ארכיון קטגוריה: ואני אוֹמֵייר!

מחשבות על פוליטיקה

אנשי הצפרדע, אנשי הדממה

בעצם לא היה כאן שום דבר חדש – רק הגזמה של מגמות ותיקות ומוכרות. כשאיש אחד, לא מאוד חכם ולא מאוד ורבלי, הושיב את השגריר הטורקי על ספה נמוכה מזו שלו והתגאה על כך בפני העיתונאים, זה היה פתטי עד כדי גיחוך. וכשאיש אחר, ש"גורמים בסביבתו" יודעים לספר עליו שהוא נועז ויצירתי, החל לגנוב זהויות של אזרחי מדינות זרות לצורך מבצע נועז ויצירתי לא פחות, זה היה אורווליאני משהו ואולי קצת מטריד, אבל אף אחד לא מת מזה (חוץ מההוא שנחנק מהכרית). וכשצעירים חמושים וממוגנים מכף רגל ועד ראש ירו במפגינים ופה ושם גם הרגו אחד מהם – זה היה כבר ביום שישי אחר הצהריים באיזה כפר בגדה ודובר צה"ל אמר שייפתח בבדיקה.

לרוע המזל, כשלוחמי עילית התנפלו במצוות ממשלתם על ספינה לא-חמושה בלב ים והרגו תשעה אזרחים, כל העולם ידע מזה והדם שנשפך לא הותיר מקום לספק. צריך רגעים כאלה כדי לשפשף שוב את העיניים ולהבין אנה אנו באים. צריך רגעים כאלה כדי להבין כמה שקרים וכמה דורסנות מוליכים אותנו ממתקפה פרועה להשפלה פומבית, מחיסול נועז לפיראטיות רצחנית, וחוזר חלילה.

"אבל יצאנו מעזה"

צריך לשמוע את המשפט הזה, הנאמר באותו הבל פה שבו מוסברת העובדה שישראל היא שקובעת מה ייצא מהרצועה ומה ייכנס אליה, כדי להבין למה מתכוונים בממשלה כשאומרים "מדינה פלסטינית". כך בדיוק מצטיירת המדינה הפלסטינית בעיניים הקולוניאליסטיות של ממשלת ישראל: מדינה ללא ריבונות, שאין לה שליטה על גבולותיה, הנתונה לחסדיה של ישראל. האם לא דיבר נתניהו על "נוכחות ישראלית במזרח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם"?

"אילו מין פעילי שלום אלו?"

חבר הדוברים והגנרלים הישראלי כנראה ציפה למצוא על הסיפון חבורת היפים עם פרחים וגיטרות שישירו על אהבה ושלום. אבל שלום, אולי בניגוד לתפיסה המקובלת בקריה, הוא עסק רציני. וכדי לשבור מצור ולהפיל שלטון כיבוש דרוש מעט יותר משירים נוגים ושלטים בכיכר. מי שהצליח לארגן שש ספינות, מאות פעילים, מימון וכיסוי תקשורתי, הוא רציני כנראה קצת יותר מהדימוי שהכינו לעצמם המטבחונים והשביעיות, ומתברר שגם אלים יותר. וזו כבר, אליבא דישראל, עילה מספקת להרוג.

"ראש הממשלה קטע את ביקורו וישוב לישראל"

וזה, כמובן, גילוי יוצא דופן של אחריות פריים-מיניסטריאלית. צריך לשמוע את המשפט הזה כדי להבין את עומק ההפקרות של הפוליטיקה הישראלית. מקומו הראוי של ראש הממשלה הוא בבית הנשיא עם מכתב התפטרות ביד. וכך גם לגבי שר הביטחון. אבל מי שהורו להתנפל על ספינה לא-חמושה בעומק המים הבינלאומיים גם במחיר הרג אזרחים אינם רואים עצמם אחראים בשום דרך לפשע הזה. הרי –

"האחריות מוטלת על מארגני המשט"

וצריך לשמוע את המשפט הזה – המאשים את הקורבנות במותם-שלהם – כדי להבין את עומק הזלזול בחיי אדם שפשה בצבא ובשלטון. כמה עמוק נטבע האינסטינקט המורה לירות בכל מי שמתקרב. כמה זולים, חסרי חשיבות, נידפים ברוח, הם חיי אדם בעיניה של ישראל בדרכה לממש את מדיניותה. זוהי התגלמותה המפלצתית של אותה מגמה שהתגלתה עם זיוף הדרכונים של אזרחי מדינות זרות בדובאי: שום דבר לא יעמוד בדרכם של "כוחות הביטחון".

"הגינוי – הרע במיעוטו"

צריך לשמוע את המשפט הזה כדי להבין שהשלטון בישראל חי בעולם של אתמול, עולם שבו בעל הבית ישב בוושינגטון ושבו שני חברי קונגרס אוהדי ישראל יכלו לנקות אחרי הלכלוך של המוסד או צה"ל. בעולם של היום למדינות כמו טורקיה יש השפעה מכרעת בפוליטיקה ובכלכלה הבין-לאומית. בעולם של היום אפשר לגרור את ישראל לבית דין בינלאומי. בעולם של היום תמונות המופצות באינטרנט ובטלוויזיה מוציאות אלפים לרחובות ומכתיבות בכך את מדיניותם של משטרים. רק בירושלים עוד מתייחסים לארצות הברית כשליט כל-יכול, במקרה הטוב בודקים מה יש לצרפת ואנגליה להגיד.

"אני לא מבין למה צריך היה להפגין כל כך הרבה כוח"

עיניי העגל של האינטלקטואלים הישראלים הולכות וגדלות מאסון לאסון. עמוס עוז הטריח עצמו לראיון בגל"צ כדי לומר שזה לא בסדר לירות על אזרחים ושצריך להסיר את המצור מעל עזה. צריך לשמוע את הדברים כדי להבין עד כמה חיוניות היו שש הספינות שעשו את דרכן לעזה. עוז ושכמותו היו זקוקים לתשעה הרוגים ולמשבר בינלאומי כדי לומר את מה שקודם לא אמרו: שצריך להסיר את המצור מעל עזה. תשעה הרוגים היו דרושים כדי להפר את הדממה שאחזה בישראל.

שתי ספינות נוספות כבר מפליגות לישראל. הכינו את הצוללות הגרעיניות.

מלחמה?!

התפרצות הר הגעש באיסלנד בשבוע שעבר הבהירה מהו סדר היום התקשורתי בגרמניה. העמוד הראשון של העיתון "זודדויטשה צייטונג" הציג ביום המחרת תמונת ענק של הר הגעש ותחתיה ידיעה ארוכה על ההתפרצות ששיתקה את התנועה האווירית באירופה: "אלפי נוסעים נפגעו מההגבלות". הכותרת האחרונה בתחתית אותו עמוד דיווחה: "ארבעה חיילים גרמנים נהרגו באפגניסטן".

ההיסטוריה העגומה של המיליטריזם הגרמני מכתיבה באופן טבעי תגובה מאופקת משהו על דבר מותם של חיילים במשימות מחוץ לגבולות ארצם. תמונות החיילים שנהרגו אינן מודפסות בעיתונים. אפילו השימוש בפועל "נפלו" עודנו נדיר, לפחות בעיתונות המעונבת יותר. דיווחים נרגשים על גבורתם וגדלותם של הנופלים אינם בדיוק מה שמייחל לו מי שמבקש להתרחק מן המורשת הארוכה של שאיפות טריטוריאליות ומלחמה. השאלה כיצד, והאם בכלל, יש להנציח את חיילי הוורמאכט ממלחמת העולם השניה או איך להגדיר את אלו שערקו משורותיו, עודנה חיה ובועטת. לא מפתיע, אם כן, שהעיסוק במותם של חיילים באפגניסטן טעון.

כשבעת אלפים וחמש מאות חיילים גרמנים מוצבים כיום במשימות שונות ברחבי העולם, בכלל זה, מאז 2002, באפגניסטן. במסגרת המעורבות הבינלאומית בקוסובו ב- 1999 שלחה ממשלת השמאל-מרכז חיילים גרמנים, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, למשימות מחוץ לגבולות ארצם – משימות שמטרתן המוצהרת הייתה שמירה על השלום. אולם הצטרפות של כמה תקריות באפגניסטן בחודשים האחרונים הבהירה ששמירת השלום הזו עולה בחיי אדם ועימתו את הרפובליקה הפדרלית עם שאלות שעד היום לא הוצרכה להתמודד איתן.

בספטמבר הפציצו מטוסים אמריקניים בהוראתו של קצין גרמני שתי משאיות בקונדוס שבצפון אפגניסטן והרגו מאה וארבעים בני אדם. ביום שישי הטוב של חג הפסחא האחרון נהרגו שלושה חיילים גרמנים בקרבות ופחות משבועיים אחר כך עוד ארבעה. בעוד שהנוכחות הצבאית באפגניסטן זכתה עד לאחרונה לקונצנזוס כמעט מקיר לקיר, הולך ומתלהט הויכוח התיאורטי, שמא יש להמשיך ולקרוא למצב שם "עימות מזוין" או לעבור לשימוש במילה "מלחמה".

בהלווייתם של שלושת החיילים נתן שר ההגנה תשובה ברורה: "רבים קוראים לסיטואציה שאנו נמצאים בה מלחמה. גם אני". הקנצלרית מרקל, בטון מאופק יותר, אמרה: "יש שאומרים שמדובר במלחמה. אני יכולה להבין את זה". השבועון הצעקני "דר שפיגל" לא ניסה להקהות רישומם של דברים באמצעות דיבור עקיף או התפתלויות רטוריות. כותרת עמוד השער של הגיליון האחרון קובעת: "במלחמה".

אין לזלזל באפקט שיש למילה "מלחמה" בגרמניה – מדינה שהמלחמה עדיין נוכחת בחיים הציבוריים שלה, שחוגים מסוימים בה מטפחים לא רק פציפיזם גורף, אלא גם יכולת מרשימה לטשטש את העובדה שארצם היא סוחרת הנשק השלישית בגודלה בעולם. יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אותה מפלגה שרק לפני שבועות מספר תמכה פה אחד בהארכת המנדט באפגניסטן בשנה נוספת, אמר בשבוע שעבר: "אם מדובר במלחמה, הרי שיש לשקול מחדש את הנוכחות שלנו באפגניסטן".

נדמה שדווקא החשש ממיליטריזציה בגרמניה, ממילים כמו "מלחמה" ו"חללים", משרת יותר מכל את המשך הנוכחות הצבאית באפגניסטן. גיוס החובה בגרמניה הוא תיאורטי בלבד: כל צעיר המגיע לגיל גיוס יכול לבחור לשרת שירות אזרחי. וגם אם יבחר בשירות צבאי בן שישה חודשים – למשימות מבצעיות מעבר לים נשלחים רק חיילי קבע. ה"עימות המזוין" באפגניסטן והשלכותיו נשארים על-כן מרוחקים מחיי היום-יום של מרבית האזרחים. פעולת מחאה נדירה של מפלגת השמאל בעת דיון בפרלמנט על הארכת המנדט – חברי הסיעה הניפו שלטים ועליהם שמותיהם ותמונותיהם של ההרוגים האפגנים בקונודוס – הושתקה באמצעות כללי פרוטוקול נוקשים: חברי הסיעה הוצאו מן האולם והורשו לחזור רק לצורך ההצבעה. אפגניסטן, עד להצטרפות האירועים האחרונים, נעדרה כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי. אפילו ההרג ההמוני בקונדוס לא גרר מחאה מקיפה.

היו אלה עד כה דווקא החוגים השמרניים יותר שקראו לעסוק באופן שונה ב"עימות המזוין". בעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" הופיע שבוע אחרי מותם של שלושת החיילים בחג הפסחא מאמר שטען כי על גרמניה לאמץ תרבות אבל חדשה, סמלית יותר, אמוציונלית יותר, תרבות שבה גבורה והגנה על המולדת לא יהיו עוד מושגים אסורים.

אולם ייתכן שדווקא מפנה שכזה – שיביא אל העיתונים והטלוויזיה את השלכותיו הקטלניות של "העימות" – עשוי לעורר סביב המעורבות באפגניסטן דיון נוקב יותר מן האווירה הרדומה השוררת כיום. לא קשה להבין מדוע הממשלה בברלין מנסה להימנע מכך. ומטרידה הנכונות של חוגים ליברליים לקחת חלק במצג השווא הזה.

*קישורים:

עמוד השער של "דר שפיגל"

המאמר ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" – העיון בטקסט המלא כרוך למרבה הצער בתשלום.

כך נראית גזענות יהודית

ביקורת תקשורת, כמו גם סוגיות חדשותיות, נעדרת לרוב מן הבלוג הזה. אבל הריאיון שערכו דן מרגלית ורונן ברגמן עם חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מבל"ד ראוי להתייחסות, והוא אולי דרך ראויה לציין שנה ל"עופרת יצוקה".
הסיבה לראיון הייתה הפגנה שנערכה סמוך למחסום ארז במחאה על המצור המתמשך על עזה. הכל היה בו: ההתנשאות של עיתונאים ישראלים רבים בבואם לראיין פוליטיקאים ערבים, האטימות המוחלטת לגורלם של אנשי עזה ולבסוף, באופן בוטה וברור: הכוח. על טיעוניו הסדורים, אם גם בוטים מאוד, של זחאלקה ידעו ב"ערב חדש" להשיב רק בגירושו מן האולפן.
"למה אתם לא מפגינים נגד ממשלת מצרים? (…) היא יכולה לפתור את המצוקה ההומניטרית הנוראית הזאת" שאל ברגמן. "אנחנו לא במצרים. אם הייתי במצרים הייתי משתתף בהפגנות שם" ענה זחאלקה מענה קולע, שכן מדוע לכל הרוחות לצפות מחבר כנסת ישראלי להפגין נגד עוולותיה של מדינה אחרת? אבל מה, חבר הכנסת הוא במקרה דנן ערבי, ולכן "שילך למצרים". לא, אין זו רק השלמת פערים יצירתית. בנקודה אחרת בריאיון הטיח מרגלית בזחאלקה: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". רוצה לומר, מקומו של זחאלקה אינו בישראל.
אבל על תשובתו העניינית של זחאלקה השיבו המראיינים בלגלוג. פשוט – הם צחקו לו בפנים. ועל מחאתו על הסבל וההרג שהמיטה וממיטה ישראל על עזה ענה מרגלית: "מה לעשות?"
על כך השיב זחאלקה תשובה דמגוגית: "מה לעשות שאהוד ברק שומע מוזיקה קלאסית והורג ילדים". ובנקודה הזו קרה דבר מעניין: זחאלקה אמר "הורג". מרגלית ענה: "שמעתי, שמעתי, הוא רוצח ילדים, זה מה שאתה אמרת. זאת חוצפה". מעניין קודם כל השינוי הקל שהכניס מרגלית בדבריו של זחאלקה, אולי מבלי דעת. ומעניינת ומרתיחה עוד יותר המילה "חוצפה" שהשתמש בה. כי קביעתו של זחאלקה אולי בוטה מאוד, אולי מקוממת בעיני המראיין, אפשר היה לקרוא לה "מתלהמת" או "דמגוגית". אבל "חוצפה" היא מילה המבטאת אדנותיות, תחושת עליונות.
זחאלקה לא נשאר חייב: "אל תגיד חוצפה. אתה אפס. אתה מפיסטו. אתה שרתם של כל ראשי הממשלות. אתה עיתונאי חצר."
וכך נגמר הריאיון: מרגלית ייחס לזחאלקה מילים שלא אמר ואז גירש אותו: "אתה לא אכפת לך שיעיפו את כל הקסאמים על שדרות. עכשיו תלך מכאן". והבמאי המיומן הסיט את המצלמה ורק מדבריו של מרגלית ומקולו המתרחק של זחאלקה ניתן להבין שסדרנים ניגשו אליו להוציאו מהאולפן. זה, אם כן, מה שיודע לענות מראיין ותיק לחבר כנסת רהוט: לגלוג, ביטול ולבסוף כוח עירום. המילים הבוטות של זחאלקה הן כאין וכאפס לעומת דבריו של מרגלית: "אני לא חי במדינה שלך. אני חי בדמוקרטיה". בהבל פה הוא נפנף את חבר הכנסת הערבי מן "הציבוריות הישראלית היהודית", ובאותו הבל פה נפנף את זכותו של חבר הכנסת לומר את דבריו שאינם ערבים לאוזן. אכן דמוקרטיה מעניינת.
במשחק הזה יפסיד תמיד המרואיין הערבי. המראיין היהודי, החש נוח בשפת אמו, יכול לשזור בדיבורו הכאילו-מנומס דברים שיש בהם משום לעג, השפלה או אף רמיזות לחוסר-נאמנות של המרואיין למדינתו. לזחאלקה לא הייתה אפשרות בלהט הריאיון להתקומם על מילים משפילות כמו "חוצפה". הוא פנה למילים חריפות ובתוך כך נוצר מצג-השווא כאילו עד לאותו שלב התנהל הריאיון באופן הגון ועל מי-מנוחות.
ואף על פי כן עשה זחאלקה לצופים שירות גדול: הוא חשף, עד כמה שהיה יכול, את שפת הכוח של מראייניו. מלכתחילה לא היה זה ריאיון הוגן, מלכתחילה נהגו מרגלית וברגמן בזחאלקה כבאויב. כך נראית גזענות יהודית – בלי מדים ובלי כיפה. הכוחנות הגלויה שבה נגמר הריאיון הייתה רק המשך טבעי לכוחנות הסמויה שבה התחיל. ואין כל סיבה לקוות שמחוץ לאולפן הטלוויזיה הדברים ייראו אחרת.

קרקוב והסביבה

קרקוב היא עיר יפה ונעימה. במלחמה כמעט שלא נהרסה. פארק טבעתי מקיף את העיר העתיקה, מסעדה קטנה וחמימה מגישה ברשץ' סגול ונפלא בכל שעה משעות היום והלילה. מוסד אחר לרעבים והמרוששים, הנפוץ בכל רחבי הארץ, הוא "בר חלב" – מזנונים המסובסדים על ידי המדינה, המגישים במחיר מצחיק אוכל ראוי לכל דכפין. השם מגיע מהזמנים שבהם בשר היה מוצר של מותרות, והמוסד עצמו מהימים המושמצים של הקומוניזם. ובנוסף לכל נמצאת תחנת הרכבת במרחק הליכה ממרכז העיר. מעט מתנשפים, מגושמים ורטובים הגענו לעת ערב לאכסניה קטנה. "החדר בקומה שלישית, ארוחת הבוקר מוגשת עד עשר. עוד דבר אחד: אתם מעוניינים לנסוע לאושוויץ?"

"למה בעצם אתה לא משתתף במסע לפולין?" נשאלתי בערב שישי אחד בימי התיכון העליזים. היינו אז בבית של מישהו, תמיד בבית של מישהו, יען כי כולם פחדו לצאת אל רחובות ירושלים המלאים בשוטרים וריקים מאדם. "אני לא חושב שזה חשוב", השבתי, ושתיקה השתררה בחדר. "אני לא חושב שזה בכלל משנה איך הרגו בזמנו בני-אדם, אני לא חושב שביקור באושוויץ תורם במשהו להבנה שלנו את מה שקה בשנות השלושים והארבעים".

הדברים, כמובן, מורכבים מעט יותר. השיטתיות שבה פעלו מחנות-ההשמדה היא מושא חשוב של המחקר ההיסטורי, ושופכת אור הן על הנסיבות החומריות שאפשרו את השמדת יהודי אירופה והן על ראיית-העולם הנאצית, שביקשה "לטהר" את מרחב-המחייה מיהודים. "הרצח המתועש" הוא המבחין בין האנטישמיות האלימה, שלא הייתה ייחודית לגרמניה הנאצית, לבין מה שאנו מכנים "השואה".

היסטוריון שהיה מגיע לאושוויץ היה בוחן את נסיבות הקמתו של המחנה, הדיונים שקדמו לה, היחידות שהיו מפקדות עליה, את קהילת העיירה הסמוכה. הוא היה מנסה למקם את אושוויץ בהקשר היסטורי. מתוך מחקר שכזה, הוא עשוי היה להגיע לתובנות חדשות על מה שהתרחש במחנה בשנות פעילותו, על חשיבותו של המחנה ומקומו בהשמדת יהודי אירופה.

תלמיד תיכון המגיע לאושוויץ-בירקנאו, אין לו כל יכולת לבחון את מחנה ההשמדה באופן שכזה. אין לו את הידע ההיסטורי הנדרש, אין לו את הכלים המתודולוגיים, אין לו היכרות עם המחקר ההיסטורי עד כה. הביקור באושוויץ, עבור תלמיד-תיכון, הוא חוויה רגשית, לא אינטלקטואלית. מה מטרתה של חוויה רגשית כזו? אפשר לטעון: מטרתה לעורר זעזוע וסקרנות, לעורר את הצורך "לזכור ולא לשכוח". אפשר גם לטעון: מטרתה ליצור זיכרון היסטורי של נרדפות וקורבנות בקרבם של מי שבעוד חודשים אחדים יתגייסו לצבא. אני מבקש לומר דבר אחר: חוויות רגשיות אינן מעניינה של מערכת החינוך. המסעות ההמוניים לפולין ולאושוויץ אינם תורמים דבר להבנת האירועים באירופה בשנים 1933-1945, או, בראייה רחבה יותר – להבנת התפתחותה של האנטישמיות המסורתית לכדי אידיאולוגיה בעלת יומרות מדעיות ומצע מעשי.

ואני, אז כמו היום, לא הייתי מצויד בידע, בבגרות ובכלים הנדרשים לעבד באופן אינטלקטואלי את חווית המפגש עם מחנות הריכוז וההשמדה. נדמה לי שמבחינה זו לא הייתי שונה מהרוב המכריע של תלמידי התיכון.

אבל המסעות לפולין אינם רק טרבלינקה ואושוויץ, מושמע תמיד הטיעון. ואכן, בוורשה נתקלתי בקבוצת תלמידי תיכון ישראלים. כמה עשרות תלמידים, שניים או שלושה אוטובוסים, ליד כיכר וילי ברנדט בצפון וורשה, האזור שבו עמד הגטו ושבו מרוכזות היום כמה אנדרטאות. "הוא יעשה את זה עוד פעם אחת הוא יקבל ממני כזאתי כאפה!" – היה המשפט הראשון ששמעתי.

הם ישבו במעין ריבוע בתוך אחת האנדרטאות, מנמנמים, מחליפים פליקות וכאפות, מטיילים הלוך ושוב, בעוד המורה עומדת וקוראת מן הדפים כמה תאריכים. אף אחד מהם לא ידע מתי התרחש המרד בגטו וכמה זמן הוא נמשך. ליד מרכז הקהילה היהודית, המרוחקת כמה תחנות בחשמלית, פגשתי אותם שוב. את הדרך הם עשו באוטובוסים השכורים שלהם, ולא בתחבורה הציבורית. סידורי ביטחון, אלא מה. שלושה גברתנים עמדו בכניסות לבניין עם מכשירי קשר. "אפשר להתחיל להוריד מהאוטובוסים" פלט אחד מהם למכשיר, והקבוצה החלה להיכנס אל בניין הקהילה.

כך נראה, אם כן, מסע לפולין – שאינו רק לטרבלינקה ואושוויץ. מנותקים מן העולם החיצון, מחיי העיר ומההווה שלה, מתנייעים תלמידי תיכון באוטובוסים שכורים, בין אתר הנצחה אחד למשנהו, בוראים להם את המציאות שממנה הם חוששים: את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך להסתגר ולהתגונן, לבדד לשכון.

"אני אספר לכם משהו", פתח ואמר מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל אבי בניהו, בטקס יום-השואה, על גג התחנה, לפני שנתיים. "לקראת סוף הקדנציה של בוגי, נסענו הוא, שטרן [אלעזר, אז קצין חינוך ראשי] ואני לפולין. הגענו לטרבלינקה. שטרן רצה לראות את ביתן 26, איפה שאמא שלו הייתה. ניגשנו, ביקשנו לראות את ביתן 26. אמרו לנו שזה לא חלק מהתצוגה. לא אמרנו כלום, התקרבנו לגדר, היה שם מנעול. בוגי לקח איזה מין מוט כזה או משהו, לא אמר מילה, שבר את המנעול ופתח את השער. נכנסנו לביתן 26, שטרן אמר: 'מיטה שישית מימין'. הלכנו לשם, בוגי לקח את הטלפון שלו, התקשר לארץ לאמא של שטרן ואמר לה: 'גברת שטרן, מדבר הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. אני נמצא כרגע בביתן 26 בטרבלינקה, ואני מבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שנית'".

כך עמד וסיפר בגאווה מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל, אבי בניהו. הציטוט אינו מדויק מילה במילה, אבל את הפרטים עצמם שמעתי במו אוזניי.

מרוב גופות לא רואים את הצער – תגובה לעידן לנדו

בתגובה למאמרו של דוד גרוסמן ב"הארץ" העלה עידן לנדו פעם נוספת את השגיאה הבסיסית שלנו כישראלים בתפיסתנו את הסכסוך עם הפלסטינים: הראייה של שני צדדים שווי-כוח, סימטריים. והרי ישראל, מזכיר לנדו, זרעה בעזה ולבנון יותר הרס והרג מכל ארגוני הטרור וההתנגדות גם יחד. אלף וחמש מאות בני אדם חפים מפשע היא הרגה בשתי המלחמות הללו. וגם ההתנתקות, שאנו נהנים כל כך לנפנף בה, לא הייתה אלא מעבר לכיבוש עקיף, מהלך שבמובנים רבים הרע את מצבם של הפלסטינים. בשתי הקביעות האחרונות נעוץ חוסר-הבנה בסיסי של תהליכים חברתיים ואנושיים.  

בוושינגטון מושבע היום נשיא שחור. עיתוני העולם חוגגים: אמריקה נפרדת ממורשתה הגזענית. רגע אחד, יעירו הספקנים. מהגרים עודם נרמסים שם, באמריקה החוגגת, השחורים עודם מופלים. וגם האובאמה הזה, בוגר הרווארד, איש המפלגה הדמוקרטית שהפציצה את הבלקן ואת סומליה, גם הוא לא מהפכן גדול. מנגנון הכוח האמריקני משנה פשוט את צבעו, לא יותר מזה. והוא עוד רוצה להידמות למרטין לותר קינג.
 
וגם קינג, על אף שהיה שחור ואמיץ ובסוף גם נרצח, גם הוא היה שבוי בקונספציות ליברליות, הפנים את התודעה הכוחנית שהשליטו עליו הלבנים. שחרור של ממש לא הביא לשחורים, רק אפשר למנגנוני הכוח להסוות את הדיכוי שלהם במעטה של זכויות אזרח. והוא עוד ניסה בנאום מפורסם למקם עצמו כממשיכו של לינקולן.
 
שלא לדבר על לינקולן עצמו – לא ברור איך הצליח להתקבע בזיכרון כמשחרר העבדים. הוא בעצמו אמר: מטרתי היחידה היא לשמור על האיחוד נגד הפלגנות של הדרום. אם אצטרך לשחרר את כל העבדים לשם כך – אעשה זאת. ואם אצטרך לא לשחרר אף לא עבד אחד – אעשה זאת. בסך הכול נשיא שביטא את האימפריאליזם האמריקני, את תאוות הטריטוריה שהביאה את ארצות הברית להתפשט מערבה ולפרוש זרועות תמנון דכאניות בכל העולם.
 
הכול נכון. אלא שהסתכלות כזו גורמת להיסטוריה להיראות כמו הצב של זנון: בעצם לא יכול לקרות כלום. אין זאת אלא כי השחורים הם עדיין עבדים נטולי זכויות בארץ של מטעי כותנה. נשיא שחור? לא ייתכן.
 
להתנתקות ולטרור הפלסטיני כאחד יש משמעות החורגת מהתוצאות הקונקרטיות שהביאו עמם. העובדה שמדינת ישראל פינתה כמה אלפי מתנחלים חורגת מההשלכות הצבאיות והמדיניות שהיו למהלך. בצד הרעב והחנק שהמיטה על אנשי עזה היא חשפה התפכחות של רבים בישראל מהחלום לשלוט בכל השטח שבין הים לירדן, נכונות ישראלית לפנות יישובים. דבר דומה אפשר לומר על תהליך אוסלו: בשנים 1993-2000 הוכפל מספר המתנחלים, נסללו כבישים ליהודים בלבד וישראל, ביוצרה את הרשות הפלסטינית, אף התנתקה מאחריותה לגורל הפלסטינים. כיבוש דה-לוקס היא יצרה לעצמה. ועדיין – תהליך אוסלו שבר אחת ולתמיד את הסירוב הישראלי להכיר בפלסטינים כעם בעל שאיפות וזכויות.
 
וגם הטרור הפלסטיני, על אף שמספר האזרחים הישראליים שרצח מתגמד לעומת מספר הפלסטינים שנהרגו בידי ישראל, גם הטרור הזה הוא בעל משמעות והשלכות מרחיקות לכת. מי שבכוונה תחילה פוצץ אוטובוסים עמוסים בתלמידים, שירה  – בנשק פרימיטיבי ובלתי מכוון אמנם – לעבר ריכוזי אוכלוסין, מי שעשה כדבר הזה הפך עצמו לצד בסכסוך. הנזק הכלכלי שהביא לישראל היה מזערי, הפגיעה באזרחיה, כאמור, בחשבון הכללי של המזרח התיכון, מינימאלית. אולם הפחד והשנאה שהצליח לזרוע, התדהמה מהאכזריות המתפרצת, כל אלה משפיעים על הסכסוך הארור הזה וקובעים את מהלכיו. רק מדינה ספוגה בשנאה ובתאוות נקם מסוגלת לחולל פשע נורא כמו זה שנעשה בעזה במשך שלושה שבועות. ואת השנאה ותאוות הנקם הללו אי אפשר לראות כשסופרים גופות. זה מה שהבינו בחמאס: לא חשוב כמה ישראלים נהרוג – חשוב שיפחדו מאיתנו. זו היא משמעותו האמיתית של טרור: ההרג הוא רק האמצעי. המטרה היא פחד. הרטוריקה שיאמצו להם מנהיגי ישראל, בדבר "כוח הרתעה", היא למעשה אימוץ של צורת החשיבה הזו. אין עדות טובה יותר לכך שהסכסוך הזה מתנהל במישור רגשי ולא פוליטי.
 
בכך בדיוק מכיר גרוסמן. הוא אינו מתהלך כשמאי של מוות עם פנקס בידו, מחשב מספרי גופות ופצועים. הוא כותב על הפחדים והתקוות שיש לבני-אדם – את זה מזכיר גם לנדו, לא בלי מידה מסוימת של ביטול. אלא שגרוסמן גם מבין, כנראה, את תפקידם של רגשות, רשמים ומאוויים בעיצובם של אירועים פוליטיים. חשיבותו ומשמעותו של אירוע אינה נעוצה רק במאפייניו הקונקרטיים, המיידיים, אלא גם בדרך שבה הוא נתפס ובמקומו בתוך ההקשר ההיסטורי. כל תהליך הוא הדרגתי, לעתים בלתי נראה. מי שיסתכל על החברה האנושית רק כעל אוסף של נתונים ומספרים יישאר תמיד עומד במקומו.

תירס חם

על אף שהותירה את רצועת עזה בחורבן מוחלט, עם מניין הרוגים חסר תקדים והרס של תשתיות, בתי ספר ובתי חולים, הרי שמבחינה תדמיתית הסתיימה המלחמה בעזה בניצחון ישראלי מוגבל בלבד. מדינות ערב והארגונים הפלסטיניים הצהירו שימשיכו להיאבק בישראל וסירבו לאמץ את הצהרת בלפור ותכנית אלון כבסיס לשלום אזורי צודק ובר-קיימא. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהטרור הערבי ייאלץ את ישראל לצאת למבצע נוסף וסופי, לשיקום כוח ההרתעה שלה באזור.
בתום חודשים ארוכים של הבלגה ישראלית על הפרות סדר חוזרות ונשנות במזרח ירושלים, ואחרי שבועות ארוכים של הכנה חשאית, יצאה ישראל למבצע "תירס חם". כלקח מהמערכות הקודמות, הוגדרו למבצע מטרות צנועות: מיטוט תשתיות הארגונים הפלסטיניים במזרח ירושלים, פירוק הציר המתהווה בין ועד השכונה בענתא למפקדת הכוחות המשולבים של אל-קאעידה באזמאחבאר ו"יצירת מאזן אימה גיאו-פוליטי חדש, שבו אף אחד לא מתווכח עם ישראל" – כפי שנכתב בהחלטת הממשלה.
מכת הפתיחה, שמועדה לשתק את מערך הנ"ט והנ"מ של האויב, הונחתה בין שישי לשבת, במה שנודע כ"ליל-הקפצונים": מטוסי חיל האוויר השמידו בו-זמנית את כל מלאי החזיזים שבחנות הצעצועים של מוסטפא וכן מצבור בקבוקי תבערה שהורכב על ידי נערי שועפאט. זוהו פגיעות מדויקות. ועדת בדיקה פנימית הוקמה בחיל האוויר על מנת לבדוק נזק קל שנגרם לחומת ההפרדה בלב שכונת אבו-דיס. בצה"ל ציינו בסיפוק שכל הטייסים שבו בשלום לבסיסם, וייחסו את ההישג לסדרת האימונים המפרכת שעברו הטייסים קודם שיצאו למבצע.
גם בחזית העורף נלמדו לקחי המערכות הקודמות. פיקוד-העורף נערך מזה זמן לאפשרות של הסלמה בגזרת ירושלים המזרחית. בזכות מערך האזעקות המשוכלל, מיפוי המרחבים המוגנים וההוראות המפורטות והיעילות שחולקו מבעוד מועד לתושבים, לא נרשמו כל אבידות בנפש ממטחי האבנים שהושלכו מדי יום אל השכונות היהודיות.
עם זאת, התמשכות הניסיונות הפלסטיניים לשבש את שגרת החיים בירושלים חייבה את ממשלת ישראל להעמיק את הפעולה. "אין מלחמה סטרילית" הסביר ראש הממשלה בנאום מיוחד לאומה, שעות אחדות לאחר שכוחות שריון וחי"ר ביתרו את רחוב סלאח-א-דין במזרח העיר לשבעה חלקים והחלו בסריקות מבית לבית במטרה לאתר רוגטקות וטלפונים מגביעי-אשל.
מבצע "תירס חם" תפס כשהיא בלתי מוכנה את הסתחבקות השמאל החדשה, שמיהרה לסמוך את ידיה על "פעולה אווירית כירורגית", תוך שהיא מזכירה לכל באי-עולם כי הדרך היחידה להביא ביטחון לאזרחי ישראל היא משא-ומתן אמיתי על הסכם קבע לסיום הסכסוך, על-פי המתווה שהושג עם שני ערבים נחמדים מרמאללה במלון "ג'פטו" בפירנצה שבועות אחדים קודם לכן.
אולם אין ספק שהלקח החשוב ביותר שהופק מהמערכות הקודמות היה בחזית ההסברה: ישראל פינתה מירושלים מבעוד מועד את כל העיתונאים, עובדי הסיוע ומי שנמצאו בכליו מצלמה או טלפון סלולרי והכריזה על העיר שטח צבאי סגור. עם זאת, אל הרשתות הזרות דלפו דיווחים בדבר נפגעים שעל פי מקורות פלסטיניים לא היו מעורבים בלחימה, דבר שהסב מבוכה קלה למשרד החוץ. אתגר ממשי יותר להסברה הישראלית בחו"ל היה טענות האו"ם כי חיל-האוויר הפציץ את מטה המשקיפים שלו בארמון הנציב. מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "על פי מידע מודיעיני המקום שימש למגוריו של הנציב הבריטי, שעשה יד אחת עם הגרועים שבאויבי ישראל".

מה שמרתיח ב"פעולה קרקעית"

את הטיעונים שלהם נגד "פעולה קרקעית" בעזה עוטפים יפי-השמאל בתערובת של נימוקים אסטרטגיים. צריך "לתת להם צ'אנס" – אולי כבר הבינו עם מי יש להם עסק. ומנגד: "המבצע השיג את מטרותיו" – כאילו מישהו יודע מהן.
מה שמרתיח הוא שחיי חייליה של מדינת ישראל יקרים לה כל כך, שהיא מעדיפה להפציץ מהאוויר שכונות שלמות, להרוג מאות בני-אדם, כדי לא לסכן אחד מהם. איש לא מצפה מלאומנים וגנרלים לחשוב בצורה אחרת – מוסר וצדק נמדדים בצורת החשיבה של האנשים הללו ב"מאזן נפגעים" וב"תג מחיר". גופותיהם של ילדים פלסטיניים צריכות להטריד את מדינת ישראל רק כאשר הן עלולות להביא את העולם להתערב.
אולי זוהי גם תמימות לצפות שוב, אחרי אין-ספור פעמים, מ"הארץ", מרצ ומפלגת העבודה, לגלות עמדה מוסרית – לדבר בגלוי נגד הפצצה מכוונת וקטלנית של ריכוזי אוכלוסין. הם הרי הובילו את ענבי זעם ומלחמת לבנון האחרונה (לעת עתה). ובכל זאת, מתוך מין הרגל שכזה, שאריות מאותו מיתוס של הפגנת הארבע-מאות אלף, עדיין מדגדגת איזו ציפיה לשמוע את הגרוסמנים והשולמית-אלונים והג'ומסים קמים ואומרים: לא! לא להפצצות של ריכוזי אוכלוסין! לא לירי תותחים אל עבר הרצועה.
אך לא. לחברים הללו אין שום בעיה עם פעולה אווירית – רק שלא ניכנס לשם.
איש אינו רוצה שבחורים צעירים ייהרגו בסמטאות עזה, בעודם עולים על מוקשים, נחטפים ונפגעים מצלפים. ורק עולה השאלה: שמא המלחמה הזו כולה מיותרת? שמא גם חייהם של תושבי הרצועה ראויים לתשומת לב, ולו הקטנה ביותר?
מתברר שלא. "עד שבת נהגה ישראל – בהנהגה הצבאית של אהוד ברק – בקור רוח מרשים" כתב דוד גרוסמן. כמו לא מורעבים תושבי הרצועה זה חודשים. כמו לא סגורים המעברים. כמו זורם שם הדלק כמים וחשמל לעולם אינו חסר. כמו יכולים הזקוקים לכך לצאת לטיפולים רפואיים בישראל.
יוהרה מזן חדש מאפיינת את מדינת ישראל בחודשים האחרונים: היא מרעיבה את אנשי עזה, דורשת מהם להפסיק לירות לשטחה, מצהירה שגם אז לא תידבר עם הנהגתם, ובתזמון מקרי, שבועות אחדים לפני הבחירות, היא מודיעה שנמאס לה, ושולחת את טובי בחוריה להפציץ מגבוה, בלי להסתכן יתר על המידה, את "בנק המטרות" שלה, אחד היחידים בעולם ששום משבר כלכלי לא יוכל לו. הוא טופחת על שכם הטייסים הללו ומכתירה את כל העניין בשורה משיר ילדים חביב, השייך לחג האור שזה עתה נגמר.
רק לא פעולה קרקעית, דורשים המרקוסים והג'ומסים.
אין מלחמות טובות. תפקידן של ממשלות אמור היה למנוע מלחמות בכל מחיר. יש משהו מגוחך בכל אותן אמנות, המנסות להכניס סדר בברבריות. אבל גם טעם יש בהן. כי מלחמות הן עובדה קיימת בעולמנו המכוער, ומדינות, במצבים מסויימים, נדרשות להגן על חיי אזרחיהן שלהן במחיר חיי אזרחים אחרים. לפחות נסכים, אם כן, על כמה כללים של לא-תעשה. אם אכן הם משוכנעים כל כך בצדקת דרכנו ומלחמתנו, מלח-הארץ, אנשי המרץ והעבודה, תומכי המשפט החוקתי והבין-לאומי  – היה עליהם לקום ולומר: לא להרג אזרחים! לא בישראל ולא בעזה! לא ננהג כמו החמאס! נשלח נא חיילים אל שדה הקרב.
הם לא אומרים זאת, ודאי שלא, וטוב שכך. כל חלל ישראלי בעזה הוא מיותר ולא יביא שביב תקווה לדרום הארץ, ממש כפי שמותם של מאות פלסטינים טרם הביא, מעשה שטן, ביטחון לשדרות. רק חבל שבעת הצורך חייהם של אנשים בצד השני אינם יקרים כל כך למיוסרי השמאל. לשמור על קור רוח, הם רוצים כעת, לא להיגרר לעזה. הם מתדיינים איך לצאת בשלום – פתאום מותר להשתמש במילה הזו, אחרי שזרענו הרס והרג ותאוות נקם, נצא לפתע בדילוג קל, בשלום. וכל האימפוטנטיות של השמאל-מרכז-סוציאל-דמוקרטיה-ירקרקה נחשפת במערומיה במילים הללו – לצאת בשלום. עסקינן אם כן במדריך לסקס בטוח: גם להיכנס בהם, גם ליהנות, וגם לצאת בלי שיבחינו שבעצם אנחנו לא כאלה גברים.
ואתה תוהה: שמא הם יוצאים לכיכרות רק נגד בגין ושרון? שמא הבעיה שלהם אינה עם הקורבן אלא עם המבצע? שמא מה שאסור לימין בשם ערכי מוסר מותר לשמאל בשם עוד כמה מנדטים? הייתכן?