ארכיון קטגוריה: יומן

כמה רגעים להרהר בהם

אני רציתי לשחות. היא רצתה לראות את המלון מ"המוות בונציה". היה כל כך חם וכל כך עמוס, כל סמטה וכל גשר וכל תעלה שלפני שלוש מאות שנה עוד הייתה ציורית ולפני מאה שנה עוד הילכה קסם בניוון שאחז בה, כל פינה רק התפקעה כעת ממצלמות ומצטלמים. בדרך לשם נזכרתי בתמונה אחת, לקראת סוף "המוות בונציה": מצלמה שחורה ניצבת על החוף, וסביבה כלום.
חנות עתיקות הציעה למכירה את מדאם בובארי באיטלקית וקטלוג של ציורי ילדים מן הגוש הקומוניסטי. בלובי המלון הזה מן האגדות עוד יש לכל אורח תא דואר משלו, ועל רצועת החוף קבינות רחצה פרטיות, בשורות שורות.
על רצועת חוף סמוכה, נטולת קבינות, פתוחה, כבר התחיל הזמן להפשיר. על מגבת אחת שכבה אישה צעירה חשופת חזה. סמוך לה שכבו חבוקים שני גברים מגרמניה ולידם שיחקה בחול משפחה מאפריקה.
השמש עוד לא החלה לסגת ואני חיפשתי מסתור תחת שיח נמוך שבקושי הטיל צל. מעט הלאה, סמוך לקו החוף, נשמעו צלילי אקורדיון. שירה בציבור. ברוסית. שניים, שלושה, ארבעה אקורדים – הרי אני מכיר את השיר הזה. מאוספים נוסטלגיים במארז חגיגי, משבת בבוקר ברדיו אחרי לילה בלי שינה.
הגיע זמן ללכת, ושלוש הנשים, לבושות בבגדי ים מיושנים, קמות על רגליהן ועושות דרכן לכיוון היציאה, עוברות בין השרועים והשרועות על החול, האחת ממשיכה לנגן וחברותיה ממשיכות לשיר.
החולצה הכחולה מקופלת בארון. הדיונים הארוכים בין צריפי קיבוץ בעמק יזרעאל נראים מרוחקים, קטנים, הולכים ודוהים. ערבים של שירה וגיטרה, של חבר'ה על הדשא.

הנוסטלגיה היא אם כל חטאת, געגועים לעבר שמעולם לא היה הווה. אדם מתרפק תמיד על עצמו ועל דומיו, מביט בסלידה על השונים ממנו שתפסו כעת את מקומו ומפריעים לתמונה הזהובה שצייר לו.
בעצם, נוסטלגיה היא צידו השני של אותו ניוון, אותו ריקבון שהעסיק כל כך את תומאס מאן ב"המוות בונציה". שהרי כשההווה מתפורר ושוקע, כמו אותם ארמונות רנסנסיים ריקים על גדות התעלה הגדולה, מתעצם ועולה כנגדו זכר העבר המפואר, הדגול, זכר מסעות נועזים וטקסים מלאי הוד. והתשוקה הלא מוסברת שחש הסופר אשנבאך אל נער פולני יפה תואר, גם היא אופן של נוסטלגיה – כמיהה אל יצור אצילי, בראשיתי, שעוד לא הושחת בידי הציוויליזציה הדועכת ממערב.

ואולי אותו רגע של שירה רוסית ואקורדיון דווקא לא היה רגע של נוסטלגיה, אלא אות חיים מעבר למסך, מעבר לגלגולים שעבר שיר פשוט בדרכו מרוסיה לפלשתינה, מעבר לתהפוכות התרגום ושינויי ההקשר – אי-שם מישהו באמת שר את השיר הזה, שר אותו עדיין. השיר הזה, ששקע כאן כבר בנבכי אוספים אקלקטיים, נמחץ במחרוזת ליום העצמאות בין נטשה ופייר לחורשת האקליפטוס, השיר הזה, אי שם, עודנו חי.
ממש כפי שהיה חי לפני מאה שנה, כשהתגלגל לפלשתינה. כשעוד לא היה למחוז של נוסטלגיה, לשריד שמור המוצא ממקומו עבור הזדמנויות מיוחדות. כשעוד היה ביטוי לגעגועים חיים מאוד, לארץ ושפה שנשארו מאחור.

היא רצתה לראות את המלון מן "המוות בונציה", ועתה ישבנו על החוף, כל אחד ומחוז געגועיו. כמעט קמתי על רגליי לשוחח עם שלוש הנשים שעברו בשירה בין הגופות המשתזפים. ולא רק מחסום השפה השאיר אותי ישוב. גם חוסר הרצון לבאר ולהסביר לה אחר מעשה על שום מה ההתרגשות. הרי אפילו את הרצון להיאחז בדבר מה קשה להסביר, את החיפוש התמידי אחר מקורות ונקודות התייחסות (ומי שמתעקש מוזמן לקרוא לכך "זהות").
הבטתי באישה המבוגרת עם האקורדיון בידיה ושרתי בדמיון. "הי עמדי-נא, את יפת-עיניים / תני ואחזה בך, את יפה שלי". דבר אחר לא היה לי לעשות.

שיחה מקרית

לפני הכל הרחתי את לחמניית הבצל שלו. מיד אחר כך בא המשפט: אני מקווה שלחמניית הבצל שלי לא תפריע לך יותר מדי. ומה כבר אפשר לענות על כך. גם אני מקווה. אחר כך ראיתי את הסודוקו, נשלף מכיס המעיל שלו, כמו חיכה האיש הזה, ממושקף, בן שבעים-וחמש אולי, כבר כל היום לפתור את הסודוקו שלו, כמו הציק לו הסודוקו כבר כשעלה על יצועו בליל אמש. אני פנסיונר, פנסיונר חסר מנוח, הוא אמר. אבל התנדבתי לעשות טובה לפירמה שאצלה עבדתי, לקחת אוטו של החברה ולהחזיר אותו למשרדים הראשיים.

אין מנוח כאן בחבל הרוּר. ערים ערים ערים. תעשיה, מסילות ברזל. נוסעים יורדים ועולים מן הרכבת שכמו נוסעת בעיר שאינה נגמרת. ואולי הסודוקו בכל זאת אינו מסעיר כל כך, שכן האיש עם לחמניית הבצל רוצה לדבר. ואת הפרט הביוגרפי על היותו פנסיונר חסר מנוח מסר בלי לחכות לשאלה, כמו הושיט את ידו ללחיצה. ואתה? הוא שואל.

סטודנט להיסטוריה.

אהה, ואתה רוצה ודאי אחרי הלימודים להיות מורה להיסטוריה. מקצוע לא פשוט, להיות מורה. להסתדר יום-יום עם כל החבר'ה הצעירים האלה. יפה, יפה. ולאן אתה נוסע? אל החברה שלך! מטרה יפה – הוא מחייך בכמו-שובבות בין מעיל הניילון הבז' שלו, פירורי לחמניית הבצל והסודוקו. ומאיפה אתה בא? מברלין? אבל אתה לא מדבר את הדיאלקט הברלינאי. מאיפה אתה במקור?

מירושלים.

שני הנהוני ראש קצרים, מבט הצידה, מבט אל לחמניית הבצל. יפה, יפה. מבט נוסף אל לחמניית הבצל. ושאלות על פיננסים, על מימון הלימודים ועל מעמד משפטי. אז הוריך, לא, סבא וסבתא שלך, ברחו מכאן באותו זמן נורא. אני עוד זוכר את זה. איך שרנו את כל ההמנונים ההם. אבל אתה יודע, בשביל מי שלא אזרחים כאן, אין שום סיבה שנממן היום מהמיסים שלנו את הלימודים של כל מיני זרים כאן שבאים, עושים קופה והולכים.

יש גם סטודנטים מפה שלומדים בחו"ל.

נכון, נכון, יש הרבה. זה טוב. זה חשוב. שהחבר'ה הצעירים ילמדו שאנשים אחרים הם גם בני אדם. שהם יכולים לעשות הכל בדיוק כמונו. אולי אפילו יותר טוב. צחוק רווי בצל. פעם ראשונה שלך באזור הריין? אה! אתה מוכרח לטייל פעם לאורך הריין, אזור יפהפה. כמעט טפיחה סחבקית על הירך ואז אוסף האיש את הסודוקו ואת פירורי לחמניית הבצל, מנער ומיישר את מעיל הניילון הבז' ויורד מהרכבת.

אפשר בבקשה לקבל בננה?

הנה הוא בן שנה. אבל את משך חייו וחייהם של דומיו צריך אולי למנות אחרת, אולי לפי שבועות. הוא בן חמישים ושתיים, אם כן. ומתפתח לאט, יחסית לגילו.

מסביב מצחצחים הכל חרבות, משחיזים לשונות, סופרים כניסות, זו יש לה מאה אלף, זה יש לו מיליון. ואנחנו שנינו, הרחק מאחור, עוד שוקדים על לימוד אוצר מילים חדש: מילים כמו "טרול", למשל, או "כתובת אי.פי." (שהן בעצם מילים נרדפות).

עד גיל שנתיים, כך סופר לי, לא הוצאתי מילה. ואז יום אחד פתחתי את פי ואמרתי: "אפשר בבקשה לקבל בננה?"

יש דברים שלא משתנים. לא האיטיות ולא הבושה לומר משפטים שאינם מנוסחים היטב, עד התו האחרון. ואשר על כן מתפתח הבלוג שלי לאט. לא מספיק רעיון לרשימה. צריך גם לכתוב אותה. ולכתוב שוב. ולקרוא שוב למחרת ולהתחיל הכל מהתחלה, כי מה שאמש נראה מבריק נראה היום חלקלק. ואת האזור הצר מאוד שבין קלישאות מזה ופלצנות מזה קשה מאוד למצוא.

גם הצורך לסכם אינו משתנה. לחתום תקופה, להביט אחורה, להיזכר. ותהיה זו תקופה קצרה ככל שתהיה. על מה כתבתי? על חוויות ורשמים בברלין, על תחושת זרות, על רישומם המעיק של מאורעות העבר. על מלחמה. על טיול בפולין ועל דמעות באכסניה. על ארכיון שהתמוטט. על ספרים ועל מדפי ספרים. על ביקור בירושלים. על מורה שהלך לעולמו, על קרוב משפחה קשיש ועל עלמה אחת, שבלעדיה ודאי הייתי כותב הרבה יותר.

על מה לא כתבתי? על מפגש טעון עם סופר משופם, על טיול לבלקן, על שירה ואקורדיון ברכבת התחתית. על כמויות אדירות של בירה, על עכברים במטבח ובוילר שעמד מלכת. על שעות ארוכות, אבודות, מול המחשב, מול סרטונים קצרים ברשת.

ואולי המנהג הזה בכל זאת אינו מגונה כל כך. נעים להיזכר במה שכבר היה. קשה יותר ליצור דבר-מה חדש. נחמד על כן גם לערוך חשבון ביניים, לשבת על ספסל, לנענע את אצבעות הרגליים ולחשוב על הרשימה הבאה.

אלו היו ששים שניות סנטימנטליות. המערכת מבקשת את סליחת הקוראים. בשבוע הבא: רשימות על שישה-עשר ימי מסע בסין. שככה יהיה לי טוב.

המחמאה היפה ביותר

"מאיפה אתה דובר עברית טובה כל כך?" שאלה אותי בגרמנית אישה חייכנית במונית שירות מירושלים לתל-אביב, והותירה אותי מבולבל לרגע.

עלינו בפינת בלאומליך הרב-קוק, אני ועלמה אחת מגרמניה שבאה לבקר בישראל, נחבטים ומטלטלים עם תרמילי הענק שלנו. עלינו בשעה שכבר החשיך ואני הייתי עייף מהנסיעה שנכונה לנו ומהכניסה האחורית לתל-אביב, מההזדחלות בין עדר מוניות-שירות לרגלי התחנה המרכזית החדשה.
האישה החייכנית ביקשה מהנהג שידליק אור, שתוכל לקרוא, ואני ביקשתי ממנה להתחלף במקומות, שאוכל לשבת ליד העלמה שאימצה כעת את תרמילה אל ברכיה. היא סירבה בנימוס וחייכנו זה אל זו. אחר-כך פניתי על העלמה שישבה מאחוריי באלכסון והחלפנו כמה משפטים. וכשסיימנו ואני רציתי להפנות שוב את ראשי אל החלון שאלה אותי בגרמנית האישה החייכנית שבין העלמה לביני: "מאיפה אתה דובר עברית טובה כל-כך?"
ולמען האמת הייתה זו אחת המחמאות היפות ביותר שקיבלתי. איזה עושר לשוני צריך היה להיות טמון באותם משפטים ספורים שאמרתי לאישה החייכנית. אולי נימוס ללא רבב, אולי מבנה משפט מיושן מעט?

ואני, כל שיכולתי לענות היה: "זו שפת אמי", ובבת-אחת יצא כל האוויר מחיוכה של האישה והעברית שבפי הפכה בן-רגע מפלא נדיר לסתם יום של חול ואני לכמעט רמאי ומאחז-עיניים. ורק הנהג שלנו בא לעזרתי, הרים את פניו אל המראה הרחבה שמולו ומילא את חלל המונית בקולו: "גיברת, אני קורא רק ספרים של מנהיגים".
"באמת, של איזה מנהיגים למשל?" שאלה הגברת בטון מורתי וליכסנה אליי מבט של ממתיקי סוד.
"כל המנהיגים שלנו. בגין, פרס, שמיר".
"מה עם רבין?"
"מה, רבין, כן… גם רבין. אבל אני אגיד לך: בגין, כל מה שהוא אמר, ככה זה נהיה".
"ופרס?"
"פרס, פרס הוא כמו שניצל – פעם על הצד הזה, פעם על הצד הזה. אבל מה – תמיד למעלה".
"ודברים אחרים אתה לא קורא?"
"דברים אחרים אין לי סבלנות".
"מה עם התנ"ך?"
"מה, לא, לפעמים, גם כן, אבל לרוב אני קורא ספרים של מנהיגים" ענה הנהג ומיקד מעתה את מבטו בשמשה שלפניו.
"בתנ"ך יש סיפורים נהדרים, סיפורי ניסים" התפרץ פרצוף עגלגל שישב מאחורי הנהג, מחזור תפילות בידיו.
"אה, כן?" שאלה האישה החייכנית.
"בטח, לא רק בתנ"ך. יש, אם את מכירה, בזוהר הקדוש, משפט, כמו מהסיפור על הרבי הגדול שתלמיד חכם בא ואמר לו …"
"מה אתה עושה לפרנסתך?"
"אני צייר"
"מה אתה מצייר?"
"סיפורי ניסים, על הרבי שבא לירושלים למשל … היום, את יודעת, יש לנו הרבה בעיות בארץ-ישראל, יש זרים שבאים לארץ הקודש ו-"
"אין בזה שום דבר רע"
"לא, לא, חס ושלום, אדרבא, אלא מה, כמו שכתוב, כתוב בזוהר הקדוש … אני רק מקווה שלא יביאו לנו מחלות על כל החטאים שחטאנ-…"
"כסאחתק תסתכל איפה שאתה נוסע!!" – שב הנהג לחיים והמטיר אותות ומופתים מלפניו מאחוריו ומצדדיו על הכביש ועל יתר המכוניות. והנביא שמאחור חרדה ניכרה על פניו והוא פנה לאישה החייכנית ואמר:
"תסלחי לי אני מוכרח לגמור להגיד תפילת-הדרך" – ושב והתרכז בספר שעל ברכיו והניע שפתיו מהר כמקודם. וכשהנהג שלנו התעקל ימינה על שני גלגלים בלבד בלה-גווארדיה לחש הנביא את המילים האחרונות וביקש לרדת, וברמזור הבא משך הנהג בידית הארוכה שלימינו ופתח את הדלת והנביא עם הכיפה הפרסית לראשו ירד מן המונית בלי לומר מילה והאישה החייכנית עוד ביקשה להיפרד ממנו ונקשה כמה פעמים על החלון – לשווא.
ואני כל הזמן הזה לא אביתי להיפרד מן המחמאה היפה שקיבלתי, והנה, מול פניה המופנים שוב אליי של האישה החייכנית נקרתה לי ההזדמנות להראות במה כוחי גדול:
"נו, זרקנו את יונה, אולי עכשיו ניסע יותר ברוגע".

עמדנו על מדרכת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, עטופים באד לח ובאורות ניאון והחלפנו לחיצות ידיים. ליפו המשכנו באוטובוס.

על הר הבית

לבקר בעיר שלך – מצב מעניין, ומעניין עוד יותר לבקר בעיר שלך עם מי שאינו בן-המקום, לראות את העיר מבעד לעיניים זרות. ביקרתי בעיר שלי אחרי היעדרות ארוכה, ובין היתר עלה בידי מה שלא הסתייע מעולם לפני כן: בסוף חודש אוגוסט, אחרי התפתלות מסוימת בסמטאות הרובע היהודי בחברת עלמה אחת שאינה מכאן, באתי בשער המוגרבים ועליתי אל הר הבית.

ניסיתי זאת כבר פעם או פעמיים בעבר, ונעניתי ששעת הכניסה ליהודים חלפה. ומקומות ששעות שהכניסה אליהם מחולקות על פי דתם של המבקשים להיכנס אינם קורצים לי במיוחד. מה גם שהקרוב והנמצא בהישג יד מושך פחות מהרחוק והבלתי מושג. אל אתר השוכן חמש-מאות מטר מהבית תמיד אפשר יהיה ללכת, ואת מה שתמיד אפשר יהיה לעשות לא עושים אף-פעם.

ברובע היהודי ניגשתי למישהו וביקשתי עזרה במציאת דרכי אל הכותל. במורד המדרגות עמדה קבוצת חיילות במדים שטרם התרככו באין-ספור כביסות וביקשה להצטלם. בשער המוגרבים, למרות אזהרה חמורה מטעם הרבנות הראשית, עלינו, העלמה ואני, בגשר עץ מסוגר אל רחבת כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה.

המעבר מגודש הסמטאות אל הרחבה המורמת הקל במשהו את משאו של החום. המבקרים היו מעטים. את חדוות המכירה של רוכלי העיר העתיקה החליף שקט – מאז הפך ישו שולחנות מדירים התגרים והחלפנים את רגליהם מן המקום הקדוש הזה. משמר הגבול גם הוא לא נראה לעין – רק ממול, מעבר לרחבת הכותל, נדחפו הבניינים דמויי הבונקר של הרובע היהודי. הפניתי את מבטי מזרחה, אל הר הזיתים וכנסיית הבצלים המצחיקה שלו.

בעיקר זקנים וזקנות התהלכו על ההר. הרחבה גדולה, וכל אחת מקבוצות התיירים מצאה לה פינה משלה. כיפת הסלע עצומה, מרהיבה בקישוטי הכחול והטורקיז שלה. הכניסה אל מסגד אל-אקצה ללא-מוסלמים אסורה, דרך החלונות אפשר להציץ באולם התפילה: כמה גברים נמנמו שם בישיבה, משעינים את גבם כנגד העמודים התומכים בתקרה. העלמה שהייתה איתי, מצוידת במצלמה אנלוגית, צילמה בחדווה. בספרדית ויפנית קפץ מוחמד על סוסו בצאתו אל מסעו הלילי.

שופר קורא בהר הבית, בעיר העתיקה. ואלפי שאהידים עושים דרכם לאל-אקצה למראה שפתו הרוטטת של היושב-ראש. ואריק עושה לו חג בהר-הבית ואת השיירים ליקקנו בירושלים במשך ארבע שנים. וגם עוגת קרם נלקק-נא – במו עיני ראיתי: ברובע מהגרים בברלין, בפתחה של מאפייה, מקושטת בסלסולי צבע מאכל ורוד ובצבעי פלסטין ובתמונת אל-אקצה באמצע.

אריק שלנו נפל למשכב, ושב ועלה מול עיני בבוקרו של יום בסוף חודש אוגוסט האחרון, ברחבת הר הבית. תודה לך אריק על ארבע שנים נפלאות של אל-אקצה. תודה לכם ספסרים של אל-אקצה, נאמני הר הבית, על שמן זך שיצקתם למדורה. תודה לך נעמי, על שפת ים-כנרת, על שורות של מתק-שפתיים. תודה לך שייח' יקר, שאתה שומר את אל-אקצה שלנו מהיהודים הנבזים. תודה לך אופה משכים קום, על עוגת קרם נפלאה.

ירדנו והלכנו אל שער-שכם – משם נסענו באוטובוס לאבו-דיס, לראות את חומת ירושלים החדשה.

החופש תם

אי שם בתחילת יולי אפשר להתחיל לחוש את החופשה המתקרבת, אותם שבועות ספורים נטולי דאגות בסופה של שנה לחוצה ועמוסה. וכעבור שבועיים יש גם להתחיל ולהתכונן אליה. לגמור את כל המטלות שבדרך, לסדר סידורים, לקחת מספרים, לשבת בתורים, לעבור דירה, להרכיב מיטה, לשאול ספרים, להחזיר לספרייה. היעדרות של חמישה שבועות אינה עניין של מה בכך. אט-אט מתקרב מועד החופשה והדברים מתחילים להיות לחוצים, ומונה החשמל טרם נקרא.

והנה מגיע אותו בוקר מיוחל, תכול ונטול דאגות, ואתה ניצב בפתחם של חמישה שבועות נטולי מטלות. ועליך להספיק לארוז את מברשת השיניים ולרוץ לרכבת או למטוס. ומשהגעת ליעדך אתה רץ למוזיאון הקרוב ואחר כך לכיכר המפורסמת, שכן זמנך ביעדך קצוב ומועד העזיבה ליעד הבא מתקרב, וכל יום שעובר וכל דקה מיותרת במיטה משמעם מזרקה אחת פחות וצריח אחד פחות.

ואם רצה המקרה ואתה בביקור מולדת אחרי חודשים ארוכים הרי שעליך לפגוש כך-וכך חברים ותיקים ולטעום אי-אלו מאכלים אהובים שבנכר אין להשיג. וזמנך קצוב. והנושאים לשיחה אין-סופיים, שלא כמו סבלנותם של חבריך. ובו-בזמן עליך להספיק ולקרוא על הארץ שאליה אתה עתיד לנסוע בעוד ימים ספורים. שכן גם אם נסכים שהמולדת ראויה לביקור מדי פעם בפעם, עדיין צריך גם חופשה של ממש, מהשגרה ומהמולדת כאחד.

והנה הגעת אל הארץ המובטחת, אל לועו של הדרקון המתעורר, ואתה מקיץ בכל בוקר בשש או בשבע וטועם ומריח מיני טעמים וריחות לא מוכרים ומאמץ מקלון אל מקלון בניסיון נואש לאחוז בגרגר אורז. ומאבד את דרכך ברכבת התחתית וממהר בטקסי אל הכיכר המרכזית ובמטוס אל עיר-הבירה העתיקה ובמצפון נוקף אל סניף-הדואר לשלוח כמה גלויות.

ובתחילת אוקטובר אתה חוזר הביתה. השמיים אפורים, העצים עדיין לא. אתה מתיישב במטבח אל מול קנקן תה ועיתון יומי ונשען אחורה. ולמחרת אתה מקיץ לעת צהריים ובוהה דקות ארוכות בתקרה, ואחר-כך הולך חצי עירום אל הכיור ומשם אל הקומקום. וסביבך רוחשים מכרים הצמאים לשמוע את חוויותיך, ואתה מרגיע אותם באומרך: אכתוב מתישהו, אספר, כשאגמור לפרוק את המזוודה, כשאפתח את התמונות. סוף-סוף אתה זקוק גם למעט זמן לעכל את שטף החוויות הזה, וסיפורים והרפתקאות ראוי שיצוצו טיפין-טיפין, בשעה המתאימה, ולא כמו על-פי הזמנה. ומותר לו לבנאדם גם להתענג סתם-כך על כמה ימים רגועים וסתמיים בסופה של חופשה מתישה.

לא בחיל ולא בכח

"מספר 79, זה כנראה בצד השני של הכביש, כי פה זה 78…"
"זה פה – איפה שהשוטר עומד, זה חייב להיות זה".
 
חיוך קל ליווה את ההערה האחרונה. כבר כמה פעמים התבדחנו על כך שאתרים יהודיים קל מאוד לזהות – על פי השוטר שתמיד עומד בכניסה. אני רק הוספתי שכל עוד השוטרים עומדים בגבם אל בית הכנסת ופניהם אל ההמון, ולא להיפך, המצב אינו נורא כל כך.
 
זו כמובן מחשבה ילדותית משהו, מסוג אותן בדיחות אוויליות בכניסה לקרון צפוף של הרכבת התחתית, או למראה תור מאורגן ומסודר.
 
ובכל זאת, ברחוב הפסיונים 79 המחשבה הזו כפתה עצמה עליי. שלא כמו בית הכנסת הגדול שברחוב אורניינבורג, זה שעמד כאן הוחרב כליל בפוגרום של נובמבר 1938. אז עמדו השוטרים כתף אל כתף עם ההמון.
 
המון של ממש ברחוב הפסיונים למען האמת בין כה וכה אין כיום. שרלוטנבורג היא שכונה מהודרת ושקטה, שכונה בורגנית מטופחת שאינה במתביישת בעושרה. דלתות הבתים צבועות על פי רוב בכחול או ירוק כהה, הסורגים בשחור מבריק, כפתורי הפעמונים והידיות בזהב נוצץ. כלי בית נחים בחלונות הראווה, בין בתי מלון מכובדים ובתי משרדים. רק מוזיאון קתה קולוויץ מפר במשהו את השלווה, וגם זה, רק עבור מי שיטרח וייכנס. מבחוץ זוהי עוד וילה יפה בגן מוריק.  וגם אותן לוחיות מתכת קטנות הקבועות במדרכה, עם שמות הדיירים הקודמים של הבתים המהודרים הללו, דיירים שאולי נהגו לפקוד מדי פעם את בית הכנסת העולה בלהבות.
 
ואולי זהו מזוג האוויר החורפי ומיעוטם של בתי קפה, שהופכים את הביקור בחלק הזה של העיר למעיק.

אלא שמטרות מסוימות מחייבות אמצעים מסוימים, ואם רצה המקרה והדרך לליבה של עלמה כלשהי עוברת דווקא בלימודי עברית, ואם ספרי לימוד בעברית ניתן למצוא רק בבית הקהילה היהודית ברחוב הפסיונים, הרי שבלית ברירה אתה עשוי למצוא את עצמך מוקיר תודה לאותו מגדלור בצורת שוטר העומד בכניסה.
 
בחור צעיר בתלתלים, יוצא איזו יחידה מן הסתם, מקדם את פנינו בתוך הבניין, יוצא מתא הזכוכית שלו, מעביר אותנו בשער המצפצף אל זרועותיה של גברת שיושבת מאחורי דלפק ומפנה אותנו אל הספרייה שבירכתי הבניין. מוזס מנדלסון ניצב בפינה, משגיח על שתי הפיאות הנוכריות שמנהלות את הספרייה היהודית של ברלין.
 
עיתון בעברית אין. גרמנית ורוסית. אור קלוש ותקרות נמוכות. "ספרי לימוד בעברית? כן, יש לנו. במרתף. הקולגה שלי תראה לכם את הדרך".
 
"אלה שני המדפים של ספרי לימוד בעברית. החל מכאן זה כבר יידיש. הספרים מסודרים לפי האל"ף-בי"ת. שיישאר ככה בבקשה". הכנה לבר-מצווה, מושגים מעולם היהדות מלווים באיורים, ילדים מחויכים חבושים בכיפות, עברית תנכ"ית – תחביר ודקדוק, למד עברית בשישים יום, לימודי קרוא וכתוב לדוברים כבר את השפה המדוברת, עברית עם ניקוד, עברית ללא ניקוד. משחקי קופסא ללימוד עברית.
 
אנחנו מגיחים מעלה מבוישים משהו, אוחזים בספר פשוט למראה, עברית של חול כשפה זרה. שני יורו עולה כרטיס הקורא הירקרק. היא מתבוננת בו רגע בגבות מכווצות, ואז מושכת כתפיים ומכניסה אותו לארנק. בחזרה בחוץ אנחנו פורצים בצחוק ומסתלקים משם מהר ככל האפשר.

אומרים: ישנה ארץ

עלמה אחת –

עלמה היא מילה מיושנת, אבל תחליף של ממש אין לה. נערה – היא צעירה יותר מעלמה. אישה – מבוגרת יותר, בחורה – פוחזת. עלמה היא בתחילת שנות העשרים שלה, נטולת ניחוח סקסיסטי כלשהו. אם כן –

עלמה אחת, שבינתיים כבר אינה סתם "עלמה אחת", העלמה הזו החליטה שברצונה ללמוד עברית. בעזרתי.

אני לא נגד. אמנם בתחילה גם לא הייתי לחלוטין בעד – פשוט כי חשבתי על עיסוקים נחמדים יותר שיכולים להיות משותפים לעלמה ולי – אבל לאחר שהעניין הזה בא על פתרונו, הרי שאני באמת לא נגד.

היא לא בזבזה אף רגע. הלכה לספרייה העירונית ושאלה ספר ללימוד עברית, בהוצאת לנגנשיידט הצהובה והחביבה, שהביאה אותי עד הלום, בכיוון ההפוך מזה של העלמה.

ישבנו לנו, אם כן, העלמה ואני, בקפיטריה, אפופים בריח שניצלים וברוקולי מבושל ובצלילי סכו"ם ורעשי תבניות ענק מברזל. חוויה לכל החושים, שמחזירה אותך אחורה אל שטיפת הכלים השבועית אי-אז לפני שנים, עם חומרי ניקוי צורבי-ריריות וצעקות מכל עבר ומוזיקה רועשת וכתם אדיר של מים ונתזי חומוס לרוחב החולצה ובמורד המכנסיים הירקרקים.

אות אחר אות דפדפנו בספר המתפרק, שעל הכריכה שלו הודפסה תמונה מישראל. נדמה לי שזו הייתה עכו (הספר חזר בינתיים, כלאחר כבוד, לספרייה): כביסה תלויה מהחלון, ים, מגדל מאבן והרבה זבל. אבל זו יכולה כמובן להיות גם יפו. או ירושלים שהוסיפו לה ים.

אוצר מילים נאה בחרה לה לנגנשיידט ללמד בעזרתו עברית: ביקורת-גבולות, שוטר, חייל, פקיד-גבול, ביטחון, דוד בן-גוריון. "יורגן נוסע לישראל. הוא טס במטוס. בשדה-התעופה יש ביקרות-ביטחון ארוכה". הגדילו לעשות שם, בלנגנשיידט, והוסיפו ציור אילוסטרציה של כרטיס טיסה של אל-על. העלמה, נניח שמה עדינה, סגרה את הספר והסתכלה בי במבט מרוגז. "אתה יודע", היא אמרה, "זה לא מאוד כיף לקרוא על אנשי ביטחון וביקרות גבולות".

"כן, אני יודע", השבתי. ברוכים הבאים.

המשך יבוא

כשהמוזות שותקות

"יכולני למצוא דיפרנציאל ולחבר חרוז – האין אלה שני קצות כשרונותיו של האדם?" תהה פעם היינריך פון קלייסט (1777-1811).
יכול להיות. אבל מרתקת ומפליאה בעיני עוד יותר היא יכולתו של קלייסט לנוע בין ארכנות מייאשת בנובלות שלו לתמצות דרמטי, להצגת סיטואציה על כל המתח שלה בכמה שורות בודדות באנקדוטות הרבות שכתב. במאמץ רב עלה בידי לקרוא בעברית את "מיכאל קולהאס" – אותו סוחר סוסים ישר-דרך ורודף צדק, שהעוול שנעשה לו הופכו לנורא שבאדם, לרוצח תאב נקם. על גב אחת המהדורות העבריות של כתבי קלייסט נתקלתי בהשוואה (נדמה לי של מנחם פרי, אבל הספר במזרח ואני בסוף מערב) בין קולהאס לבין דון קיחוטה ויוסף ק. – שלוש דמויות ספרותיות שהשתחררו כל אחת משליטתו של מחברן עליהן, שזכו לחיים משלהן. ואני אוסיף: שלושה סיפורים של אדם בודד הנלחם מול טחנות-רוח – אמיתיות או מדומיינות.
האיש הפורה והדכאוני הזה, שלחם נגד נפוליאון ולא הצליח למות, ולבסוף עשה את המלאכה בעצמו, היה אולי מתהפך בקברו אילו ידע שאיזה ינוקא מכנה אותו ברגע זה "תותח", בסלנג נחות ועילג. אבל המוזות, מה לעשות, שותקות, ועל כן אתן לתותחים לרעום.
מלבד קולהאס האימתני כתב קלייסט, למרבה המזל, גם "כתבים קצרים", אגרופניים, רועמים, שאפשר לקרוא לפני השינה. באנקדוטה המובאת כאן נתקלתי תוך דפדוף אקראי באסופה מצהיבה של כתביו. על טיבו של התרגום המובא כאן לא נותר לי אלא לגמגם במבוכה. 
 
אנקדוטה:
כש(ויליאם) שקספיר נכח פעם בהעלאת "ריצ'רד השלישי", הוא הבחין באחד השחקנים משוחח ברוך ובהתמסרות עם עלמה חמודה. הוא קרב בשקט ושמע את הנערה אומרת: "בעשר בלילה הקש שלוש פעמים על הדלת, אני אשאל: 'מי שם?' ואתה צריך לענות: 'ריצ'רד השלישי'". שקספיר, שאהב נשים, הקדים ברבע שעה ונתן את השניים – הסימן המוסכם והתשובה, הוכנס פנימה, ולאחר שזוהה היה לו העונג לשכך את זעמה של הנבגדת. בשעה היעודה בא המאהב המיועד. שקספיר פתח את החלון ושאל: "מי שם?" "ריצ'רד השלישי" באה התשובה. "ריצ'רד," השיב שקספיר – "באת מאוחר מדי. ויליאם הכובש כבר היה פה".
 
"כתבים קצרים" – כך נקראת מהדורה קטנה בהוצאת "תרמיל" של משרד הביטחון, שדרכה התוודעתי לראשונה אל "הנפלא בסופרים והאומלל שבהם" כפי שכתב ישראל זמורה בגב הספר. זהו מבחר שערך על-פי טעמו האישי הצייר הגרמני-יהודי מכס ליברמן, ואף הוסיף לו רישומים קטנים. ליד אותו ספר קטן, במרומי המדף השביעי בבית שלנו, עמדה מהדורה אחרת של כתבי קלייסט: "שלוש נובילות" היא נקראת, ומלווה בחיתוכי עץ של אומן גרמני-יהודי אחר, צעיר בשלושה דורות מליברמן, שברח ממולדתו והתיישב בירושלים. יעקב פינס התגורר כמה בתים מאיתנו, בתחילת הרחוב. בערוב ימיו עדיין היה עומד מדי פעם על המרפסת היפה שלו ומשקיף מטה.
והנה, בתוך כל חומרת-הסבר הפרוסית הזו, על מלחמותיה ועשן קרבותיה, הניתוחים הסבוכים על מקומו של קלייסט בין הרומנטיקה לקלאסיקה, בין ליברמן הברלינאי לפינס המסתורי, צצה לפתע, במקרה, בין 1187 דפי-החיטין הדקיקים של אותו ספר בכריכה שחורה, אנקדוטה. אנקדוטה במובנה המודרני. מעין בדיחה, הומור לשם הומור, בשפה פשוטה ובהירה. כלום יש שמחה גדולה מזו?

כמה מלים על שלי פריד

אי שם לפני שנים הלכתי לבית ספר. לא היה הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלהמתין בסבלנות שזה ייגמר. לעתים רחוקות יש לאדם מזל, והוא פוגש מורה אחד אינטליגנטי במהלך לימודיו. לי היה מזל, ובבית הספר התיכון פגשתי כמה מורים כאלה, שאפשר היה לדבר איתם והיה טעם להקשיב להם. אחד מהם היה שלי פריד, מורה להיסטוריה.

היסטוריה, מובן שהיסטוריה. כל המורים המוצלחים שפגשתי עסקו בהיסטוריה, ספרות או תנ"ך. אני לא רוצה לומר שלא היו גם מורים לעניין במקצועות אחרים – אני פשוט לא פגשתי אותם, ואם פגשתי אותם לא הבנתי מה הם רוצים ממני.

ובכן, שלי פריד לימד היסטוריה והנחה אותי בעבודת הגמר שכתבתי. כמו יתר המורים שהיה לי איתם שיג ושיח, נדמה היה לי שיותר מטריד אותו מה יקרה איתי מחוץ לבית הספר ואחריו מאשר מה שיקרה בין כתליו. ירושלים, 2003-2004. העיר רעדה מפיצוצים. לא זכורה לי אווירה עולצת במיוחד מהשנים ההן.

שלי שאל אותי יום אחד מלא דאגה מדוע לא באתי ליום ההיכרות עם חילות צה"ל השונים. גמגמתי איזו תשובה והוא אמר: "אבנר, נראה לי שהיכרות כזו הייתה יכולה לרכך את המכה שאתה תקבל כשתתגייס לצבא". כמה שבועות אחר כך הוא התקשר אליי ושאל האם הייתי מעוניין לשרת בחיל ההיסטוריה של צה"ל – הוא יוכל אולי לעזור. הוא התעקש שאפגוש פרופסור מסוים באוניברסיטת תל-אביב. אני היססתי ושלי פשוט תחב פתק לידי עם מספר הטלפון במשרד ואמר: תקבע פגישה. הוא איש אינטליגנטי ומעניין ואתה צריך לפגוש אותו. כבר אמרתי לו שאתה עומד להתקשר. ומלבד כל אלה – שלי שלח אותי לתחרות עבודות גמר שהתקיימה בירושלים. "נראה לי שכדאי לך לנסות" הוא אמר בשקט.

שלי ראה בבית הספר מסגרת מגוננת עבור התלמידים שלו – מקום שאפשר לדבר וללמוד ולהתווכח בו ולשחק כדורגל במגרש ומדי פעם למרוח איזה גרפיטי על הקיר – הכל נשאר בתחום מצומצם מאוד, מוגבל. מין משחק שכזה. הוא ביקש למתוח את המסגרת המגוננת הזו כמה שאפשר – אל מחוץ לבית הספר, אל הצבא והאוניברסיטה. הוא רצה להראות לי, אני מבין כעת, שלמרות הייאוש המכרסם יש למה לשאוף, למה לצפות, למה לקוות, יש מי שיעזור בעת הצורך.

וחודשים ספורים אחרי שסיימתי את לימודי בתיכון, בחודש דצמבר לפני ארבע שנים, נפטר שלי פריד בגיל ארבעים ממחלה קשה. בערך שנה קודם לכן קיבל את תואר הדוקטור שלו. בית הספר אירגן אוטובוסים להלוויה, וכולם חזרו ושאלו את עצמם: למה שלי? למה כל כך מוקדם? תחושה ילדותית משהו על חוסר הצדק ששולט בעולם אפפה את הנוכחים – למה האיש המיוחד הזה, השקט, המחויך, מלא החום, נשוי ואב לילדה קטנה, מת מוקדם כל כך.

 

לרשימתו של אורי דרומי על שלי פריד בעיתון "הארץ"