Category Archives: פה ושם

רשימות מטיולים בעולם

על הים התיכון והפינה החסרה

מאמר שלי שהתפרסם השבוע ב"אלכסון" – כתב עת דיגיטלי חדש לענייני מדע, תרבות, פילוסופיה ואמנות – כאן.

הדמעות מליל אמש – על קברט בברלין, אז והיום

פורסם לראשונה במגזין מטרופוליס, גליון ברלין, יוני 2011.

"לברלין יש שוב תיאטרון עממי" כך מכריז על עצמו תיאטרון קטן ברובע נויקלן שבדרום העיר, ומעלה הצגה ושמה "ברלין, הרמנפלאץ" – מחווה לכיכר המרכזית של הרובע ורמיזה ברורה לרומן של אלפרד דבלין מ- 1929. וב"ברלינר אנסמבל" מיסודם של ברטולט ברכט והלנה ווייגל – "תיאטרון לבני זמננו" – מעלים באופן קבוע קטעי קברט של קורט טוכולסקי ואריך קסטנר. "שוב יש תיאטרון עממי" – כמו אז, בשנות העשרים, כשב"בימת העם" במרכז העיר אפשר היה לראות הצגה בשבעים וחמישה פפניג. געגועים אל העט המושחז של טוכולסקי, האירוניה הדקה של קסטנר, הבוז והלעג של ברכט. ברלין, נדמה לפעמים, מנסה לחיות מחדש את אותן חמש-עשרה שנים שבין המלחמה הגדולה וניסיונות המהפכה לעלייתו לשלטון של "צ'רלי צ'פלין – רק בלי הכישרון".

היה זה לא הרחק מאלכסנדרפלאץ – שם נוסד ב- 1901 מה שנחשב לתיאטרון הקברט הראשון בגרמניה. הרעיון עצמו נולד בפריז של סוף המאה התשע-עשרה, שבה נהגו אומני שוליים להתכנס ולהציג רעיונות ראשוניים וטיוטות. החלל האינטימי, עם סידור הישיבה סביב שולחנות קטנים, היה חלק בלתי נפרד מהקברט – חווית תיאטרון ומוסיקה שבה ההפרדה בין השחקנים לקהל אינה חדה כל-כך, חזיתית כל-כך, כמו באולמות הגדולים שהקהל מושב בהם בשורות-שורות והשחקנים על במה מוגבהת. מוזיקה ושאנסונים נשזרו במערכונים וקטעי תיאטרון קצרים: קצת החצפת פנים כלפי אורח החיים הבורגני, בדיחות על המודרנה ועל החיים האורבניים ופרודיה על גדולי הספרות מן העבר.

סאטירה פוליטית של ממש לא הייתה בעיר הבירה של הקייזר וילהלם. זו הייתה צריכה לחכות לתבוסה במלחמת העולם האשונה ולהקמתה של רפובליקת וויימאר. רסן הצנזורה שהותר מעט מחד והמאבקים הפוליטיים ברחובות מנגד הביאו לתסיסה תרבותית, שבה הפכו סאטיריקנים ואמנים לקול בולט נגד הלאומנות. כתב העת "די ולטבינה" (Die Weltbühne) שלפני המלחמה עסק בתיאטרון, פנה בשנות העשרים לחבר בין האמנות לנושאים שעל סדר היום, והיה בין היתר לביתם הספרותי של טוכולסקי וקסטנר, אם למנות רק שניים מכותביו המוכרים ביותר.

אוטו דיקס, טריפטיכון הכרך, 1927.

לא רק קברטים סאטיריים כבשו את בימות ברלין בשנות העשרים. מותר אפילו להניח שמועדונים אה-לה מולן רוז' משכו יותר צופים מאשר שורות מחץ ולעג שכוונו אל אוזניו של קהל שהיה ברובו רעב, עני ורצוץ. אקרובטים אקזוטיים מהקולוניות הסעירו עוד לפני המלחמה את דמיונם של צופים לבנים בערי אירופה, ואליהם הצטרפו רקדניות אירוטיות כמו ג'וזפין בייקר, שעורה השחום, כשרק חגורת עלי בננה למותניה, הפך אותה בברלין של שנות העשרים לדמות נערצת ומסתורית. בשנים שלאחר המלחמה עשה גם הג'אז את צעדיו הראשונים באירופה: חיילים שחורים מארצות הברית הביאו אותו עמם, והמוני התיירים האמריקנים ששטפו את המטרופולינים ביבשת הישנה יצרו את הביקוש הראשוני למקצבים הלא-מוכרים.

בסוף שנות העשרים כבר היה הג'אז לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית. "אופרה בגרוש" הפכה להצלחה מסחרית הודות למוזיקה החדשנית והג'אזית של קורט ווייל שהאפילה על הטקסט הנשכני של ברכט, שבו ראש המשטרה סועד עם בכיר הפושעים וכפפות לבנות מכסות גם על הפשעים הגרועים ביותר. "אם יש כסף, יש סוף טוב" סונט ברכט בצופיו בסוף האופרה, כשמקי סכינאי ניצל מן הגרדום. היא הועלתה לראשונה ב- 1928, וגם כיום עוד מעלים אותה לעתים, באותו אולם ממש. והד קלוש להתרגשות שעוררה בזמנו צורת הבידור החדשנית ביותר של תחילת המאה אפשר לחוש עדיין כשבקולנוע "בבילון" מוקרן הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ- 1927 בליווי מוזיקה חיה.

קרקסים ואקרובטים, רקדניות ועלי בננה – הקברט הסאטירי באולם קטן כמעט טובע ונעלם בתוך תרבות ההמונים של בין המלחמות. אבל עלי בננה יצאו זה מכבר מהאופנה, וקסם המזרח והקולוניות נדחק אל מעבר לגבולות התקינות הפוליטית. הקברט הפוליטי לעומת זאת חי ובועט – גם אם הבעיטה כיום כבר אינה כואבת כבעבר. ומה שיותר מסקרן מקברטים אקטואליים – וגם כאלה יש – הוא תחייתם של הטקסטים מלפני שמונים ותשעים שנה, ממציאות פוליטית וחברתית אחרת. טקסטים שלמען האמת אינם רלוונטיים היום, אינם בועטים ואינם נושכים. ובכל זאת – הקהל בא וצוחק.

לא את הכל אפשר להחיות מחדש. לא את האווירה המקאברית של אחרי מלחמה שבה תיאטרון קברטים מצליח נושא את השם "הקטקומבה"; לא את הפחד מהאינפלציה, המיליטריזם והחולצות החומות; גם לא את האימה וחדרת הקודש שהפילה העיר הגדולה על יושביה, עם החשמל והרכבת, ההמון, הרדיו ופרסומות הענק. את הציורים האקספרסיוניסטיים המסויטים של פוטסדאמר פלאץ אפשר לראות כיום לא רחוק משם, בגלריה הלאומית החדשה. אבל גם שחקנים מיומנים ולבושים ברוח התקופה כמו אלה שב"תיאטרון לבני זמננו" אינם יכולים להמחיש עוד לקהל שבאולם הקטן את חרדת העיר הגדולה שעליה לגלג קסטנר כשכתב: "הם עומדים חסרי אונים בפוטסדאמר פלאץ. ברלין רועשת מדי בשבילם. הלילה בוהק בקילו-וואט. הם עומדים כך בפוטסדאמר פלאץ. עד שמישהו דורס אותם".

ארנסט לודוויג קירשנר, פוטסדאמר פלאץ, 1914

יכול לשמוח מי שאותם לא מכיר

ואתם שואלים עוד: את מי?

הם לווים כסף בחמישה אחוזים

ומלווים בפי שניים ריבית.

 

מעולם הם עוד לא הנידו עפעף

וליבם לא עמד עוד מלכת

ההפרש הוא להם כמו מוצר על מדף

(תבינו זאת כך או אחרת).

 

הם אינם יודעים שובע

בולעים את כל העולם

לקצור הם יודעים, רק לא לזרוע

ואת הכסף מרבים בעצמם.

 

הם קוסמים בנשמה

ושולפים מהשרוול הריק.

בטלפון עושים קופה

ואת החול הופכים לנפט.

את השורות האלה, מתוך השיר "המנון לבנקאים", כתב אריך קסטנר ב- 1929, השנה שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. וכעת עומד שחקן מבוגר ומציג אותו לקהל באולם הקטן של הברלינר אנסמבל. בערך מאה איש יושבים על כיסאות עץ בשורות. מאחור מרעישה כיתת בית ספר מצרפת. יתר הקהל מבוגר ברובו. "המנון לבנקאים" וקטעים על המחירים שעולים, השכירות שעולה, ורק המשכורות נשארות בלי תזוזה מנסים להפוך את הערב לרלוונטי לאירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי. פסנתרן בכפפות לבנות מלווה את הטקסטים. הקהל צוחק אמנם, אבל האווירה רגועה, מחויכת. רק כשעל הבמה חוזרים אחורה בהיסטוריה משתררת איזו אי-נוחות – אותה אי-נוחות שהיא חלק בלתי נפרד מהקברט הסאטירי. השחקנים מציגים את סיפור הבריאה על פי קסטנר: אחרי ששת ימי בריאה כותבים הגרמנים מכתב לאלוהים ומתלוננים ששכח לברוא להם פיהרר. אלוהים משיב: תצטרכו להסתדר בלי פיהרר. וארבע השורות המפורסמות של קסטנר, המרוססות עדיין על קירות קמפוסים בגרמניה:

מה שלא יקרה:

לעולם אל תרדו כה נמוך,

ומהקקאו שאתם בו טובעים

בשום אופן אל תלגמו!

הקקאו הוא החוּם, כלומר החולצות החומות. הקוד הזה עדיין מובן לכולם.[*] ב- 1932 פתחו השורות הללו אסופת שירים של קסטנר, והיו מילות אזהרה נוקבות. בשנות השישים והשבעים הן היו קריאת קרב עבור סטודנטים רבים, שראו בממסד השמרני של מערב גרמניה המשך של דפוסי המחשבה הפשיסטיים. כיום הן מהדהדות יותר מכל כתזכורת עגומה לעבר, וגם כנחמה פרותא, בבחינת: היו גם מי שהתריעו. הקברט נגמר. השחקנים עוזבים אל מאחורי הקלעים. הקהל מוחא כפיים. חמשת המשתתפים חוזרים אל הבמה, משתחווים, ונותנים הדרן. הכל על פי כללי הטקס. וכשהאורות נדלקים והצופים קמים ופונים ליציאה אומר אחד מהם לשכנו: "הטקסטים האלה של קסטנר הם בשבילי סוג של תראפיה".

בחזרה בנויקלן. על בימת "התיאטרון היהודי" הקטן מועלה מופע יחיד של קטעי קורט טוכולסקי. הקישור בין טוכולסקי לבין יהדות אינו מובן מאליו, כמעט מאולץ. הוא עזב את הקהילה היהודית וסיפר שבאנטישמיות נתקל רק בעיתונים. הוא כתב כתומך של הרפובליקה ומתנגד מושבע ללאומנות ולעוצמתו של הצבא. בטקסטים שלו אין כמעט אזכור לשאלות של יהדות והיות יהודי בגרמניה. הסאטירה שלו, שהיא מוחשית כמו זריקת עגבניות על הקהל, סונטת בבורגנות, במיליטריזם, במפלגות האימפוטנטיות ובאורח החיים הברלינאי. אבל ב- 1935, זמן קצר לפני שהתאבד, הוא כתב מגלותו לסופר היהודי-גרמני ארנולד צוויג שישב באותה עת בפלשתינה: "ב- 1911 עזבתי את היהדות, ואני יודע שזה בלתי אפשרי." רוצה לומר – יהודי בגרמניה, אם ירצה ואם לא, יישאר תמיד יהודי. המשפט הזה מסביר היטב מה עושה טוכולסקי בברלין 2011 על בימת התיאטרון היהודי.

"ערב טוב לאליטה האינטלקטואלית של ברלין" – כך פתח קברטיסט עכשווי ידוע הופעה בברלין לפני שנתיים, במפגן של מודעות עצמית. שכן לאילו אוזניים בדיוק מגיעים קטעי הסאטירה הנוקבים? כמובן, לאוזניהם של מי שמוכנים לשלם, להקשיב ולצחוק. אותה סוגיה העסיקה את טוכולסקי, שתהה, במידה הולכת וגוברת של סקפטיות, האם לכתיבה הפוליטית שלו יש השפעה כלשהי. עם עליית הנאצים לשלטון חדל כליל לפרסם. באותו מכתב לארנולד צוויג ביטא את הייאוש שלו מהחברה הגרמנית שהביא אותו להפסיק לפרסם: "חיי יקרים לי מדי מכדי שאיעמד תחת עץ תפוח ואבקש ממנו שיתחיל לייצר אגסים."

ג'ורג' גרוס, ללא כותרת, 1920.

על בימת התיאטרון היהודי בברלין 2011 נעלמות השאלות הללו מאליהן. לא השפעה מחפשים כאן ולא ביקורת חברתית. הקטסטרופה התרחשה כבר. טוכולסקי – כמו רבים אחריו – התאבד. יש יראת כבוד מסוימת בדרך שבה נכנס קהל גרמני לאולם "התיאטרון היהודי" כדי לשמוע קורט טוכולסקי. האכסניה הזו מעניקה ממד נוסף של רצינות לטקסטים הפופולריים. על הבמה עומד שחקן לבוש פראק ובידו צילינדר ומעלה מופע יחיד. ומתוך השיר "לַתינוק" שהוא מדקלם פורץ אותו שילוב של פחד ובוז, של תיעוב ולגלוג:

כולם עומדים כך מסביבך:

הצלם ואמא

וקופסה גודלה, שחורה,

פליקס והדודה מינה.

מקשקשים במפתחות

מצייצים עם הבובות.

"מתוק תצחק" קוראת אמא

והדודה: "אָווה אִייה!"

אבל, בחור צעיר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך על זה?

אתה בוכה.

שנים אחר כך מסביבך

מולדת ודגלים,

כנסיה וממשלה

גרמאנים ואנגלים.

כל אחד רק מסתכל

על ארצו הקטנטנה.

מחטט אצלו בזבל

עם אמת שאין בלתה.

אבל, בחור יקר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך באמת?

אתה צוחק.

כמרים וקצינים מחטטים בזבל, ואל מול הדגלים והמולדת ראוי רק לפרוץ בצחוק – אלה היו מילים נוטפות ארס כשפורסמו ב- 1930, בחברה שהצבא היה בה מוסד רב-עוצמה. כיום הכנסיות ריקות מתמיד וגיוס החובה תיאורטי בלבד. אישה כבת חמישים מבקשת שיפנו לה מקום. "את צריכה שני כיסאות?" שואלת אותה אחת הצופות. "לא תודה, אני לבד" עונה האישה – משפט וסיטואציה שלפני שמונים שנה היו אולי נתקלים בהרמת גבה באולם תיאטרון. לרוב היושבים באולם עדיין אין תינוקות. דגלים אינם נראים כמעט ברחובות ועבור רבים החליפה "אירופה" את "גרמניה". ב- 2005, במלאות שבעים שנה להתאבדותו של טוכולסקי, העלה לראשונה הברלינר אנסמבל את המופע "אנו השליליים!" – במילים אלה ענה טוכולסקי בזמנו למבקריו שהאשימו אותו בביקורת מוגזמת על גרמניה. במציאות החברתית והפוליטית של רפובליקת וויימאר, הוא השיב, אין כל ברירה מלבד לחזור ולמחות נגד המיליטריזם והלאומנות. שש שנים אחרי הפרמיירה, המופע עודנו מועלה באופן קבוע. הטקסטים מדברים על תקופה אחרת ועל בעיות אחרות. אבל החשבון עדיין פתוח.

לא הרחק מהתיאטרון היהודי, במבנה משוחזר מראשית שנות העשרים, פועל התיאטרון הקטן המכריז על עצמו כתיאטרון עממי. בבית הקפה שלו צבועים הקירות בזהב, עץ דקל מזדקר במרכזו ואורנמנטים בסגנון אוריינטלי משתלשלים מהתקרה. באולם עצמו מסודרים הכיסאות סביב שלחנות עגולים, ורק לעתים רחוקות ממלא אותו הקהל בהמוניו. על הבמה הרכב צעיר: זמרת, גיטריסט ופסנתרן. הרפרטואר: שירי ברטולט ברכט. ג'ני של הפיראטים, סורבאיה ג'וני, שירהּ של נָנָה – טקסטים ומנגינות שהפכו לקלאסיקה עוד בשנות העשרים, והיו לחלק מעולם האסוציאציות והדימויים של הספרות והתיאטרון בעשורים שאחר-כך. פרודיות וגרסאות רבות נכתבו על השנסונים והבלדות של ברכט ווייל. בפרודיה פסימית על שתי השורות המפורסמות ביותר מ"שירהּ של נָנָה" – "איפה הדמעות מליל אמש? / איפה השלג מן השנה שעברה?" – הספיד טוכולסקי ב- 1931 בשיר "איפה השלג…" את התרבות של בני דורו:

איפה הפרחים מן האביב אשתקד

            אנה-סוזנה?

האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד

            אנה-סוזנה?

הקהל המתורבת נהר בהמוניו

עם מבקרי תיאטרון נחושים.

כבר לא מעלים הצגות עכשיו

וזה בעצם כה אנושי.

תיירים אמריקניים, צרפתים, ספרדים, שוטפים את העיר. בשכונות פועלים נפתחות גלריות בזו אחר זו. מהנופים האורבניים שהסעירו את דמיונם של סופרים ואומנים לפני שמונים ותשעים שנה לא נשאר הרבה. גם להפגנות הענק ולשביתות של אחרי המלחמה אין עוד זכר, מלבד כמה פחי אשפה בוערים באחד במאי. האם זוהי נוסטלגיה – אותה שיבה אל האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד? לאו דווקא. אין בה מתיקות ואין בה קיטש. בכל מופע שכזה עומדת באוויר תחושת החמצה בשל הסוף הפתאומי והמוחלט של הניסיון לכונן חברה חופשית ותרבות ביקורתית. האם זו סאטירה? בקושי, ואם כן, הרי זוהי סאטירה על מה שכבר קרה.

אולי זהו ניסיון לתת הזדמנות שנייה לאותם קולות נכוחים וברורים? או רצון להבין באמצעות קברט וסאטירה משנות העשרים והשלושים מה השתבש אז? ואולי זה, כדבריו של אותו חובב קסטנר מבוגר, סוג של תראפיה?


[*] משמעותו הרחבה של הביטוי "למשוח בקקאו" או "להטביע בקקאו" (durch den Kakao ziehen) היא השפלה פומבית, הלבנת פניו של אדם ברבים. אבל ההקשר הפוליטי וההיסטורי שבו פורסמו השורות הללו נותן כאן לביטוי משמעות קונקרטית יותר.

הפניות לציטוטים לפי סדר הופעתם:
שתי שורות של קסטנר על פוטסדאמר פלאץ
Erich Kästner, Besuch vom Lande, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 149.
כמה בתים מתוך השיר "המנון לבנקאים" מאת קסטנר
Erich Kästner, Hymnus auf die Bankiers, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 97.
שיר בן ארבע שורות של קסטנר
Erich Kästner, Was auch immer geschieht!, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte. Hanser Verlag, München 1998, S. 175.
מכתב של קורט טוכולסקי לארנולד צווייג:
Kurt Tucholsky, Brief an Arnold Zweig, in: Ausgewählte Briefe 1913-1935, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1962, S. 333-339.
השיר "לתינוק" מאת קורט טוכולסקי
Kurt Tucholsky, An das Baby, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 959.
השיר "איפה השלג…" מאת טוכולסקי
Kurt Tucholsky, Wo ist der Schnee…, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 571.

הניידים

בשעות האחרונות של סוף השבוע, בבירה אירופית אקראית, בלובי של אכסניה במרכז העיר.

השמיים אפורים, העיר מנומנמת. דפי נייר בשלל צבעים מפרסמים הופעות וקונצרטים, מתגלגלים על אבני הכביש ועל אבני המדרכה. קבוצות של תיירים מזדנבות בין בניינים, על הגשר אל צידו השני של הנהר ונעלמות בפתחו של פאב – כמו אותם נחשים אינסופיים הנעלמים וחוזרים ומופיעים בצד השני על מסך הטלפון הנייד.

העיר מנומנמת. תריסים נסגרים ברעש גדול, אוטובוסים ממהרים לחזור אל תחנת המוצא. משהו שבין אחרי מסיבה ללפני מצור. ובלובי האכסנייה, המכוסה גם כן ניירות בשלל צבעים המפרסמים ירידים ומופעים, פזורים בין שולחנות עץ, לאורך החלונות הגדולים הפונים אל הרחוב, ביחידים ובקבוצות, הם יושבים. עייפים מן החיפוש אחרי מה לעשות ולאן ללכת ומה לא להחמיץ בזמן הקצר שעוד נשאר. עייפים מן המראות החולפים מול העיניים, עייפים מן הכורח ליהנות, לצבור חוויות, ליצור על הדרך היכרויות ליום אחד, אולי שניים. הם יושבים, ביחידים ובקבוצות, ולמולם המחשב.

בחלון אחד פתוחה מפת האזור, וסמלים קטנים – של סכו"ם, של מיטה, של מסיכה צוהלת – מורים את הדרך כמו גחליליות. בחלון אחר פתוח הפורום או המדריך, ומגולל רשימות-רשימות של מקומות שאסור לעזוב את העיר מבלי לעבור דרכם קודם – מקומות נחבאים כמובן, אותנטיים, מקומות של מקומיים. ובחלון שלישי הם מתכתבים במסרים קצרים, משגרים חיוך או קריצה או כוס של בירה, מספרים בתמונות על הקורות אותם: כוס יין ביד וגבה מורמת, פסל גרנדיוזי והיד מחווה לעברו, תרמילאים-אחים-לדרך צוחקים ומתחבקים באחווה רגעית.

כבר אין צורך לחכות לחזרה הביתה כדי להשלים את הנסיעה – לגולל חוויות, לפתח תמונות, לשוחח. עוד בעודם בדרכים הם מספרים על כל צעד ושעל. מצלמים את עצמם וממהרים לבחון את התמונה. אין צורך בהמחאות נוסעים, אין צורך באסימונים, אין צורך בשיחונים או מילוני כיס, בתנועות ידיים, בחיוך נבוך או בעזרתו של עובר אורח מזדמן. באנגלית של אכסניות אפשר תמיד להסתדר, אנגלית של תרמילאים. המשפטים קצרים, מתארים את הדרך עד כה ואת הדרך שעוד נכונה, נעים בין עשרה שמות תואר ועשרים פעלים. החוויות דומות, היום בדבלין, מחר בברצלונה, כמו הנחשים האינסופיים הנעלמים ומופיעים מחדש בצד השני.

הם יושבים בלובי, עייפים מתנועה. עייפים מהיות בכל מקום ומהתחבר עם כל אדם. אלפי תמונות, אלפי אנשים, אלפי מקומות – וכל התמונות דומות כל-כך! פרצוף למצלמה, חיבוק קבוצתי בקור, או במטבח עם גיטרה. ההיכרות היא לשם ההיכרות, והיותו של אדם אוסטרלי היא עובדה מעניינת וחשובה מספיק לבסס עליה היכרות-של-נסיעות.

כן, הנוהג הזה לספור כמה חברים יש לך אינו מוגבל לתחומי הרשתות החברתיות. הוא נמצא גם בדרכים, בנסיעות. הצורך "לפגוש אנשים" נתפס כשייך אל חוויית הנסיעה: לשוחח, ללהג, להחליף פרטים עם אנשים שאין סיכוי לחזור ולפגוש בהם שוב. הרשתות החברתיות – כמו כל חידוש טכנולוגי – לא רק ענו על צורך קיים, אלא גם יצרו אופנה, קוד התנהגות, דרך מסוימת להסתובב בעולם.

ובשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, נוחתות עליהם לפתע שתי תחושות נושנות: עייפות וגעגועים. דווקא עכשיו, כשהם יכולים לשאת עמם את ביתם לכל מקום, להקים להם על כל שולחן ועל כל ספה את כל עולמם, כל זיכרונותיהם, ולחלוק עם הסביבה את אלבומי התמונות, את מדף התקליטים, את רגעי הילדות בטלוויזיה – דווקא עכשיו מזדחלים להם געגועים. בשעות האחרונות של סוף השבוע, בעיר אקראית, מבעד למעטה של ניידות קוסמופוליטית צצים געגועים, ועייפות מן השיטוט שאין לו סוף.

דרך הקארי: מחשבות על הגירה

הרושם הראשון מדרך הקארי במנצ'סטר – קטע רחוב בארוך של כקילומטר המשתרך מדרום לאוניברסיטה לכיוון פאתי העיר – הוא דיסאוריינטציה מוחלטת. מערבולת של אורות ניאון, שלטים, דוכני ירקות, תלבושות ססגוניות וריח של בשר צלוי. כך נראה אם כן האוריינטליזם בעידן נטול קולוניות: פיסניציה מריחות ומראות לא מוכרים, ממש ליד הבית. "דרך הקארי" (תרגום מעט חופשי, באנגלית זה נקרא The Curry Mile) הוא שם כמעט רשמי. משתמשים בו כדי לתת הוראות הגעה, משתמשים בו במדריך התיירים, משתמשים בו בשיחת יום-יום. אין בו כל מטען שלילי או גזעני, לפחות לא במתכוון.

מעט פטרנליזם הרי בכל זאת יש בשם הזה. כי לא רק מסעדות הודיות יושבות ברחוב, אלא גם בתי קפה, מקומות לעשן בהם נרגילה, מסעדות של אוכל ערבי או מזרח תיכוני, אוכל תאילנדי, ירקנים. ובין לבין יש גם חנויות ממתקים וחנויות תכשיטים, שבמבט ראשון ובלתי מנוסה חלונות הראווה שלהן נראים דומים להפליא. שלא לדבר על המושג "קארי" עצמו, שהוא מין שם גנרי מאונגלז למיני רטבים ותערובות תבלינים.

זו אם כן "חברת המהגרים", כך נראה הרחוב הראשי שלה. "חברת המהגרים" נתפשת בעיני אדם לבן מן היישוב כישות לא מוגדרת, לא ברורה, לא מוכרת. "הם" אוכלים אוכל אחר, "להם" יש מנהגים אחרים, "הם" לובשים בגדים אחרים. וגם ההיכרות שהאוכלוסיה הלבנה מפתחת בהיסוס-מה עם המאכלים החדשים שמגיעים מזה כארבעים שנה מעבר לים די מוגבלת.

כך מצאתי את עצמי בוחן בדקדוק את שלטי הניאון בדרך הקארי. בהיותי זר מוחלט וחסר כל היכרות עם הקהילות השונות, שלטי הניאון הם דרך טובה ללמוד משהו על היחסים החברתיים בעיר. כך לדוגמא השלט: "Halal Thai Cuisine". מסעדה המצהירה באנגלית שהיא מגישה אוכל תאילנדי כשר על פי חוקי האסלאם – אל מי היא פונה? לא אל אנגלים לבנים – הם אינם מוסלמים. גם לא אל מהגרים תאילנדים – כמעט שאין כאלה, ואם היו, סביר להניח שמתי-מעט מהם היו מוסלמים, וגם אז היה נוח יותר לפנות אליהם בתאילנדית. לא, היא פונה אל מוסלמים מארצות שונות – ערבים, טורקים, פקיסטנים, פרסים, אפגנים, ניגרים – ששפת התקשורת היחידה ביניהם היא אנגלית, כמו גם אולי אל מי שאינם מוסלמים. כל אלה ביחד מרכיבים את קהל הלקוחות הפוטנציאלי, וטרנדים של אוכל שאינו "מסורתי" ואינו "אנגלי" מהווים את מוקד המשיכה.

המושג "מהגרים" כשהוא מופיע בתקשורת מרמז על חלוקה דיכוטומית: הלבנים מזה והמהגרים מזה, כשהמהגרים הם קבוצה מוגדרת. אבל עיר שבה מסעדה מצהירה באנגלית היא מגישה אוכל תאילנדי למוסלמים היא מקום שהמהגרים בו יוצרים בינם לבין עצמם תרבות חדשה. הדבר האחרון שאפשר לומר על חברה כזו הוא שהמהגרים מסרבים "להיטמע", "להשתנות" או "ללמוד את שפת המקום". אפשר לכל היותר לטעון שהם מסרבים לאמץ להם פודינג יורקשייר שמנוני ולחם לבן במרקם של צמר-גפן.

בני אדם כטבע דומם – רשמים מיום בלונדון

יום שבת, עשר בבוקר, גלריית טייט מודרן בלונדון – תערוכה של פול גוגן.

השעה מוקדמת ואני לא אכלתי ארוחת בוקר. בתום פחות משעה אני צונח על ספסל מול תמונת עירום של נערה ילידית מטהיטי.

אחרי הקפה המחיה נפשות במרפסת הצופה אל קתדרלת סנט-פול, בחנות, אבא שואל אם ארצה קטלוג של התערוכה. אני עונה בשלילה. הוא שואל מדוע.

"גוגן לא מדבר אליי" אני משיב ומנסה להסביר.

הפסינציה של גוגן ממה שראה כפראי, בראשיתי, ולכן גם אצילי, דוחה אותי. הוא הרחיק לטהיטי כדי לצייר בני אדם שהם כמו חיות עבורו: חסרי היסטוריה, חסרי תרבות, מושבה שלמה של מודלים וכל העולם אטלייה. בני אדם כטבע דומם.

"אותי השימוש שלו בצבעים מרשים" עונה אבא, והוא צודק. אולי זו דרך נכונה להתבונן בתמונות. אני חושב על הצייר הצרפתי בקולוניה הצרפתית. ואולי מותר לשים זאת לרגע בצד ולהתמקד בקומפוזיציה, אור ומבט? אבל הצבעים העזים, יפים ככל שיהיו, האסתטיקה הזו נראית לי נטולת הקשר, מבטלת הקשר. זהו יופי שלא צמח מתוך בחינה של האמן את החיים והציוויליזציה שצייר, אלא מתוך התעלמות מהם, מחיקה שלהם.

גלריית טייט מודרן נפתחה בשנת אלפיים במה שהיה קודם לכן טורבינה להפקת חשמל, על הגדה הדרומית של נהר התמזה, צופה אל הקתדרלה שמן העבר השני. גשר חדש להולכי רגל – "גשר המילניום" – מחבר בין השתיים. באבחת מוטות ומסמרים חוברה הסיטי של לונדון לחלקה הדרומי המוזנח של העיר, ומחירי הנדל"ן לא נשארו מאחור.

הקפיטריה, חנות הספרים, אולמות התצוגה, ערוכים כולם באלגנטיות קפדנית. עמודי התמך מפלדה צבועים בשחור מבריק. כמו גלגל ענק פולחות מדרגות נעות את החלל בגובה חמש קומות, ומן הגלריות הגבוהות אפשר להשקיף מטה אל קומת הכניסה ואל המון המבקרים. מצגות ומשחקים על מסכי מחשב, ספסלים מפלסטיק אדום, ציר זמן של אמנות המאה העשרים על אחד הקירות, כתוב בכתב יד בכמו נון-שלנטיות.

מה קוסם כל כך במרחב הזה? אין מדובר ביופי. ממרפסת הקפיטריה אפשר אמנם להשקיף אל הנהר ומעבר לו, אבל המבנה עצמו רחוק מלהיות יפה, בצבעו החום, בקוויו הגסים.

זוהי בעיקר השתאות ממה שאפשר לעשות מבניין תעשייתי כעור, שביעות רצון מעצם הפיכתה של טורבינה למשכן המוזות. הכל נקי כל כך, אלגנטי, הספסלים מפלסטיק אדום, עמודי הפלדה בשחור מבריק. המדרגות הנעות משייטות מן החנות הגדולה שבקומת הכניסה אל הקפיטריה המרווחת. מרחב גדול ונטול דאגות. הלכלוך והזיעה נעלמו – הניקיון שעם שוך התעשייה.

כמובן – זו אינה תופעה חדשה. בפריז משמשת מאז שנות השמונים תחנת רכבת כמוזיאון, משכן לאוסף מקיף ועוצר נשימה של אמנות המאה התשע-עשרה והעשרים. מה עושה את האווירה במוזיאון אורסיי שונה כל כך? אולי העיצוב המסורתי יותר, אולי הפסלים בסגנון הקלאסי שבקומת הכניסה. אולי זהו הזמן הרב שחלף מאז עצרה כאן הרכבת האחרונה. אבל יש עוד משהו: מוזיאון אורסיי היה בגלגולו הקודם תחנת רכבת, והמרחק בין תחנת רכבת למוזיאון אינו גדול כפי שהוא נראה תחילה. תחנת רכבת היא מקום לראות ולהיראות בו, פאר היצירה של חברת התיעוש וההון, מקום להציג בו לראווה את הישגיה של תרבות הבורגנות. ואם בחר מונה האימפרסיוניסט לצייר את תחנת סן-לזר על כל הנוסעים והקיטור שבה, מדוע לא יוצגו תמונותיו בתחנת רכבת לשעבר?

אבל בין מוזיאון לטורבינה אין הרבה מן המשותף. טורבינה אינה חלון הראווה של התיעוש והערים, היא המנוע המכוער והמלוכלך. לא במרכז העיר היא יושבת, בין גנים ומוזיאונים, אלא על הגדה הדרומית של הנהר, מרוחקת. הנה דממו המנועים. בתי החרושת נשלחו אל מעבר לים. החשמל מופק הרחק ממרכזי הערים הנוצצות. במרחב שהתפנה אפשר לשחק ולהשתעשע. שלא כמו שעון תחנת הרכבת הענק שהושאר במוזיאון אורסיי, כאן יש לסלק כל סממן של החיים מפעם, יש להניח רצפת עץ, להקים קירות גבס וזכוכית. ואז אפשר להתמסר לחדוות האסתטיקה והפנאי שבתערוכה, בקפיטריה ובחנות המוזיאון.

עקבות שנשארו במנצ'סטר

בכניסה לספריה הגדולה במנצ'סטר עמדה אישה ששיערה שיבה וחילקה חומרי הסברה סוציאליסטיים. אני, במרוצתי לתחנת האוטובוס, חטפתי עיתון אחד מן הערימה שהחזיקה ותוך כדי כך הפלתי על הרצפה עשרה עותקים נוספים. נעצרתי, גמגמתי, התנצלתי, אספתי את העיתונים שנפלו והאישה אמרה לי: "למען האמת אני לא מחלקת אותם בחינם אלא מציעה מנוי על כתב העת שלנו או גיליון ניסיון".

נכנסנו בשיחה. סיפרתי שאני לומד היסטוריה. והאם אני מגדיר עצמי כסוציאליסט? כן. איזה סוג בדיוק של סוציאליסט? עניתי שעדיין אינני מתקדם עד כדי כך. ראיתי כבר את השיחה ההולכת ומתארכת ומוליכה לשום מקום והשאלה הטיפוסית כל-כך, הטיפשית כל-כך, די עצבנה אותי. מה הטעם לחלק חומרי הסברה רק למי שכבר משוכנע? ועוד לברור בציציותיו לאיזו תת-קבוצה רעיונית הוא משייך עצמו? רציתי ללכת. אבל אחרי הבלגן שיצרתי והגסות שבה ביקשתי לחטוף עיתון ולרוץ הלאה חשתי לא בנוח. היא הסבירה על כתב העת שלהם ועל המנוי: "זה ייתן לך חינוך מרקסיסטי שבאוניברסיטה לא תקבל" עניתי שאחשוב על זה ושאלתי כמה עולה רק עותק אחד, לניסיון. "שבעים וחמישה פני" היא אמרה. הוצאתי מטבע של לירה. "למען האמת, אתה יכול לקבל מנוי לשלושה חודשים ועוד פרסום שנתי שלנו לבחירתך בעבור שלוש לירות". עניתי שאסתפק בעותק האחד ותהיתי לפשרו של הפער בין יכולת מכירה מרשימה ליכולת פוליטית מרשימה מעט פחות.

התבוננתי בעיתון שרכשתי במיטב כספי: "Black History and the Class Struggle". אם כן: בדרום אפריקה אנו צריכים מהפכה מתמדת ולא בוגדים סטליניסטיים, בארצות הברית העבדות היום רחבה הרבה יותר משהייתה באמצע המאה התשע-עשרה, אבל אל ייאוש – סופו של הקפיטליזם מתקרב.

רצה המקרה ובאותו שבוע קראתי קטע מתוך ספרו של פרידריך אנגלס "מצבו של המעמד העובד באנגליה" שהתפרסם ב- 1845 (ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט). אנגלס תר את מנצ'סטר לאורכה ולרוחבה וכתב תיאור שיטתי של שכונות העוני שלה: היכן וכיצד התפתחו, מה מצב התברואה בהן, וכיצד העיר בנויה כך שהתעשיינים החדשים, בדרכם מהשכונות האמידות אל המרכז המסחרי, אינם חולפים ולו פעם אחת על פני הזוהמה והעוני, אינם רואים אף לא לרגע את הפועלים העובדים בבתי החרושת שלהם. אנגלס בוחן את הזוהמה שבנהר, את הרחובות הלא מרוצפים, את האוויר המעופש במבוך הרחובות הצרים. הוא מביא שרטוטים של העיר, מדגים את מבנה הבתים, הרחובות והחצרות הפנימיות.

זוהי כתיבה שיטתית, מדויקת, השואבת את מסקנותיה מתצפית על העולם ומהצבעה על חוליו. אין כל קשר בין החיבור הזה לבין העיתון שקניתי לי מול הספריה הגדולה של מנצ'סטר. במקום דוגמאות מוחשיות – פלפולים אידיאולוגיים; במקום מסקנות מדוקדקות – משיכות מכוחל מטושטשות; במקום ניסיון להסביר מציאות חדשה – דיון חוזר ונשנה ברעיונות שפותחו לפני מאה שנים ויותר. מחוגי השעון של פרסומים כאלה מראים תמיד 1933 או 1936, המצפן תמיד פונה לספרד, לחבל צ'פאס או להיימרקט. הלב תמיד עם לוחמי המחתרת הכורדית או הבריגדות הבינלאומיות. אפילו המאבק בבילעין או נעלין לא הצליח להפוך לסמל, למיתוס של השמאל האירופי או האמריקני – אולי כי הוא אינו מספיק רחוק, אולי מסיבות אחרות. בהרצאה שהייתי בה בברלין על מלחמת האזרחים בספרד התלהט מיד ויכוח האם המאבק היה על קולקטיביזציה או על מהפכה מתמדת, אנשי ברית המהפכנים של האחד במאי הפיצו כרוזים נגד הברית המהפכנית של האחד במאי (ממש כך!) וכל הנוכחים באולם לא מנו יותר משלוש מאות איש. על הקירות נתלו כרזות: "האג'נדה שלנו: התנגדות!" ואני רק שאלתי את עצמי (לבטא את השאלה בקול לא העזתי): התנגדות למה?

מזוהמת הנהר של מנצ'סטר, כמו גם מהנהר עצמו, לא נותר דבר. מבוך הסמטאות שבין תחנת הרכבת ויקטוריה לרחוב השוק נעלם – במקומו עומד כיום מרכז קניות עצום. רכבת קלה מחברת את מרכז העסקים והמסחר עם הפרברים. סדנאות היזע, כאן כמו בכל מקום, הפכו לגלריות. בנייני הלבנים האדומות מן המאה התשע-עשרה משופצים ומוסבים לאכסניות או לופטים. המדרכות השבורות, העזובה, הקדרות – אם כי לא הזוהמה והצפיפות של אמצע המאה התשע-עשרה – עברו דרומה יותר: שורות ארוכות של בתים אחידים, קטנים, חנויות ומסעדות של מהגרים – החיים שאחרי מות התיעוש, עם בואן של חולצות ומכוניות מסין ומבנגלדש. היזע נראה אחרת, נסתר יותר אולי משהיה לפני מאה וחמישים שנה, גם מעיניו של המנסה לשוטט בעיניים פקוחות.

איך לכתוב יומן מסע

"הנשים שם הולכות לשוק, הגברים נשארים בבית; הנשים נושאות סליהן על כתפיהן, הגברים על ראשם; הנשים משתינות שם בעמידה, הגברים בישיבה" – כך כתב הרודוטוס על המצרים ב"היסטוריות", מין עולם הפוך שכזה, מן הסתם פרי הדמיון, שכל-כולו הנגדה לעולמו הידוע והמוכר של המחבר. שהרי כל יומן מסע אל המרחקים הוא, בסופו של דבר, הרהור מתמשך על הבית, על הידוע והמוכר.

"איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא כלל לדרך.
יותר מזה היא לא תוכל לתת.

והיה כי תמצאנה ענייה – לא רימתה אותך איתקה.
וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב-נסיון,
תוכל אז להבין מה הן איתקות אלה."

יש בכך משהו מתסכל. הנדודים האינסופיים, מרחיקי הלכת ביותר, אינם מצליחים לפרוץ את המחסום הזה. אתה צולל אל תוך השוואה מתמדת עם אורחות חייך והרגליך. הפליאה שאתה מגלה בראותך בית-שימוש טורקי או שלטים המורים שלא לירוק על הרצפה בתחנת הרכבת היא בעצמה תולדת ההטמעה העמוקה של הידוע והמוכר. המוצא היחיד מכך הוא אדישות חובקת כל, קבלה בשלווה גמורה של כל סגנון חיים וכל נורמה חברתית שתיתקל בהם. אלא שלצורך כך אין כל טעם לצאת לדרך מלכתחילה.

ואם לא די בכך, הרי שכל מפגש, כל היתקלות באדם זר, מוליכים מיד אל שאלת מוצאך וזהותך, ואתה מוצא את עצמך מדבר שבועות ארוכים רק על אורחות חייך והרגליך, על המוכר, הידוע והמשעמם.


"אתה יכול לנחש?"

קבענו להיפגש בשבע בערב, באס ואני, בויסקאונט סטריט 61, מנצ'סטר. הוא הגיע בשבע ורבע, יצא מהאוטו יחד עם אישה צעירה. היא סיפרה לי שגם היא מחפשת כעת דירה לכמה חודשים, במקור מהודו, כותבת מאסטר ועובדת במשרה חלקית בשדה התעופה של מנצ'סטר.

הבית הפוך, החדרים קטנים, המדרגות תלולות, האוויר מעופש. "אני אראה לכם עוד כמה חדרים שיש לי" אומר באס נוכח פנינו החתומות משהו ומוביל אותנו בחזרה לאוטו. הוא מוביל אותנו בין שורות ארוכות, אחידות, של בתי לבנים אדומות. ושוב: הבית הפוך, החדרים קטנים, האוויר מעופש. באס שואל מה אני לומד. היסטוריה. ומאיפה? מישראל, אני עונה. "אהה. אתה יודע מאיפה אני?" "לא". "אתה יכול לנחש?" אחרי שאלה כזו בודאי שאני יכול. אבל לא נתחיל לעבור את האפשרויות אחת-אחת. אני עונה: "לא".
"אני מסוריה"
"ומאיפה בסוריה?" אני שואל.
"למה, אתה לומד גם גיאוגרפיה? אני מדמשק, אם אתה יודע איפה זה".

חזרה באוטו. האישה הצעירה – את שמה לא קלטתי – יושבת מלפנים. בעצירה ברמזור באס מושיט לה כרטיס ביקור. "זו החנות שלי – מחשבים, תוכנה, אלקטרוניקה. במרכז העיר. אם פעם יש לך בעיה עם המחשב – תבואי אלי." "לא נראה לי שיהיה בכך צורך" היא עונה בחיוך. "אני עושה מאסטר כבתיבת תוכנה". "כן, אומרים שהודו זה עמק הסיליקון החדש" אומר באס. אנחנו מגיעים לרחוב הראשי. "אני יכול עוד להחליף איתך מילה?" שואל באס את האישה שלידו. "יש לי איזו הצעה בשבילך, אצלי בחנות". הוא מרים את עיניו למראה. "אתה יודע איך להסתדר מפה, נכון?"


"אלה עם הכובעים הקטנים"

נפגשנו בשש וחצי בערב, פמלה ואני, בבית בן שתי קומות. המדרגות תלולות, התה בחלב. "אני חוששת שאין לי שום ביסקוויטים להציע לך".
אנחנו מדברים על לימודים ועבודה ותכניות לעתיד. היא נולדה בזימבבוואה וחיה שם עד גיל שבע-עשרה. שפת אימה היא שונה (Shona). "ומה שפת אימך?" עברית, אני עונה.
"זה כל כך מוזר לחשוב שיש עוד אנשים שמדברים עברית. אז תגיד, אתה יהודי?"
"כן. כלומר, אני אתיאיסט, אבל – – "
"אוקי, הנבתי. אתה יהודי טכנית. אז מה זה בעצם אומר – להיות אתיאיסט? אתה לא מאמין בכלום?"
"אני לא מאמין באלוהים".
"זה כל כך מוזר. אתה יודע, בזימבבוואה, חוץ ממיעוט מוסלמי קטן, כולם פשוט נוצרים. ואז כאן במנצ'סטר פתאום יש לך כל כך הרבה דתות. נוצרים ומוסלמים והינדו ויהודים. ואז יש עוד את אלה שבכלל לא מאמינים בכלום. זה יותר מדי. אגב, אני חושבת שראיתי פה פעם כמה יהודים. זה אלה עם הכובעים הקטנים, לא?"

*הציטוט השני שלמעלה מתוך "איתקה" מאת קונסטנדינוס קוואפיס, תרגום: יורם ברונובסקי.

היסטוריה שימושית

לחלק א'

גם בארקדיה הייתי, ולא התרשמתי במיוחד. צריך הרבה דמיון כדי ליהנות מביקור באולימפיה, במיקנה, בכל אותם עיי חורבות שהיו פעם תרבות מפוארת. צריך דמיון כדי להפוך צל הרים להרים, שברי עמודים למקדשים.

שקט מול שער הכניסה של יוניון סטוק יארד בשיקגו, שקט ונקי. שער הכניסה הוא כל שנשאר ממה שהיה לפני מאה שנה רובע עצום של בתי אריזת בשר. הסירחון כבר התנדף, התנדפו בתי האריזה. המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים השאיר את חותמו על שיקגו. אווזים מטיילים בנחת במגרש שומם בלב העיר. רחוב הולסטד החוצה את העיר לאורכה משנה את פניו תדיר. בין מסעדות איטלקיות המוציאות שולחנות וכיסאות אל המדרכה אפשר לראות גם בית בן שתי קומות, פתחיו אטומים בקרשים. כארבעים אישה ואיש עומדים מול השער המבהיק בלובנו – האבנים נוקו היטב – ושומעים הסברים על מציאות החיים כאן לפני מאה שנה מפי אנשי "האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים באילינוי".

"גברים גדולים עושים היסטוריה" קבעו ההיסטוריונים הגרמנים של המאה התשע-עשרה, אלה שהפכו את חקר העבר לדיסציפלינה אקדמית. יוליוס קיסר, נפוליאון, ביסמרק. ומנגד: "אלה אנו שבנינו בשבילם ערי מסחר / שהנחנו מיילים ארוכים של מסילות ברזל / והננו מורעבים, בלב כל אלה הפלאים / אך כוחנו באיגוד" – כתב רלף צ'פלין ב- 1915 בשיר "Solidarity Forever". גם זו היסטוריה, גם זו כתיבת היסטוריה. היסטוריה עממית, אפשר לקרוא לזה, היסטוריה שימושית, היסטוריה שנועדה להניע אנשים לצאת לפעולה.

בכניסה למרכז הקהילתי על שם חבר הקונגרס השחור צ'רלי הייז עומדת רוז דיילי, אשת "קואליציית האיגודים המקצועיים של השחורים", שיערה לבן-אפור, על צווארה שרשרת ובמרכזה סמל בדמות יבשת אפריקה. לארי ספיבק מהאגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים מחזיק בידה בהתרגשות ומסביר: דיילי פעלה רבות מאז שנות השבעים להביא את שמעו של נלסון מנדלה לשיקגו ולגייס תמיכה למאבק נגד האפרטהייד. על אחד מקירות המרכז מתנוסס ציור קיר המתאר את מאבקי העובדים של מפנה המאה העשרים. משמאל ניצבים בעלי ההון, סומכים ידיהם על ראשי השוטרים הסרים למרותם. מנגד העובדים – לבנים ושחורים: "אנו דורשים חוזה קיבוצי" קובע השלט שהם אוחזים. ומימין – השינוי שעם בוא האיגוד: בגדי עבודה הולמים, היגיינה.

ובבית הקברות ולדהיים, מעט מחוץ לעיר, שם שוכבים שמונת המוצאים להורג מאירועי אחד במאי 1886. לארי ספיבק עובר בין הנוכחים ומחלק פרחים אדומים, אחד המשתתפים מתנדב לקרוא את שמות "המרטירים שלנו" כפי שמכנה זאת מישהי. ועם תום ההקראה ניגשים הנוכחים אחד-אחד ומנחים פרחים אדומים על האנדרטה.

הרחובות הישרים לובשים צורה ועומק, האנדרטה מקבלת משמעות. שברי העמודים – וזה כל מה שנשאר מתנועת הפועלים – הופכים למקדשים. פרנסיס קינג מן "האגודה להיסטוריה חברתית" באנגליה מחלק עותקים של כתב העת "היסטוריה סוציאליסטית" – הד קלוש לפרסומיהם של היסטוריונים מרקסיסטיים כמו אריק הובסבאום. עמיתיו האמריקאים מחלקים חוברת קומיקס: "אחד במאי – היסטוריה גרפית".

אחד במאי 2010. אחרוני המשתתפים בהפגנה למען רפורמה בחוקי ההגירה נראים מחלון האוטובוס של האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים. שתי צפירות של סולידריות, והאוטובוס ממשיך לקמפוס האוניברסיטה, לפאנל סוער על הגותה של רוזה לוקסמבורג.

מגרשים ריקים, לופטים להשכרה

בתחנת רכבת של הקו המהיר המחבר פרבר אמיד מצפון לשיקגו עם לב העיר עומדת עם בוקר קבוצה קטנה: גבר אחד ושתי נשים. צבע עורם כהה, הם מדברים בשקט, בשפה שאינה אנגלית, לבושים בגדים קלים התואמים את מזג האוויר החם. על הספסל יושבת אישה בשנות החמישים לחייה, לבנה, מביטה בהם, מקשיבה.

ברגע של הפוגה בשיחתם היא פונה באנגלית אל הגבר: "אז אתם מהודו, מה?" הוא משיב בחיוב. "כמה זמן אתם כבר בארצות-הברית?" הוא עונה – שלושה חודשים. "והגעתם ישר לשיקגו או הייתם איפשהו קודם?" ישר לשיקגו. "שונה פה לגמרי מהודו, מה?" הוא מהנהן קצרות, נפנה ופותח מחדש בשיחה עם שתי הנשים העומדות לצידו.

בהפסקה הקצרה וההכרחית שבין שני משפטים פותחת שוב האישה על הספסל: "וזאת אשתך? או אחותך?" – היא מצביעה על הצעירה מבין שתי הנשים. אשתי, הוא עונה, ואינו זריז דיו לחדש את השיחה שבה ביקש לשקע את עצמו. "אני מאוד אוהבת אוכל הודי. יש לנו פה בסופרמרקט, במדף של הקפואים, תבשילים הודיים. שלוש דקות וזה מוכן. לא צריך לבשל הרבה".

פעם היו אלו חוות של ממש, כל מרחבי העשב המוריקים הללו, החורשות והפלגים שביניהן. פעם רעו פרות בין גדרות העץ המשתפלות, נפגשות ומתפצלות, לאורך הפרברים שמצפון לשיקגו. באחד מהם עומדת עוד מין חוות-מוזיאון, למען הדור שלא הכיר את מלאכת החליבה. ובמרחק גלון אחד של דלק ניצב מקדש בהאיי גדל-מידות. מדרכות אין, הולכי רגל אין.

ברעש וצלצולים מגיעה הרכבת. מין נחש מתכת בוהק בשמש, צר וגבוה, חלונות פחוסים ערוכים בקירותיו בשתי שורות זו מעל זו. בשתי קומות יושבים הנוסעים, אלה משלשלים את רגליהם מעל ראשיהם של אלה. בצעדים כבדים מתנהל הכרטיסן, קורא בקול את שם התחנה הבאה, מקרקש במנקב הכרטיסים שלו, זקן עבות, לבן-אפור, מעטר לו את לחייו וסנטרו, כובע כחול גבה קומה לראשו ומקטורן כחול לגופו, כמו יצא מתוך עלילותיו של האקלברי פין. גם למיסיסיפי עוד נגיע. אך בינתיים הרכבת נוסעת דרומה, אל לב העיר, מרחק שני בלוקים מראנדולף פינת דספליינז.

לפני מאה שנים עמדה כאן כיכר היימרקט. היום מוצעות כאן דירות לופט למכירה, בבניינים שהיו פעם בתי חרושת ובתי אריזה. שלט פרסומת ענק עומד בגבו אל הכיכר-לשעבר, מחציף פנים מול גורדי השחקים של העיר. מגרש ריק וכמה מכוניות חונות בו, ופסל חום לא גדול. כאן התקיימה באחד במאי 1886 הפגנת ענק של פועלים, כאן באה המשטרה להשיב את הסדר על כנו, ועשתה זאת בהצלחה יתרה. הכיכר אינה קיימת עוד, שמה נמחק מהמפה. גם האחד במאי אינו קיים. את "יום העבודה" הלאומי חוגגים בתחילת ספטמבר. והאסיפה המתכנסת כאן בעשר בבוקר ביום שבת, אחד במאי 2010, היא לא יותר מהד קלוש להפגנות העבר. לא יותר ממאה איש נאספים, רובם מהגרים שקולם לא יישמע, שני מהפכנים בתחילת דרכם – האחד מבטיח שהנה-הנה באה המהפכה, רק עוד מאמץ קל – וכמה פעילים מן האיגודים המקצועיים. על הארגז ההפוך בסגנון הייד-פארק עולה גבר מזוקן האוחז בגיטרה, פותח ושר: "סולידריות לנצח, כי כוחנו באיגוד".

פריקים מקומיים של היסטוריה פרולטרית, טרוצקיסטית מקליפורניה, דוקטור אחד שנזרק מפלג טרוצקיסטי בשל פרשנות ליברלית מדי של כתבי מרקס ולוקסמבורג, שני אגרונומים מיפן, אחד מברזיל, ביוגרף של קומוניסטים מגרמניה יחד עם וטרנים של שביתות והפגנות. המהפכה עודנה מבוששת לבוא. במקומה יוצא לדרך סיור ממונע באתרים היסטוריים של שביתות ומאבקי עובדים בשיקגו.

"האגודה להיסטוריה של תנועת הפועלים באילינוי" מנסה לחשוף מתחת למסעדות קטנות וחזיתות משופצות את מה שהיו שכונות פועלים צפופת, מתחת לבניינים המודרניים של האוניברסיטה של אילינוי בשיקגו את מה שהיו רובעי מהגרים. זה חודשים ארוכים שהיא מנסה להביא את העירייה להציב שלט בראנדלוף פינת דספליינז לאמור: כאן עמדה כיכר היימרקט.

שיקגו

תמונה ממוסגרת של הנשיא קלינטון קידמה את פניי, תלויה מעל הכניסה לאחד האולמות בשדה התעופה של לוס-אנג'לס, בביקורי הראשון בארצות הברית. אני בראשי שייכתי עד אז מחוות שכאלו לצורות משטר אחרות, או לחילופין לדוכני שווארמה. זו הייתה התוודעות ראשונה לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. רשמים נוספים הצטרפו מאוחר יותר.

קיץ 2000. בקמפ-דיוויד נערכו שיחות שריתקו את תשומת ליבנו. בנובמבר עתידות היו להיערך בחירות לנשיאות. "עבור מי תצביעי?" שאלתי אישה שחורה שישבה לידי במטוס מלוס-אנג'לס לניו-יורק. "היי!" היא קראה – "זה אישי!". כך התוודעתי פעם נוספת לתרבות פוליטית שונה מזו שהכרתי. אבל על נער בן ארבע-עשרה עם אנגלית רצוצה, שאפילו את ההבדל בין ארבע-עשרה לארבעים אינו יודע לבטא כהלכה, אי אפשר באמת לכעוס. "בוא הנה" רכנה האישה לעבר אזני. "אני עומדת להצביע לאל גור". הנהנתי בסיפוק. "ואני אגיד לך עוד משהו" – היא עברה כעת ללחישה ממש – "קלינטון שחור!"
"את מתכוונת לומר שהוא מנהיג מדיניות חיובית בנוגע ל…"
"לא לא!" – היא פשטה קדימה את זרועה החשופה וטפחה עליה בידה השנייה – "קלינטון שחור!"

מן השיחות בקמפ-דיוויד נותר חיוך מריר. אל גור פנה למאבק בהתחממות הגלובלית. בנייני התאומים שהבהילו אותי אז בגובהם נעלמו כלא היו. אמריקה התפנתה להפיץ את בשורת הדמוקרטיה במזרח התיכון. עשר שנים אחרי אותה נסיעה ראשונה אל מעבר לאטלנטי אני נזכר באותה אישה. האם תיארה לעצמה מי יתמודד לנשיאות כעבור שמונה שנים?

התעוררנו בארבע בבוקר, אחרי עשרים שעות בדרכים ולילה של שינה-לא-שינה, אחותי ואני, במלון דרכים שעתיים דרומה מלוס-אנג'לס. אחותי התיישבה על קצה המיטה שלה והביטה דרך החלון על רשת הכבישים שבמרכזה ניצב המלון. "אבנר," היא אמרה, "אנחנו בחוֹר".

נסענו במכונית למרכז קניות, למסעדת פנקייקס, למסעדת בשרים. נסענו במכונית בין שכונות מגודרות, אחידות, לבנות. נסענו בתוך אחת השכונות הללו – Leisure World – בין מדשאות ירוקות לפני כל בית, גאראז', גג רעפים, מכסחה. נסענו לדנה-פוינט, מין מעגן יאכטות ולא יותר מזה, לראות את האוקיאנוס השקט. שקט זו לא מילה לתאר את הדממה ששרתה על המקום ההוא. נסענו לניו-פורט-ביץ', מין עיירת נופש גם כן עם מעגן, ובתי עץ בסגנון ישן ופה ושם פסים וכוכבים מתנופפים בכניסה וכמה בני-אדם. חזרנו במכונית אל מרכז הקניות שבין ליז'ר וורלד, לגונה הילז ולגונה וודז וקנינו זוג נעלי נייקי בצבעי כתום סגול וכסף. וברכבת – סוף-סוף ברכבת! – נסענו ללוס-אנג'לס, אל סיוויק-סנטר של זכוכית וקפה מכוסות קרטון ורחוב מקסיקני מפלסטיק ומגרשי חניה מרובי קומות.

נסענו מאותם פרברים של כלום מדרום ללוס-אנג'לס צפונה, לאורך קו החוף, דרך שמורת הטבע ביג-סר, שאוקיאנוס, צוקים, הרים ועננים התערבבו בה זה בזה לעת שקיעה, לסן-פרנציסקו. נסענו על הכביש המהיר מסן-פרנציסקו חזרה ללוס-אנג'לס: אוטוסטראדה של ממש, ישרה ואינסופית. משאיות בצד ימין, היתר בצד שמאל. ובעת עצירת התרעננות יכולנו לבחור בין פיצה האט לטאקו בל ולשוב ולמלא את כוס הפפסי שלנו עד אובדן חושים בעבור חצי דולר.

ובניו-יורק נחתנו לעת ערב, צופים בתצוגה מופלאה של בנייני התאומים ומגדל קרייזלר והריבוע הכהה של סנטרל-פארק, הרבה לפני שענקיות אינטרנט הביאו תצוגות מעוף-ציפור שכאלו אל מסכי המחשב. יצאנו להצטייד במצרכים בסופרמרקט שכונתי רגיל למדי ומתפקע משפע – מעודף – מוצרים, ממיץ תפוזים סחוט עם הרבה פרי, עם מעט פרי, ובלי פרי בכלל. התנחמנו בערימות האשפה שגם בניו-יורק הגדולה כיסו לעת ערב את המדרכות.

וכשרצינו לחצות מדרום לצפון את האי שנקנה מאינדיאנים בעשרים-וארבעה דולר שמנו נפשנו בכפנו ונסענו באוטובוס דרך הארלם. וציינו בינינו לבין עצמנו שהשכונה נראית "נורמלית לגמרי".

מאז חלפו כמה שנים. האמירה "קלינטון שחור" עדיין אינה מובנת לי, אבל ברור לי שיש מאחוריה הרבה יותר מסתם שיגיון. קראתי קצת על ארצות הברית: על מחסום הצבע אצל דו-בויז, על תאגידים ועל שביתות אצל הווארד זין – על השביתה בעיר פולמן שליד שיקגו ב- 1894. היום פולמן היא לא יותר משכונה בתוך שיקגו, שיקגו שנותרה עיר של איגודים מקצועיים חזקים; שיקגו שהצמיחה בסוף המאה התשע-עשרה אסכולה אדריכלית של בנייה לגובה ובסוף המאה העשרים אסכולה כלכלית שגרסה שיש להסיר את הרגולציות מעל השווקים, שאל לה לממשלה להתערב בכלכלה באמצעות העלאת מיסים או מיזמים ציבוריים, אלא לכל היותר באמצעות תנודות קלות של שער הריבית.

עשר שנים אחרי, הגיע הזמן להציץ שוב באותה ארץ מוזרה, לפגוש בשיקגו את באי ועידת האחד במאי ולשמוע מה חדש אצל טרוצקי. המשך יבוא.