרכים שונים, מתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים.

לכן המחאה הזו אינה יכולה כרגע להיות מתורגמת לקלפיות ולכנסת: מה שמתהווה מתוכה הוא כוח חברתי ופוליטי חדש לחלוטין. זהו שינוי חברתי ופוליטי עמוק הרבה יותר מכדי שיוכל להתבטא באיזה ערבוב מחודש של המערכת הפוליטית, איזו ברית נמהרת בין כמה מפלגות. זו מהפכה חברתית שמאתגרת את המערכת הפוליטית עצמה ומייתרת את החלוקה המפלגתית הנוכחית. הרי זוהי החלוקה המפלגתית הסקטוריאלית כפי שאנחנו מכירים אותה שאיפשרה עד כה את ההפרטה המהירה וחיסול מדינת הרווחה: קונצנזוס של המפלגות המרכזיות ומדי פעם פיצוי תקציבי למגזר זה או אחר: ישיבות, קיבוצים, אנשי מילואים.

לעומת זאת, התחום שבו המהפכה הזו כבר מתבטאת הוא התקשורת: לפתע פתאום שכירות, מסים ודיור זה לא "משעמם", לא "נון-אייטם", לא "נישה" ולא "חיים בשוליים". המדיניות הכלכלית היא לב העניין ובלב החדשות. אין לטעות: ההתפתחות הזו לא חלה רק בגלל הפוטוגניות של האוהלים, המיקום המרכזי בשדרות רוטשילד או גודל ההפגנות. זהו שינוי תודעתי עמוק הרבה יותר: התקשורת היא תחום עיסוק שכל-כולו מעמד הביניים. גם כשהיא נשלטת על ידי בעלי הון וגם כשיש בה עשרה או עשרים "טאלנטים" המשתכרים בעשרות-אלפי שקלים, הרי שהעורכים, הכתבים והמפיקים  – המסה הגדולה של מי שמתפעל את המערכת הזו – הם אנשי מעמד הביניים. העובדה שעד לפני שלושה שבועות כלכלה נחשבה תחום "משעמם", שיש לו את המוספים המיוחדים לו והתכניות המיועדות לו, לא נבעה מאיזו "הוראה מגבוה" או "רוח המפקד" של בעלי ההון. פשוט – עבור רוב העובדים בתקשורת זה באמת היה משעמם, לא חשוב, "לא אייטם". מעמד הביניים כקובצה חברתית, ככוח פוליטי, פשוט לא היה קיים.

מרגע שמעמד הביניים נכנס לזירה ככוח פוליטי, גם התקשורת הולכת בכיוון. ברגע שמתחילה להיווצר תודעה של מעמד הביניים – הדבר בא לידי ביטוי וגם מועצם על ידי כלי התקשורת. ידיעה אחת בוויינט המחישה היטב את השינוי הזה: בדיווח על ראיון שנתן דובר ראש הממשלה בעניין מחאת הדיור נאמר שלקראת סוף הראיון השתמש הדובר ב"תירוץ הביטחוני". מה שלפני כמה שבועות עוד נחשב "איום קיומי" הפך לפתע לתירוץ של ממשלה אטומה. התקשורת אינה צופה מן הצד במהפכה הזו: היא חלק ממנה. עלייתו של מעמד הביניים משנה את מקומה של התקשורת ואת תפקידה בחברה: מגורם שמרני העומד בבסיסו של הסדר החברתי הקיים לגורם המאתגר את השלטון.

כך שלצד הצורך לקבוע מטרות קרובות ובנות-השגה, אין סיבה לחשוש שהמחאה החברתית תחדל לעניין את התקשורת כל-כך מהר או שזמנה קצוב לשבועות ספורים.

ועוד הבהרה אחת: לא, המחאה הזו אינה רק של מעמד הביניים העירוני. המעמדות הנמוכים שותפים לה והניצול שלהם אכזרי הרבה יותר מזה של מעמד הביניים. אבל: 1. המחאה הזו הופכת למהפכה בגלל שמעמד הביניים שותף לה, בגלל שהאי-שוויון הכלכלי שוחק אותו, בגלל שהתקשורת היא חלק מהשינוי ולא רק משקיפה מהצד. 2. מעמד הביניים בישראל גדול הרבה יותר ועני הרבה יותר מהרושם הבורגני הנינוח שיצרו מפלגות כמו "שינוי". בשיטה הכלכלית הישראלית, שאין בה כמעט כל שירותים ציבוריים או בטחון סוציאלי, כל מי שאי פעם נזקק לרופא, לבית ספר או למשכנתא משתייך לאותו מעמד. כל מי שאינו יכול לקנות בריאות וחינוך באופן פרטי משתייך למעמד הביניים. מעמד הביניים בצורתו הנוכחית בישראל הוא מצב של סכנה כלכלית מתמדת – בקריית-גת כמו בגבעתיים, בעבודה בסופרמרקט כמו בעבודה בהייטק.

עם תחילת השבוע השלישי: לאתגר את משרד האוצר

כבר שבועיים שלא כתבתי לבלוג. שבועיים אני יושב וקורא כל יום שעות ידיעות מהאינטרנט על המחאה המתעצמת בארץ, שמבחינות רבות מתחילה להיראות כמו מהפכה של ממש. שוב ושוב אני מתחיל לכתוב משהו על האירועים המדהימים האלה ומחליט לא לפרסם. כי אני לא שם, ויש חוסר הגינות מסוים בפרסום רשמים ודעות על גל מחאה שכזה כשאינך לוקח בו חלק וכשאינך חולק את הקשיים הכלכליים שנגדם מוחים ההמונים לרחובות.

אבל תחושת השייכות שלי גדולה מכדי שאחליט בבת אחת להשתתק. שש שנים בבית הספר "גבעת גונן" בקטמון, שש שנים ב"שומר הצעיר", שנים בהפגנות דלות משתתפים מול בית ראש הממשלה במחאה על העוולות הכלכליות, ויכוחים מתסכלים בתיכון הליד"ה שהלכתי אליו, שרבים מתלמידיו לא ראו, או בחרו שלא לראות, את המאהלים וההפגנות מול הכנסת, מרחק מאתיים מטר משם. לא חוויתי את כל זה כדי לשתוק כמו דג כשגל מחאה ענקי שוטף את ישראל. לא הלכתי ללמוד היסטוריה כדי להתחמם באור הניאונים של ספריות וארכיונים. הלכתי ללמוד – ללמוד בכלל, וללמוד היסטוריה בפרט – כדי לרכוש את היכולת להתבונן בחברה באופן ביקורתי, כדי להיות שותף בהפיכת הידע למשאב העומד לרשותה של החברה כולה. אני רוצה להציע כמה תובנות, שמתבססות אך ורק על ידיעות מהאינטרנט ועל שיחות עם חברים וקרובים מהארץ. אני לוקח לי כאן את החירות להתבטא בעניין המחאה הזו במלוא הענווה האפשרית, אבל גם במלוא ההשתאות והשמחה, במלוא ההערצה לרבבות המפגינים. אינני יכול כרגע להשתתף במחאה הזו, אבל גם אינני כותב כמי שצופה מהיציע, אלא כמי שחולק את התקוות והחששות וההתרגשות הגדולה של המפגינים בארץ.

***

השאלה המרכזית ביותר היא מה יצא מן המחאה הזו. מה יכולה להוליד מחאה של המעמד הבינוני במדינה דמוקרטית? לכאורה, הדמוקרטיה והשוק החופשי הם הסדר החברתי שנברא בצלמו ובדמותו של המעמד הבינוני. למעשה, המעמד הבינוני בישראל הולך ונשחק. איך יכול להיראות אותו שינוי של סדר העדיפויות שמבקשים היום ההמונים?

דבר אחד ברור: הוא אינו יכול לבוא מתוך המערכת הפוליטית הקיימת. כל המפלגות הגדולות והבינוניות – הליכוד, ישראל ביתנו, קדימה, ש"ס – שותפות לאותו חזון של הפרטה, של חיסול מעורבות המדינה ושל צדקה פילנתרופית. למדיניות הזו הייתה שותפה גם מפלגת העבודה. בעשור האחרון ישבה מפלגת העבודה כמעט בלי הפסקה – כולל תחת הנהגתו של פרץ – בכל ממשלות הימין. המפלגה שהתיימרה לייצג את המעמד הבינוני – שינוי – ייצגה למעשה רק את המעמד הגבוה, זה שאינו סובל מחיסול מדינת הרווחה ושהנושא העיקרי על סדר יומו הוא קניונים ומסעדות בשבת. המחאה הנוכחית נולדה מתוך הוואקום הפוליטי הזה. אילו הייתה היום מפלגה שהייתה מייצגת נאמנה את הדרישה למדינת רווחה ולחלוקה שוויונית יותר של המשאבים, היא כבר הייתה משתלבת במחאה הזו ורוכבת על גבה.

מכל זה נובעת מסקנה אחת ברורה: אין סיבה ואין טעם לפעול להקדמת הבחירות. אין כיום כל כוח פוליטי מאורגן שיוכל לתרגם את המחאה להשפעה בכנסת. אם תיפול הממשלה הנוכחית תקום ממשלה אחרת שלא תהיה שונה ממנה. המחאה הזו רק מרוויחה מכך שהבחירות אינן באופק. המחאה הזו גם מרוויחה מכך שהכנסת יוצאת לפגרה. אדרבה, ינוחו הח"כים ויניחו לעם לדבר. גם אם ביבי ייפול – ואגב, נדמה לי שהוא כבר בדרכו מטה מבלי שאיש דרש זאת, שהליכוד ימהר לחפש פנים חדשות עם התמשכות המחאה – הדבר לא יביא לשינוי כלשהו בסדר הכלכלי בישראל.

מהפכות לוקחות זמן. המהפכה הזו מבקשת לעצב סדר יום כלכלי חדש. קריאות בגנות ההפרטה, שלפני שבועיים עוד נחשבו הזווית וקיצוניות, נשמעות היום בכל פה בכיכר העיר. יש כאן תהליך מורכב: ההמונים היוצאים לרחוב שוחקים את מעמדה של הממשלה, ומין השחיקה הזו נולד וואקום פוליטי ונוצרת נכונות לשמוע אמירות חדשות. כלומר, על מנת שהמחאה הזו תתעצם ותתמקד דרוש לה זמן, דרושים לה עוד שבועות של גמגומים ושל ניסיונות פייסנות מצידם של ביבי ושטייניץ. המחאה הזו מציגה את המערכת הפוליטית במערומיה, את האופוזיציה באפסותה. היא למעשה המשך ישיר של הירידה באחוזי ההצבעה בבחירות בעשור האחרון – אלא שלפתע ההימנעות הפסיבית הופכת למחאה אקטיבית, הא-פוליטיות הופכת לפוליטית והאדישות לקונצנזוס הקיים מתחלפת ברצון לנסח אג'נדה חדשה. זו התפתחות מדהימה ומרגשת מאין כמותה. ינוחו להם אם כן הח"כים ויניחו לציבור לומר את דברו.

אבל מהפכה צריכה גם יעדים קונקרטיים. ואכן, בהפגנה של מוצאי שבת בתל-אביב הציגו המארגנים דרישות קונקרטיות, והם דורשים – לא רק בצדק אלא גם, לדעתי, בחוכמה – לדון בהן עם ראש הממשלה עצמו.

יש סיכוי טוב שחלק מן הדרישות הללו ייענו על ידי הממשלה, מתוך תקווה שכך תדעך המחאה. כבר השגת חלק מן הדרישות לדיור שווה לכל נפש, לחינוך חינם ולרפואה ציבורית הולמת, תהיה הישג אדיר. אבל נדמה לי שזה הרגע הנכון להפנות את האצבע אל מגדל השן שממנו יוצאת התורה הכלכלית של ישראל מזה עשרות שנים: אל הפקידות הבכירה של משרד האוצר. נדמה לי שזה הרגע הנכון לומר שהפקידות הזו, על קשריה הגלויים והגלויים פחות עם בעלי ההון הגדולים בישראל, הפכה את הדמוקרטיה הייצוגית בישראל לבדיחה, עם ספרי תקציב שמנים וחוקי הסדרים שידם בכל. זה הרגע לדבר מעל לראשם של חברי הכנסת, זה הרגע לנסח מסמך דרישות לתקציב של 2012.

צעד כזה, המכוון לטווח הבינוני, הנראה לעין, ישאיר את היוזמה בידי תנועת המחאה ויאתגר את השליטה הבלתי מעורערת של אנשי משרד האוצר במדיניות הכלכלית של ישראל.

השינוי שלמענו יוצאים רבבות לרחובות חייב לעבור בדרג ה"מקצועי" לכאורה – זה של הפקידות הבכירה. קביעת המדיניות הכלכלית הופקעה זה מכבר מידי האזרחים מעל ראשם של הנציגים בכנסת לטובתם של טכנוקרטים. כדי שהכוח האדיר שמפגין העם בשבועיים האחרונים ייתרגם ליותר ממחוות רגעיות שהממשלה תוכל לבטל בעוד שנה, כדי שהמאבק הזה יישא תוצאות יסודיות, המחאה הזו חייבת להימשך וכוחם של הטכנוקרטים חייב להיות מוכפף לרצונו של העם. זהו הצעד הראשון לשינוי יסודי בסדר החברתי והפוליטי בישראל.

לא ללכת לבג"צ

אפשר לומר הרבה דברים על חוק החרם – טיפשי הוא לא. הוא מטיל סנקציה כואבת – כספית – על סוג חשוב מאין כמוהו של פעולה פוליטית. עבור הימין, זו הצלחה פוליטית חשובה וגדולה הרבה יותר מרעיון ועדות החקירה של ארגוני השמאל. ובהישג הפוליטי הזה של הימין יש להילחם בזירה הפוליטית ולא המשפטית.

כן, החוק הזה פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות  – כפי שמסבירה היטב נעמה כרמי. יהיה זה מוצדק לפנות לבג"צ. ויש סיכוי שבג"צ יפסול את החוק. אבל הניצחון המשפטי הזה יסב יותר נזק מתועלת.

הדינמיקה הזו, שבה הכנסת – כלומר הגוף המדבר בשם העם – מחוקקת חוקים, ובג"צ – כלומר גוף המדבר בשם עקרונות מופשטים – מבטל אותם, כבר הלכה רחוק מדי. במפה הפוליטית הנוכחית בג"צ והכנסת נמצאים משני צידי המתרס. וכתוצאה מכך מאבד בג"צ את הלגיטימיות שלו בעיני רבים, ומנגד מוותרים בשמאל על מאבק בדרך הייצוג והרחוב, ונסמכים על כוחו של בית המשפט. הניצחון של הימין רק יגדל אם בג"צ יבטל את החוק הזה. שוב יוצגו השופטים כעושי דברו של השמאל. והשמאל מצדו ימשיך במנהגו לוותר למעשה על דעת הקהל, על עבודת השכנוע הסזיפית.

בראיה רחבה יותר: בית משפט אינו יכול להיות המגן היחיד על חירויות האזרח לאורך זמן. הסמכויות שלו ניתנות לו על ידי הפרלמנט ונשענות על קונצנזוס פוליטי. אם באופן עקבי מתבקש בית המשפט לתפוס צד בשאלות פוליטיות שעל סדר היום – בסופו של דבר יקוצצו כנפיו. ואין טעם לחזור ולומר שחופש הביטוי אינו נתון להצבעה והוא נשמת אפה של הדמוקרטיה – זו אמירה הלקוחה מעולם תיאורטי והמשכנעת בעיקר את המשוכנעים. במציאות הישראלית חופש הביטוי והשוויון בפני החוק הם כן סוגיות פוליטיות.

כוחו של בג"צ אינו מופשט ועקרונות הצדק שהוא אמור לדבר בשמם אינם נתמכים על ידי מנדט שמימי כלשהו. לא רוסו ולא מונטסקיה העניקו לנו לוחות ברית של נאורות במעמד הר-סיני. אפילו חוקה אין לנו. כן – בג"צ יכול ולעתים חייב לפסוק בניגוד לדעת הרוב בפרלמנט. אבל עצם זכותו לעשות כך מוכרחה להישען על הסמכה רחבה של האזרחים. בית משפט אינו יכול להציל את הדמוקרטיה מעצמה. זה פשוט מעבר לכוחו.

זכותו של כל אדם לבקש סעד והגנה משפטיים. אבל על עניינים עקרוניים יש להיאבק בתקשורת, ברחוב, באינטרנט ובפרלמנט. היוזמות המתארגנות בימים אלה אולי פחות אפקטיביות במאבק המיידי בחוק החרם עצמו מאשר עתירה לבג"צ, אבל הן נכונות הרבה יותר עבור המאבק על דמותו של המשטר בישראל.

איך זה להיות בעיה?

השאלה הזו לקוחה מהספר "נשמתם של השחורים" מאת האינטלקטואל האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (שיקגו, 1903, תרגום עברי בהוצאת נהר, 2009). דו-בויז כתב על המצב הפסיכולוגי המורכב של בן למיעוט אתני: הוא חי בתודעה כפולה, כל אמירה וכל מחווה שלו הוא תופס וחווה לא רק כפי שהוא מתכוון אליה, אלא גם כפי שהיא נתפסת בעיניי חברת הרוב. "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" הוא הגדיר זאת.

קראתי את הספר בערך שנה אחרי שהגעתי לברלין. זו הייתה שנה שבה קרה דבר שלא ציפיתי לו: למדתי "איך זה להיות בעיה", איך זה להשתייך למיעוט – מיעוט שבמקרה הנ"ל כבר אינו קיים, אבל זכר קיומו וזכר הכחדתו עדיין נוכחים בכל שיחה, בכל מגע, כמעט, בין יהודי לגרמני. למדתי איך זה לחיות עם משא של זהות קולקטיווית והיסטוריה שגם אם כאינדיבידואל הייתי רוצה להשתחרר ממנו, ולו לכמה רגעים, אחרים סביבי, בני חברת הרוב, תמיד יזהו אותי אתו.

לקח זמן להבין זאת. בהיותי בן לחברת הרוב במקום שבו נולדתי, הזדהיתי תמיד עם שפת האוניברסליזם של אחווה ושוויון. רק בברלין חוויתי את המגבלות של השפה הזו, רק בברלין למדתי שזהות והשתייכות אתנית תרדוף אחריך תמיד כמו צל. ובעצם, רק בברלין, ורק אחרי דו-בויז, התחלתי לתהות מה זה אומר, ברמה אישית, יום-יומית, כלומר קיומית, להיות ערבי בישראל. במיוחד מטלטלת עבורי היא החוויה לחיות בשפה שאינה שפת אימי. אבל איך זה לחיות כל החיים – וביתר שאת במולדתך שלך, במקום שבו חיה משפחתך מאז ומתמיד, ובעוד יתר שאת במציאות של אלימות ודיכוי – בשפה שאינה שפת אמך? להיות שליח ציבור בשפה שאינה שפת אמך? לנסות לבטא זעם, מחאה, עוול, בשפה זרה לך?

המחשבות הללו צפו בראשי לפני כמה ימים, כשתוך כדי שיטוט ברשת נתקלתי בוידיאו הזה. ג'מאל זחאלקה עומד בשערו של קיבוץ ומדבר על הציונות, על הקיבוצים, על מזרחים ועל אשכנזים: "יש אשכנזיות שהיא באירופה – ויש לי הזדהות של מיעוט עם האשכנזים באירופה כמיעוט נרדף. ויש אשכנזיות כאן, שהיא מיעוט רודף."

הסופרת האפרו-אמריקנית טוני מוריסון אמרה פעם שהיהודים באמריקה "הפכו ללבנים" – רוצה לומר, בדומה לדבריו של זחאלקה: ממיעוט נרדף הם הפכו לחלק מן הקבוצה השלטת. היא התייחסה בכך למסורת ארוכת שנים בתרבות האפריקנית-אמריקנית, של השראה מן ההיסטוריה היהודית בגלות, ובמיוחד מן העבדות במצרים, שהומשלה לעבדותם של השחורים באמריקה. ספיריטואלז כמו "Let My People Go" על יציאת מצרים או "Didn't My Lord Deliver Daniel" על גלות בבל הם אולי הביטויים המוכרים ביותר לכך. אבל יש גם אחרים, שעסקו בהיסטוריה היהודית המודרנית. פול רובסון נהג לשיר "ניגון חסידי" מאת הרבי מברדיצ'ב בן המאה השמונה-עשרה, המקונן על סבלם של היהודים בגולה. בתחילת המאה העשרים קיבלה המסורת הזו גם ממד פוליטי בדמותה של "הציונות השחורה" – זרם פוליטי של מנהיגים אפרו-אמריקנים שנואשו מן האפשרות לזכות בשוויון זכויות וקראו ל"חזרה לאפריקה" מן הגולה.

יש משהו עוצר נשימה בכוחה של החוויה המשותפת של היות מיעוט נרדף. הנה היא הופכת לסמל רב-עוצמה באמריקה, הנה היא מופיעה בדבריו של נבחר ציבור פלסטיני-ישראלי. ומאבק השחורים בארצות הברית הוא בשבילי סמל רב-עוצמה למאבקים אחרים. לא כדי להתרחק מדבריו של זחאלקה כתבתי על אמריקה, אלא כדי להסביר מדוע דבריו מרשימים אותי כל כך, וזאת על אף שעם חלקם איני מסכים. וכאן אני רוצה לשוב אל ה"תודעה הכפולה" של דו-בויז, אל החוויה "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" ואל דבריו של זחאלקה, שאני מביא כאן בקיצורים משמעותיים:

"התרבות הישראלית בכלל – התרבות הפוליטית במיוחד – בנויה על בניין של שקרים. כמו בצל, שאתה מקלף ואתה חושב שאתה מגיע לגרעין של האמת – אין. אתה עוד מקלף ועוד מקלף, עוד שקר שבנוי על עוד שקר, בסוף אין כלום".

ועל המשפט הבא של זחאלקה אני רוצה להתעכב: "אם יש לי מטרה בחיים – זה לפוצץ את בלוני השקרים האלה". ואחרי כמה שניות: "ולא בפיגועי התאבדות". וזו בעיניי תמציתה של התודעה הכפולה שדו-בויז מדבר עליה, לראות את עצמך בעיניי אחרים. כי אני, ישראלי נאור שכמוני, כשמנהיג ציבור ערבי אומר את המילה "לפוצץ", מיד עולה בי, להרף עין קל, המחשבה על פיגועי התאבדות. וזה כשלעצמו מצב טרגי. אבל טרגי עוד יותר הוא זחאלקה, שאפילו בראשו-שלו המילה "לפוצץ" מעלה מיד את האסוציאציות שעולות אצל שומעיו היהודים. והרי ההקשר ברור כל-כך, הדימוי מובהק כל-כך – שמץ של אלימות אין בו! אבל זחאלקה קולט את דבריו דרך אוזניהם של אחרים.

קשה לי לכתוב ולהגיב על דבריו של מנהיג פלסטיני-ישראלי – בין היתר כי במציאות הישראלית כל דבר יישמע כרומנטיזציה או לחילופין כפטרנליזם, וזאת חרף העובדה שהוא נבחר ציבור ואילו אני אלמוני. אסיים לכן רק בעוד הערה אחת: בהקדמה שחיבר ל"מקוללי האדמה" מאת פרנץ פאנון נותן סארטר הנחיות קריאה שנראות לי מועילות מאוד – לטקסט הזה ובכלל. הוא כותב שהספר לא נכתב למען האדם הלבן באירופה, אלא לאוזניהם של העמים הכבושים בקולוניות. הוא חוזר ומזכיר זאת לקורא הצרפתי, לבל ינסה לנכס לעצמו גם את המחאה של קורבנותיו, לבל ידמה לו שהוא-הוא הנמען של הספר. לא כך הוא, אומר סארטר. לא בשבילנו ולא לאוזנינו נכתב הספר הזה. ובכל זאת, הוא דוחק בקורא הצרפתי, גם אם לא אלינו מופנים הדברים האלה, עלינו להקשיב להם.

שתי הערות: על גזענות ועל פרס נובל לשלום

התגובות למכתב הרבנים האוסר להשכיר דירות לערבים – פרס, יד-ושם, הרב אלישיב ואפילו נתניהו יצאו בביקורת חריפה – מלמדות שהימין למד היטב איך להוביל מדיניות גזענית. הימין למד לא להשתמש בניסוחים ברורים מדי. כי ניסוחים כאלה דוקרים את העין ומקוממים את הלב ומזכירים לכל אדם באשר הוא יהודי מה התחולל כאן, במקום ההוא ממש, לפני ששים שנה.

בשביל זה יש ועדות קבלה בישובים קהילתיים. בשביל זה יש את "אדמות הלאום" וקופת קק"ל. בשביל זה יש שנאה וגזענות עטופות ברטוריקה של "ביטחון" ושל "שוני תרבותי". ונגד הפרקטיקות הללו לא ביבי, לא אלישיב, לא פרס ולא יד-ושם פצו את פיהם. הימין למד שכהנא טעה רק בסגנון.

צפיתי בריאיון עם איש "השומר החדש" – מיליציה המתרפקת על ימי הקרבין והשברייה ורוצה להגן על רוכשם של חקלאים יהודים. איזה לב לא יימס מול בחור חסון שכזה, בחיתוך דיבור צה"לי שאין לטעות בו, עם "הקפצות" ו"חפ"קים". הוא סיפר על מתנדבים שעזרו למשפחות בזמן השריפה בכרמל, שניסו לעצור מציתים. אף לא פעם אחת הגה הבחור את המילה "ערבים", הוא דיבר רק על "טרור אקולוגי". כך, בשפה ירקרקה ונקייה, עושים גזענות. כבר אין צורך להגיד "ערבים" – כולם יודעים מיהו האויב ולמי לא להשכיר דירות.

***

הרבה בדיחות נעשו והרבה שאלות נשאלו – על מה ומדוע לכל הרוחות קיבל אובאמה את פרס נובל לשלום בשנה שעברה? השנה אף אחד לא צוחק. חתן הפרס ליו שיבאו, פעיל למען דמוקרטיזציה בסין, נידון לשבת בכלא עוד אחת עשרה שנים.

השנתיים האחרונות מייצגות בבהירות מגמה ארוכת שנים: זוכי פרס נובל ממדינות המערב הם על פי רוב אנשי הממסד. אלה שבאים מן המדינות המתפתחות, לעומת זאת, הם לרוב מתנגדי משטר. יש יוצאי דופן: מרטין לותר קינג ואנואר סאדאת, לדוגמא. אבל על החלוקה בקווים כללים נדמה לי שקשה לערער.

יש כמובן סיבה טובה מדוע אופוזיציונרים ממדינות המערב לרוב אינם מקבלים פרס נובל: הם לרוב אינם מושלכים לכלא. יש להם מרחב פעולה גדול הרבה יותר מזה של מתנגדי משטר ממדינות לא-דמוקרטיות. המצב שונה כשמדובר במנהיגים. לא חסרים פוליטיקאים במדינות מתפתחות, לא-דמוקרטיות, שניסו לחולל רפורמה בארצם: סלבדור איינדה בצ'ילה, דנג סיאו-פינג בסין, אלכסנדר דובצ'ק בצ'כוסלובקיה. כמובן – איש מהם לא שאף להנהיג בארצו דמוקרטיה ליברלית על פי הדגם המערבי. וזה בדיוק העניין: פרס נובל לשלום מייצג תפיסה מערבית צרה בשאלה מה הן זכויות אדם ומה הוא שלום: צדקה (האם תרזה) – כן; יוזמה פרטית (מוחמד יונוס) – כן; תביעה ליברלית לשוויון (מרתין לותר קינג) – כן. ומה באשר לרפורמה אגררית? לעצמאות כלכלית מידי המעצמות הקולוניאליות לשעבר? אלה נשארות מחוץ לגדר.

לחזור אחרי השריפה

כשהייתי בתיכון נהגתי לנסוע מדי פעם בחופשות לעין הוד. לחבר טוב שלי היה בית נופש בכפר. כשמסביב החלו חברים לקבל רשיון נהיגה נסענו פעם, חבורה של חמישה או שישה, לסוף שבוע שכולו רוגע, עצמאות וריבים מטופשים בבית האבן הערבי היפה. איני יודע מה עלה כעת בגורלו של הבית. לא רק בגללו הציפו דמעות את עיניי למראה התמונות מהר הכרמל.

סופרים והוגים נוהגים להשתעשע במחשבה שמתוך ההרס שמותירה רעידת-אדמה או שריפה עשוי לצמוח משהו טוב, שאסון טבע עשוי לטלטל את החברה, לתת את ההזדמנות לשבור מחיצות, לתקן עוולות, למשוך את האחווה האנושית המתגלה ברגעים הראשונים שלאחר האסון גם אל מאמצי השיקום שאחר כך. באמת, יש בכך משהו מפתה. אני חושב לדוגמא, מה יקרה אם לאחר השריפה יחזרו תושבי עין-חוד לבתים שלהם, הבתים הערבים היפים בכפר האומנים שמעבר לכביש. אולי יעבירו במשאיות וטנדרים את רכושם מן הכפר ששנים נלחם על חשמל ומים אל הבתים שגורשו מהם לפני ששים שנה. אולי ינסו הקשישים להיזכר לאיזו משפחה היה שייך איזה בית. אולי ליד מוזיאון ינקו דאדא היפה יוקם מוזיאון שיתעד ששים שנות נישול.

כאמור, מפתה להיאחז בשביב נחמה שכזה בתוך העצב על החורבן והאובדן: שמתוך הסבל וההרס יצמח עתיד טוב יותר, שמאמצי השיקום לא ישיבו על כנם מבנים חברתיים של דיכוי אלא יהיו תחילתו של תיקון החברה.

אני חושב על טיול ג'יפים לכרמל ולגלבוע, בחנוכה לפני אי-אלו שנים. זיכרון אחד נשאר לי מאז: אנחנו, משפחה יהודית מירושלים, יושבים בביתה של משפחה דרוזית מדליית אל-כרמל, אוכלים לבנה ומתנסים בעישון נרגילה. ראיתי לפני שעזבנו את מארגן הטיול מושיט כמה שטרות לאחד מבני המשפחה – העניין כולו היה ודאי לשביעות רצון כל הצדדים. זהו הרי הדו-קיום המפורסם השורר בצפון: יהודים מנגבים חומוס של ערבים או לבנה של דרוזים.

אני חושב על הסיפור "רעידת אדמה בצ'ילה" מאת היינריך פון-קלייסט, סיפור שנפתח ברעידת אדמה המחריבה את כל העיר וגורמת מוות, רעב ומחסור, סיפור שממשיך בגילויי אחווה אנושית, כשהבדלי מעמדות נמחקים באחת ובני-אנוש חולקים מים, מזון ומחסה במין קיום בראשיתי מחלומותיו הורודים ביותר של רוסו, סיפור שנגמר בכומר המצביע על איש ואישה שבחטאם – הם העזו לקיים יחסי מין – עוררו את זעם האל והמיטו על העיר את האסון, ומיד אחר כך שבות ומתפרצות כל השנאות, החלוקות המלאכותיות – שבים ומתייצבים הכוח והדיכוי.

אני חושב על המיתוס הגזעני ההולך ונוצר לנגד עינינו – תמונת מראה מדויקת לאגדות על היהודים מרעילי הבארות באירופה: מיתוס הערבים מציתי השריפות. הערבים הערמומיים, שוחרי רוע והרס.

כל חברה צריכה שעיר לעזאזל, וביתר שאת היא צריכה אותו בעת משבר, כשכל חולשותיה נגלות באחת. תיקון חברתי הוא עניין קשה. הוא מצריך כנות ובגרות כדי להכיר בחוליים ובאי-צדק. הוא מצריך נכונות לשנות אורחות חשיבה. הוא מצריך בחינה עצמית של הפגמים שהובילו לאסון, ושאילו היו מתוקנים מבעוד מועד חיי אדם היו ניצלים. זה תהליך קשה וכואב. יעיל ומספק הרבה יותר לקבוע, או לפחות לרמוז בשיחות סלון, שבלי הערבים השריפה לא הייתה פורצת.

מטפלים בזועבי

"נשלול ממך את הדרכון הישראלי עוד הערב" – כך הבטיחה היום ח"כ מיכאלי לחנין זועבי. הבטיחה וקיימה. "בנוכחות שלך בכנסת נטפל בנפרד" הבטיח אמש ח"כ אקוניס לאחמד טיבי, בעודו מבהיר שכיו"ר ועדת הכלכלה לא יקדם הצעות של טיבי. אין סיבה להמעיט בחשיבות דבריהם. למיכאלי, אקוניס וחבריהם יש כל האמצעים הדרושים לסלק ח"כים ערבים מהכנסת. אם לא יצליחו בדרך המלך, יתייצב השב"כ ובידו האשמות כיד המלך. ואם תתעוררנה שאלות על מידת החוקיות שבמהלך כזה, תתייצב שורה של עיתונאים לדברר ולהצדיק.

כמה עלובה, מעוררת רחמים, נראית בתוך כך דמותו של היו"ר ריבלין! בכל כוחו מנסה הז'בוטינסקאי האחרון להסביר ליורשיו עקרונות כמו חוק וחופש דיבור. אבל הגולם קם על יוצרו. אפליה ודיכוי שמעבר לקו הירוק סופם להתעצם ולהשתלט בתוכו. אי-אפשר להצדיק כיבוש נצחי ובה בעת לדבר גבוהה-גבוהה על זכויות אדם ושלטון חוק. אולי ריבלין מבין זאת כעת, אולי יבין זאת כשהמקהלה המשתוללת תקום ותסלק גם אותו מבית המחוקקים.