ארכיון קטגוריה: פה ושם

רשימות מטיולים בעולם

אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה

הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן, כתבתי ברשימה הקודמת על סין, היא לתת למראה לעיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כאין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. אל הטעות הזו מצטרף אינסטינקט תמוה לא פחות: לא חולפות שעות ספורות מרגע שהנחת את המזוודה וכבר הופך המלון לפינה חמה ומוכרת, לנקודת התייחסות. אותו מלון שרירותי, אותו מראה ראשון, רושם ראשון מהארץ, הופך מעצמו גם לחזק והעמיד ביותר. וכל מה שתוסיף ותראה אחר-כך יהא רק בבחינת שינויים שאתה מכניס בתמונה שציירת לך באותן שעות ראשונות.

המלון שלנו בבייג'ינג שכן ברחוב נעים של אוניברסיטה, בנייני מגורים, אופניים, דוכני מאכל ועצים. חזרתי ושיננתי לעצמי שזוהי רק פינה אחת מזערית של עיר ענקית וארץ עצומת ממדים. לשווא. הנה במרכז העיר, רשמתי לי בהפתעה, נראים הדברים אחרת – העצים מועטים, הרחובות ענקיים, התנועה גועשת והעצים מועטים. ואלף קילומטרים מערבה מבייג'ינג, ציינתי לעצמי שוב, נראים הדברים אחרת. המכוניות מועטות, המשאיות מיושנות, האוויר שונה.

חלק שני: אשראי וביטוח, עבודה ומשפחה
העיר יאנגלינג (Yangling) במחוז שאאנשי (Shanxi) היא דוגמא לעיר חדשה ומתוכננת, אחת מיני רבות הנבנות כדי למתן את הנהירה מן הכפרים אל המטרופולינים. היא שוכנת בקרבת הבירה העתיקה שיאן (Xi'an) ויושבת בה האוניברסיטה לחקלאות ויערנות. באוניברסיטה לומדים סטודנטים רבים מחו"ל, בעיקר מאפריקה, ויש לה אתר אינטרנט באנגלית. הסטודנטים מקבלים מעונות וקצבה חודשית מהממשלה.

יומיים אחרי השיחה באקדמיה למדעי החברה בבייג'ינג נפגשנו עם דוקטורנטיות ודוקטורנטים באוניברסיטה של יאנגלינג. רבים מהם באים ממשפחות איכרים קטנים מכפרים מרוחקים. ביקשנו לשמוע על ביטוח לאיכרים ועל "מיקרו אשראי" בסין: הקמת מוסדות אשראי מקומיים – אותה שיטה למלחמה בעוני שזיכתה את מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל לכלכלה בשנת 2006.

במקרה הסיני אין מדובר רק ביוזמות פרטיות. קואופרטיבים של אשראי ובנקים חקלאיים מוקמים על ידי הממשלה על מנת לתת הלוואות לאיכרים. בכך מקווה הממשלה לאפשר להם לרכוש ציוד חקלאי ולהגדיל את תפוקתם. כיום משתמשים איכרים רבים בתוצרתם שימוש פרטי בלבד, או משווקים אותה בקנה מידה מקומי. באמצעות מיכון וסלילת כבישים מבקשת הממשלה לאפשר לחוואים לשווק את תוצרתם גם בערים, כלומר, ליצור חקלאות תעשייתית בדומה לאירופה ולארצות הברית.

"איך פועלות תכניות הביטוח החדשות לאיכרים?" אנחנו שואלים. אחת הדוקטורנטיות (הנשים הן רוב ברור בחדר) עונה: "אלו חברות פרטיות שמפעילות את תכניות הביטוח. פעמים רבות הן אינן מצליחות לעשות רווחים גדולים מספיק ועל כן חסרה להם המוטיבציה להמשיך במיזמים הללו. האיכרים נדרשים להפקיד חלק מכספם בקרן שממנה ימומן הביטוח שלהם. ופעמים רבות הם אינם בוטחים בחברות הפרטיות הללו ואינם מוכנים להפקיד את הכסף הנדרש. הם רואים במשפחה את רשת הביטחון שלהם והם אינם מודעים לזכויותיהם. מעבר לזה, רעיון הביטוח הוא חדש עבור איכרים רבים. הם מעדיפים להשקיע את מעט הכסף שיש להם באופן שיחזיר להם תמורה מיידית."

אחרי הדיון הלכנו לארוחת צהריים במסעדה בתחומי הקמפוס. רמקולים על חזיתות הבניינים השמיעו בקול את החדשות. התחלתי לשוחח עם אחת הסטודנטיות, בת עשרים-ושש. היא הציגה את עצמה, ואני לא הצלחתי לבטא את שמה. "אני מצטערת, אין לי שם אנגלי". "למה שיהיה לך שם אנגלי?" שאלתי. "הרבה צעירים לוקחים לעצמם גם שם אנגלי, כי קשה לאנשים מחו"ל לבטא את השמות הסיניים".

היא שאלה על מעמד האישה בישראל, על סיכויי התעסוקה של נשים באקדמיה ובמגזר הפרטי. כששאלתי אותה על תכניותיה השיבה שהיא מתלבטת בין אקדמיה לחברה פרטית. "בחברה פרטית אפשר להרוויח הרבה יותר. מצד שני, אני רוצה להתחתן בעוד שנה, ובמגזר הפרטי זו עשויה להיות בעיה". שאלתי האם היא חשה אפליה בין גברים לנשים. האם, להערכתה, בבואה לראיון עבודה, סיכוייה שווים מול מועמד גבר. "כשאני באה לראיון עבודה אני יודעת שיש לי מה להציע, שאני טובה לא פחות ממועמד גבר".

שם אנגלי, קריירה ומעמד האישה – לא הייתי יכול לקבל דוגמה טובה יותר מזו להתבססות רעיונות ואופנות מה"מערב" – מארצות-הברית במיוחד – בסין, ולא רק באזורי החוף, אלא עמוק אל תוך הארץ, באוניברסיטאות שדה קטנות כמו זו שביאנגלינג.

באקדמיה הסינית למדעי החברה

הטעות הגדולה ביותר של תייר מזדמן היא לתת למראה עיניו להוליך אותו שולל, להניח שמה שראה הוא התמונה השלמה. מה שנגלה לתייר מחלון האוטובוס ובלובי המלון הוא כעין וכאפס לעומת מה שנשאר סמוי מן העין. וגם רשמי מסע אינם תחליף לעבודה עיתונאית או למחקר כלכלי וסוציולוגי. הם מביאים, במקרה הטוב, שיחות עם אנשים פרטיים, חוויות מחיי יום-יום.

ולאחר שהנקודה הזו הובהרה היטב, אני נפנה לכתוב, ברשימה הזו ובשלוש הבאות, על כמה רשמים מטיול בן שישה-עשר יום שערכתי בסין בספטמבר האחרון. את קבוצתנו, בת חמישה אנשים, ליוו חוקרים ומתורגמנים משתי אוניברסיטאות בבייג'ינג. הודרכנו על ידי אנשי התכנית למלחמה בעוני באחת הפרובינציות העניות בסין, פגשנו סטודנטים ובני מיעוטים אתניים ובאחד מאזורי החוף העשירים ראינו את בתיו המרווחים של מעמד בינוני חדש – אנשים שהתעשרו מפיתוח חקלאות ימית.

כך הגענו לכפרים קטנים ושמענו מה יש לתושביהם לומר. כך גם יכלו מארחינו לבחור מה להראות לנו ומה לא, אילו מהשאלות שלנו לתרגם בחפץ לב, אילו באי-רצון ואילו רק באופן חלקי. לא נפגשנו עם אסירים פוליטיים, עם פעילי זכויות אדם או עם סופרים ואינטלקטואלים המשלמים מחיר כבד על שהעזו לבקר את ממשלתם. את משרד המנהל במפעל טקסטיל יכולנו לראות, גם את החדר בו נעשה השלב האחרון של הייצור, השלב הממוחשב והממוכן. ופס-הייצור עצמו? "אנחנו מוכרחים להמשיך הלאה, התעכבנו יותר מדי אצל המנהל".

חלק ראשון: באקדמיה הסינית למדעי החברה
כארבעת אלפים עמיתי מחקר עובדים באקדמיה לסינית למדעי החברה בבייג'ינג, המוסד החשוב ביותר בסין בתחומי מדעי החברה והרוח, שלו כחמישים מכוני מחקר. אנחנו נפגשנו לשיחה עם כמה מומחים מן המכון לפיתוח הכפר. את זמנם הם מחלקים בין בייג'ינג לבין כפרים ועיירות בחרבי סין, שם הם מנסים לבחון את תוצאות המדיניות המונהגת על ידי הממשלה המרכזית.

האקדמיה הוקמה ב- 1977, שנה אחרי מותו של מאו ועם התבססות כוחו של דנג סיאו-פנג הפרגמטי בראשות המפלגה הקומוניסטית, בתקופה שבה התאפשרו דיון חופשי יותר ומידה של ביקורת על מדיניות המשטר. משפט של אחד החוקרים שעמם שוחחנו הבהיר את תחום הדיון שלנו ואת הגבולות שבהם הם פועלים: "אנחנו כאן כדי לחקור ולבקר. אם אנחנו רואים בעיה במדיניות, מן הסתם נכתוב על כך בנייר העמדה שלנו. אבל להפגין מחוץ לאקדמיה נגד מדיניות הממשלה כשלעצמה – זה לא".

ב- 1978 פורקו הקולקטיבים החקלאיים שבהם חיו האיכרים בכפייה, על פי תורתו של מאו. אגב כך התפרקה גם המערכת החברתית שהעניקה לאיכרים ביטחון נגד מחלה או נזק. רק בשנת 2000, סיפרו מומחי האקדמיה, החלה הממשלה המרכזית לבנות מערכת חדשה, שכוללת, בין היתר, שכר מינימום וביטוח בריאות. ורק ב- 2020 צפויה המערכת הזו להקיף את הארץ כולה.

כמחצית מאוכלוסיית סין מוגדרת חקלאית. רמת החינוך בכפר ירודה מזו שבעיר (רק לאחרונה הוחלו בכפר תשע שנות חינוך חובה), אחוז הסטודנטים הכפריים באוניברסיטאות במגמת ירידה לעומת אחוז העירוניים. מאות אלפים עוזבים את הכפרים ונודדים לערים בחיפושם אחר עבודה. אגב כך נשארות חלקות חקלאיות בלתי מעובדות. בעבר ניסתה הממשלה להילחם בכך על ידי מניעת דיור וחינוך ממי שעזבו את אדמותיהם ובניסיון לקבע אותם לכפר. כיום בונה הממשלה מרכזים עירוניים חדשים כדי למתן את הנהירה למטרופולינים הקיימים.

הפער הסוציו-אקונומי בין העיר לכפר הכפיל עצמו פי חמש בעשרים השנים האחרונות. "אין סיכוי לצמצם את הפער הזה בעתיד הנראה לעין" אמר אחד המשתתפים בשיחה. זוהי תוצאה של מדיניות הממשלה המרכזית, אשר אפשרה לאזורי החוף העשירים לקלוט השקעות בינלאומיות ולעודד יוזמות פרטיות, ובכך לדהור קדימה בצמיחתם הכלכלית ולהותיר מאחוריהם את האזורים העניים שבפנים הארץ.

אלא שלמגזר הפרטי ולמשקיעים בודדים עדיין אין בסין מונופול על ההתפתחות הכלכלית של כלל החברה. המחוזות שבדרום מזרח, שבמשך מאות שנים פותחו על ידי המעצמות הקולוניאליות והיום מוקמים בהם עוד ועוד אזורי סחר חופשי, מחויבים לתמוך כלכלית במחוזות העניים, לשלוח מורים ומומחים למלחמה בעוני. ובכפרים מקימה הממשלה, בשיתוף הממשלות המקומיות, מוסדות אשראי לאיכרים, כדי לאפשר להם להגדיל את תפוקתם, לפתח עסקים קטנים ולהיחלץ מתלות בגבירים מקומיים.

מסורות עתיקות והסתמכות על קשרי משפחה וקהילה, יחד עם חוסר מודעות של האיכרים לזכויותיהם, מקשות, לדברי החוקרים בבייג'ינג, על קידום התכניות החדשות. יומיים מאוחר יותר וכאלף קילומטרים מערבה אל פנים הארץ, באוניברסיטה קטנה של עיר-שדה, היינו עתידים לשמוע על עוד כמה בעיות, שאינן נעוצות דווקא במסורת.

ערב ראשון בבייג'ינג

את הוריה של צ'ו לינג פגשנו בערב הראשון בבייג'ינג. שני אנשים קטני קומה, מעוטי שיער, נועלים סנדלים, לבושים במכנסיים כחולים ובחולצה משובצת. הם ישבו צמודים זו לזה, מרחיקים עצמם מעט מן השולחן העגול שאליו הסבנו, ליוו במבטים אילמים את השיחה הערה שסביבם, נראו אדישים משהו לשפע המנות והתבשילים שניחתו עלינו במרכז השולחן. מדי פעם תלו מבט בבתם אשר שלטה בשיחה ביד רמה, בקולה הצליל ובאנגלית הקולחת שלה, שממנה יכלו להבין רק שברי משפטים.

פרופסור צ'ו לינג עובדת כחוקרת ומתורגמנית באקדמיה הסינית למדעי-החברה ובמכון לתרגום כתבי מרקס. בתם של שני מורים שבעת מהפכת התרבות קמו עליהם תלמידיהם והם גורשו אל הכפר לחינוך מחדש, לחדש את ימיה של המהפכה.

בריחוק מסוים הביטו שני המורים לשעבר על השפע שהוגש לעיניהם, ובריחוק מסוים נטלו להם ממנו, בלטו כמו דמויות תלת-מימד מתוך ציור בחולצותיהם המשובצות על רקע המלצרים ואנשי המלון המחויטים בחליפות, על רקע כלי הזכוכית והחרסינה וכורסאות העור והמעקות הצבועים זהב והמעליות העשויות מראות.

סחור-סחור סבה השיחה סביב השולחן, מבלי לגעת בהם, בשתי הדמויות המעניינות ביותר. עד שאחד מבני קבוצתנו פנה אל פרופסור צ'ו לינג וכיוון אליה כמה שאלות על הוריה – איפה היו ומה עשו בשמונים שנות חייהם. צ'ו לינג תרגמה להוריה ותרגמה את תשובתם ותרגמה את השאלה הבאה, הישירה, קצרת הרוח, החותכת: "ועכשיו יותר טוב?"
"כן" באה התשובה המתורגמת מעברו השני של השולחן.
"יותר טוב מאיזו בחינה – יותר אוכל, יותר כסף – או יותר חופש?" נמשכה החקירה. אלא שכאן ענה האב ממקום מושבו: both. ואחר כך הוגשו אבטיח, ענבים ויין. וצ'ו לינג הודתה לכולם על הערב הנעים ופנתה לקבלה לפרוע את החשבון.

הרכבת הלבנה לבאדאלינג

ברכבת לבאדאלינג יש כיסאות מסתובבים. אי שם לפני התחנה האחרונה הרכבת משנה משום מה את כיוון נסיעתה, ואז קמים על הנוסעים מסובבים את הכיסאות. רגע של צחוק ואוטונומיה בתהליך מסודר מאוד: שכן תחנת הרכבת בבייג'ינג מאורגנת כמו שדה תעופה. יש לחכות בחדר ההמתנה עד אשר תחל העלייה לרכבת וסדרנים עם רמקולים בידיהם יקראו לנוסעים לבאדאלינג לגשת לרציף מספר חמש, ובתוך הרכבת מראים מסכי טלוויזיה קטנים נוהלי בטיחות והתנהגות על הסיפון.
הנסיעה נמשכת כשעה, אולי שעה וחצי, מתחנת רכבת צפון של בייג'ינג, צפונה, אל קטע החומה שליד באדאלינג. וכשנראים משעולי החומה הראשונים מבעד לחלונות הרכבת פורצת התרגשות בקרון, אפים מוצמדים אל החלונות, המעבר שבין שני טורי הכיסאות נחצה הלוך ושוב, מצלמות נשלפות, אצבעות מצביעות, אם עומדת מאחורי בנה, ידיה על כתפיו, מתכופפת ומטה את ראשה, לראות את העולם מגובה מבטו, ואז מצביעה אל נקודה כלשהי מבעד לחלון ואומרת דבר-מה לבנה.
ושלושה צעירים יושבים בשורה, מנמנמים כדרך צעירים ברכבת, הראש שמוט באלכסון אדיש, הרגליים שלוחות קדימה, בקבוק בירה או קוקה-קולה או מים מינרלים תקוע בכיס המושב שלפניהם.
האם זו הפעם הראשונה שלהם על החומה הגדולה? הפעם הראשונה בקטע שליד באדאלינג? או רק פעם ראשונה ברכבת הלבנה בעלת החלונות הגדולים, הרכבת שנפתחה רק זה מקרוב?
עבור לי ויימין נכונות שתי התשובות האחרונות. הוא יושב לידי ומכתיב את שמות המקומות שביקרנו בהם עד כה. יונג-מינג נקראת העיר העתיקה שמצפון לבייג'ינג, דרכה עברנו יום קודם בדרכנו אל בית ספר אזורי. בתים נמוכי קומה, מקושטים באדום ובצהוב, רחוב ראשי ובו שוק ובקצהו פגודה. איש נסע בכרכרה רתומה לכלב קטן, ג'וקים וחרגולים קיפצו בכלובים, אופניים בכל מקום ורוכלים שישבו בין חפירות המדרכה.
ליו-בינפו הוא שם המחוז שבבית הספר האזורי שלו ביקרנו, בחדר מרווח, סביב שולחן עץ כבד, בכורסאות ענק, שני דגלוני סין במרכז. "מותר לי לשאול שאלה נבזית?" פותח דודי לאחר שתמו דברי הנימוסים וההסבר. "האם המנהל חבר מפלגה?" שניה, שתי שניות חולפות ולי ויימין פותח ומתרגם את השאלה. פרץ צחוק והנהוני ראש. "אבל אינך חייב להיות חבר מפלגה כדי להתמנות למנהל בית ספר" הוא מוסיף עם שוך הצחוק. מזכיר המפלגה בכפר יושב גם הוא לשולחן.
קונפוציוניזם ושמירת הסביבה הם שני תחומי ההרחבה של בית הספר, מספר המנהל בן ה- 38. ציטוטים מכתבי קונפוציוס מעטרים את קירות המבנים שבין מגרשי הספורט הרחבים. אורחים אינם דבר יוצא דופן כאן – אנשי המפלגה באים לכאן להתרשם לעתים תכופות. צריך לדעת לאן לבוא.

"האם נכון הוא, שאנשים רבים גונבים מלבני החומה?" אני שואל את לי ויימין בהתקרבנו אל קופת הכרטיסים.
"לא" הוא עונה קצרות. "זה אסור"
"ברור לי שזה אסור" אני צוחק ומאדים, "אבל אנשים עושים גם לפעמים…" השיחה תמה.

אם היו לך ציפיות למצוא את חומת סין מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת במעלה הרים ובמורדות, באחידותה הלא-אנושית, באורכה האין-סופי, אם צלחו הציפיות את קופת הכרטיסים ואת אכסדרת הרוכלים, אם קילוגרמים רבים כל-כך של תיאורים רומנטיים וציורים דהויים עמוסים על ראשך בבואך לסין ובבואך אל החומה, הרי שאז תזדקק נואשות לאותו שלט כעור המקדם את פניך בקטע החומה שליד באדאלינג: עולם אחד, חלום אחד – בייג'ינג 2008. ואחר-כך, על החומה עצמה, דוכנים לממכר משקאות ולחריטת שמות בגרגרי אורז ורכבל מלמעלה למטה ושוב מעלה – וכי למה ציפית, מרקו פולו שכמוך?
ובכל זאת, אחרי שרצת הלוך ושוב את קטע החומה, ואחרי שטיפסת אל המגדל ונחת בצל, אם תמצא רגע שקט ופינה שקטה ותתחוב את ראשך באחד החרכים ותביט החוצה – או שמא זהו פנימה? איפה סין ואיפה מונגוליה ואיפה אתה – ואם משב רוח יצמרר את עורך באותו רגע, אתה עשוי למצוא את חומת סין הגדולה, על חלקיה המרוחקים ממך, הגולשים אליך ונסוגים חליפות, מצמיתה בדממתה, בבדידותה בין קיפולי הקרקע הירוקים, בהשתרכותה העיקשת, באורכה האין-סופי.

מסביב לכיכר: צעדים ראשונים

יש משהו מפתיע, כמעט מאכזב, במהירות ובקלות שבה מגיעים כיום לסין. כעשר שעות נמשכת הטיסה, לא יותר מעשרים דקות הנחיתה, ורגע אחד מפגש הגלגלים בקרקע. ומיד מתחיל החיפוש אחר השוק התרבותי. אחר השוני, אחר הטירוף, הפיגור, המודרניזציה, הגודל. לא, בעצם כבר במטוס הוא מתחיל: הנה שם עושות שלוש דיילות עבודה שבגרמניה או אמריקה הייתה עושה רק אחת, הנה ניסוח מצחיק באנגלית, הנה חנופה קיסרית.
והפאסון האנתרופולוגי הזה, רק מבלי דעת הוא מתפוגג, ורק לפרקים – כאשר, לדוגמא, בשדה התעופה נראות מכל עבר מסכות להגנה על הפה והאף על פניהם של הפקידים והמוכסים. כאשר, עדיין בתוך שדה התעופה, עליך לנסוע ברכבת כדי למצוא את מזוודתך.
באולם מקבלי הפנים עומד פרופסור לי ויימין מן האקדמיה הסינית למדעי החקלאות. הוא פנסיונר היום ומחייך עד למעלה מן השיניים. כאשר מישהו מתקשר אליו הטלפון הנייד שלו קורא בקול: !Hello motor וביד יש לו תמיד, בכל אשר יפנה, שקית ניילון ובתוכה ארנק, ספרים, מפתחות. כמה השערות עוד נשער בימים הקרובים באשר לפשרה של שקית הניילון, באשר לפשרו של העדר תיק. האם אין לו כסף? האם כך מקובל? האם תיק הוא מוצר מותרות?
איזה ניגוד חריף הוא הנהג שלנו לעומת אותו לי וויימין: גדל גוף, קרח, מדבר בקול, כמעט נובח. כמו יצא מאחרון סרטי הפעולה הסיניים. (אילו רק היה לו איזה אקדח, אילו רק היה נוהג במכונית שחורה וארוכה ולא בטנדר מרופט, רכוש האקדמיה הסינית למדעי החקלאות!)
לחם ושעשועים צריכים ההמונים. עשרה כבישי טבעת מקיפים את בייג'ין, ובין החמישי לרביעי נמצא קן-הציפור שנבנה לארח את האולימפיאדה. שיג ושיח קל עם השוטרים בכניסה, ואנחנו מתגלגלים פנימה, יוצאים, מצלמים, מוכים מן השמש, מסתכלים בנשים המנקות במטאטא את מדשאות הפיל הלבן הזה ולראשן כובעי קש רחבים. שעשועים צריכים ההמונים, המטיילים ומצלמים סביב המבנה דמוי קן-הציפור. "וסין צריכה להראות לעולם שהיא היום מדינה עצמאית, כבר לא חצי-קולוניה כמו בזמן מלחמת האופיום!" קורא דודי הקומוניסט בן התשעים ושלוש ורוקע במקלו על הקרקע.
הנהג הספיק לעשן סיגריה ואנחנו מטפסים אל הטנדר, סוגרים ברעש גדול את דלת ההזזה, וממשיכים אל כביש הטבעת הבא ואלה שאחריו, אל בירת הממלכה המרכזית.

הכל זועקים סין. העיתון, הנגיד והפרופסור. ששים שנה עמדה הרפובליקה העממית לחגוג, ובה בעת התכוננה הארץ לחגיגות הסתיו בראשית אוקטובר, ימים שבהם נמצאים כמאה מיליון איש בדרכים. טרם שקעו ענני בייג'ין 2008 וכבר מתנוססים בשנגחאי שלטי חוצות המכריזים על אקספו 2010. ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, זועק העיתון, עושה הצנזורה הסינית כבתוך שלה. ומעל לכל מרחפת עובדת קיומו של משבר כלכלי בעולם ועובדת היותה של סין לפתע פלא כלכלי.
ואני רק רציתי לחוש זרות מוחלטת ותלישות גמורה ודיס-אוריינטציה חשוכת מרפא בארץ בעלת תרבות עתיקה ומנהגים מוזרים ונטולת סכין ומזלג.

בבוקר יום ראשון נסעתי מן המלון שבחוג הטבעת השלישית אל תוככי הטבעת הראשונה וברכבת התחתית אל כיכר השלום השמיימי, היא טייננמן, היכן שאסור לרכוב על אופניים, אבל טנקים, כפי שכתב מדריך התיירים, מותר. לא טרחתי להסתיר אותו. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שאיני מכאן.
בכל פינה קידמו את פניי בידוקים בטחוניים, גדרות לרוחב הכיכר, שוטרים שחילקו הוראות עם רמקולים בידם, דגלים אדומים, אדומים, אדומים. ומעל שער הכניסה לעיר האסורה דיוקן של פרצוף מוכר: עיניו מביטות חצי בחשד, חצי בביטחון, שיערו השחור מסורק אחורנית, עורו חלק ועל סנטרו שומה. ודגלים אדומים, אדומים, אדומים. על תרנים, על עגלות התינוקות, בידי הילדים – אדומים, אדומים, אדומים.
הלוך וחזור לרוחב טייננמן, הוצא והכנס את מצלמת הכיס. צלם דגלים, צלם ילדים, צלם פורטרט ענק מעל שער הכניסה לעיר האסורה. האוויר דלוח, כבד, מעיק. זיהום ואובך. כדי לחצות את הכביש עליך לעקוב אחר תנועות ידיו של השוטר, שלושה או ארבעה או חמישה נתיבים בכל כיוון יש לו – מי סופר. ושם, מעברו השני של הכביש, נטועים כמה עצים. אפשר לשבת ולשתות את הטיפות האחרונות שבבקבוק המים המינרלים.
וכעת אני הולך בשביל צר מדרום לכיכר, מגוחך בקטנותו, בממדיו האנושיים. כל רחוב הוא אוטוסטרדה, וגם הדרך אל צידו השני, אני משנן לעצמי, מתחילה בצעד אחד. ואם לא יימצא במהרה בקבוק מים קרים יהיה זה סופי כאן, ליליפוטן שכמוני בארץ המחר.
כל צעד הוא הישג ואני הצלחתי לקנות בקבוק מים קרים שם בצד, בשביל הצר, ואף לשלם. שתי אצבעות משמען שני יואן, אני רושם לי בראשי. מה כבר יכול להשתבש?
מדרום לטייננמן צומח לו רחוב קניות ומסחר, חסום לתנועת מכוניות, אבנים יפות מרצפות אותו וחזיתות הבתים צבועות. חשמלית נוסטלגית מדדה הלוך ושוב על מסילה בת עשרים מטרים, אולי שלושים. ועל כן נטשתי אל סמטה צדדית, שאיני יודע אם אבניה נעקרו או טרם הונחו. וחוטי החשמל שבין שמים וארץ – האם זהו "לפני" או "אחרי"? וקבוצת הגברים היושבים על שרפרפים זערוריים ומסיעים דסקיות על לוח משחק – לא לפני ולא אחרי, אלא באדישות גמורה לכל המתחולל סביבם.
הבתים בני שתי קומות, כל כך הרבה מן החיים מתנהל ברחוב: המשחק, הממכר, המסחר, השיחה. כך, כמה דקות מטייננמן עוד שייכת הסמטה לאנשים, עוד לא הוברקה והופקעה לטובתי ולטובת שכמותי.
שתי מדרגות מוליכות אל מסעדה קטנה באותה סמטה: כמה טורים של ושלחנות וכיסאות פלסטיק. אני עולה בשתי המדרגות ומסיט את רצועות וילון הפלסטיק שבין הרחוב למסעדה ומכניס תחילה את ראשי ואחר כך את היתר ובפנים משתרר שקט ואחר כך פורץ צחוק מכל השולחנות. לא נהוג להצביע סתם כך על בני אדם – אפילו לא בסין! – אבל איזו ברירה יש לי? אני מצביע על שולחן שאליו מסבות שתי סטודנטיות בחולצות לבנות, מצביע על קערות המרק שלהן, מעלות אד, עשבים ואטריות וכופתאות צפים בהן. כזה!
מה כבר יכול להשתבש?

קרקוב והסביבה

קרקוב היא עיר יפה ונעימה. במלחמה כמעט שלא נהרסה. פארק טבעתי מקיף את העיר העתיקה, מסעדה קטנה וחמימה מגישה ברשץ' סגול ונפלא בכל שעה משעות היום והלילה. מוסד אחר לרעבים והמרוששים, הנפוץ בכל רחבי הארץ, הוא "בר חלב" – מזנונים המסובסדים על ידי המדינה, המגישים במחיר מצחיק אוכל ראוי לכל דכפין. השם מגיע מהזמנים שבהם בשר היה מוצר של מותרות, והמוסד עצמו מהימים המושמצים של הקומוניזם. ובנוסף לכל נמצאת תחנת הרכבת במרחק הליכה ממרכז העיר. מעט מתנשפים, מגושמים ורטובים הגענו לעת ערב לאכסניה קטנה. "החדר בקומה שלישית, ארוחת הבוקר מוגשת עד עשר. עוד דבר אחד: אתם מעוניינים לנסוע לאושוויץ?"

"למה בעצם אתה לא משתתף במסע לפולין?" נשאלתי בערב שישי אחד בימי התיכון העליזים. היינו אז בבית של מישהו, תמיד בבית של מישהו, יען כי כולם פחדו לצאת אל רחובות ירושלים המלאים בשוטרים וריקים מאדם. "אני לא חושב שזה חשוב", השבתי, ושתיקה השתררה בחדר. "אני לא חושב שזה בכלל משנה איך הרגו בזמנו בני-אדם, אני לא חושב שביקור באושוויץ תורם במשהו להבנה שלנו את מה שקה בשנות השלושים והארבעים".

הדברים, כמובן, מורכבים מעט יותר. השיטתיות שבה פעלו מחנות-ההשמדה היא מושא חשוב של המחקר ההיסטורי, ושופכת אור הן על הנסיבות החומריות שאפשרו את השמדת יהודי אירופה והן על ראיית-העולם הנאצית, שביקשה "לטהר" את מרחב-המחייה מיהודים. "הרצח המתועש" הוא המבחין בין האנטישמיות האלימה, שלא הייתה ייחודית לגרמניה הנאצית, לבין מה שאנו מכנים "השואה".

היסטוריון שהיה מגיע לאושוויץ היה בוחן את נסיבות הקמתו של המחנה, הדיונים שקדמו לה, היחידות שהיו מפקדות עליה, את קהילת העיירה הסמוכה. הוא היה מנסה למקם את אושוויץ בהקשר היסטורי. מתוך מחקר שכזה, הוא עשוי היה להגיע לתובנות חדשות על מה שהתרחש במחנה בשנות פעילותו, על חשיבותו של המחנה ומקומו בהשמדת יהודי אירופה.

תלמיד תיכון המגיע לאושוויץ-בירקנאו, אין לו כל יכולת לבחון את מחנה ההשמדה באופן שכזה. אין לו את הידע ההיסטורי הנדרש, אין לו את הכלים המתודולוגיים, אין לו היכרות עם המחקר ההיסטורי עד כה. הביקור באושוויץ, עבור תלמיד-תיכון, הוא חוויה רגשית, לא אינטלקטואלית. מה מטרתה של חוויה רגשית כזו? אפשר לטעון: מטרתה לעורר זעזוע וסקרנות, לעורר את הצורך "לזכור ולא לשכוח". אפשר גם לטעון: מטרתה ליצור זיכרון היסטורי של נרדפות וקורבנות בקרבם של מי שבעוד חודשים אחדים יתגייסו לצבא. אני מבקש לומר דבר אחר: חוויות רגשיות אינן מעניינה של מערכת החינוך. המסעות ההמוניים לפולין ולאושוויץ אינם תורמים דבר להבנת האירועים באירופה בשנים 1933-1945, או, בראייה רחבה יותר – להבנת התפתחותה של האנטישמיות המסורתית לכדי אידיאולוגיה בעלת יומרות מדעיות ומצע מעשי.

ואני, אז כמו היום, לא הייתי מצויד בידע, בבגרות ובכלים הנדרשים לעבד באופן אינטלקטואלי את חווית המפגש עם מחנות הריכוז וההשמדה. נדמה לי שמבחינה זו לא הייתי שונה מהרוב המכריע של תלמידי התיכון.

אבל המסעות לפולין אינם רק טרבלינקה ואושוויץ, מושמע תמיד הטיעון. ואכן, בוורשה נתקלתי בקבוצת תלמידי תיכון ישראלים. כמה עשרות תלמידים, שניים או שלושה אוטובוסים, ליד כיכר וילי ברנדט בצפון וורשה, האזור שבו עמד הגטו ושבו מרוכזות היום כמה אנדרטאות. "הוא יעשה את זה עוד פעם אחת הוא יקבל ממני כזאתי כאפה!" – היה המשפט הראשון ששמעתי.

הם ישבו במעין ריבוע בתוך אחת האנדרטאות, מנמנמים, מחליפים פליקות וכאפות, מטיילים הלוך ושוב, בעוד המורה עומדת וקוראת מן הדפים כמה תאריכים. אף אחד מהם לא ידע מתי התרחש המרד בגטו וכמה זמן הוא נמשך. ליד מרכז הקהילה היהודית, המרוחקת כמה תחנות בחשמלית, פגשתי אותם שוב. את הדרך הם עשו באוטובוסים השכורים שלהם, ולא בתחבורה הציבורית. סידורי ביטחון, אלא מה. שלושה גברתנים עמדו בכניסות לבניין עם מכשירי קשר. "אפשר להתחיל להוריד מהאוטובוסים" פלט אחד מהם למכשיר, והקבוצה החלה להיכנס אל בניין הקהילה.

כך נראה, אם כן, מסע לפולין – שאינו רק לטרבלינקה ואושוויץ. מנותקים מן העולם החיצון, מחיי העיר ומההווה שלה, מתנייעים תלמידי תיכון באוטובוסים שכורים, בין אתר הנצחה אחד למשנהו, בוראים להם את המציאות שממנה הם חוששים: את הסכנות האורבות בכל פינה, את הצורך להסתגר ולהתגונן, לבדד לשכון.

"אני אספר לכם משהו", פתח ואמר מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל אבי בניהו, בטקס יום-השואה, על גג התחנה, לפני שנתיים. "לקראת סוף הקדנציה של בוגי, נסענו הוא, שטרן [אלעזר, אז קצין חינוך ראשי] ואני לפולין. הגענו לטרבלינקה. שטרן רצה לראות את ביתן 26, איפה שאמא שלו הייתה. ניגשנו, ביקשנו לראות את ביתן 26. אמרו לנו שזה לא חלק מהתצוגה. לא אמרנו כלום, התקרבנו לגדר, היה שם מנעול. בוגי לקח איזה מין מוט כזה או משהו, לא אמר מילה, שבר את המנעול ופתח את השער. נכנסנו לביתן 26, שטרן אמר: 'מיטה שישית מימין'. הלכנו לשם, בוגי לקח את הטלפון שלו, התקשר לארץ לאמא של שטרן ואמר לה: 'גברת שטרן, מדבר הרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. אני נמצא כרגע בביתן 26 בטרבלינקה, ואני מבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שנית'".

כך עמד וסיפר בגאווה מפקד גלי-צה"ל דאז, היום דובר צה"ל, אבי בניהו. הציטוט אינו מדויק מילה במילה, אבל את הפרטים עצמם שמעתי במו אוזניי.

ובכל זאת

בפינת רחוב בעיר העתיקה עומד איש עבה ומגלף דמויות בעץ. את אלו שכבר גמר הוא מציג בדוכן שלו, מזכרות מוורשה. הצלב נמצא שם, וגם וויטיליה, הגיבור הלאומי, ממלא מקום האל עלי אדמות, לשעבר, נושא עיניו השמיימה. ושורות-שורות של יהודונים קטנים ניצבים עליו, אוחזים כל אחד במטבע, או בשק של מטבעות, מעוטרים בפיאות לחיים מסולסלות.

"מה אתם חושבים על הפסלונים שלי?" שואל האיש אחרי שצחקנו וצילמנו. היא מתחמקת וטוענת שאינה יודעת פולנית. "מה אני כבר יכולה לומר לו? 'אתה אנטישמי מחורבן'?"

לך תישאר רציני בנסיעה לפולין. לך תנסה להיפטר מחזיונות של יערות קפואים, של צעדות ארוכות, של מסילות חלודות. לך תנסה לנסוע לפולין כמו בנאדם נורמלי. הרי אפילו כמה נערים קולניים במדי הצופים המנומרים שלהם חוזרים אליך לפתע בחלום הלילה.

בקצה שדרות ירושלים נדמה שהעיר נפרמת. הכביש מתרחב, הבניינים גדלים, מאווררי המזגנים נתלים מחוץ לחלונות. הארמון של סטלין תמיד שם, ומאחוריו מתגודדים ענקי הזכוכית והפלדה של רובע הפיננסים החדש. בכל פינה מחלקים ברושורים ומיני מבצעים והנחות. פה ושם מנקדת את המדרכה אדנית פרחים. אי שם ברווח שבין תחנת הרכבת המרכזית וארמון סטלין אנחנו עולים על חשמלית לכיוון צפון, עומדים, מצטופפים, מתנודדים ונאחזים.

שקטות ואחידות הן השכונות הצפוניות של ורשה, ישרות ומסודרות. עיבורי-העיר. עיבורים של אחרי מלחמה, מתוכננים עד מאולתרים, יצירי ההרס והדוחק לשכן במהירות המוני אדם. את הליקווידציה של חלקה הזה של העיר קיבל היטלר כמתנת יום-הולדת. וילי ברנדט, כך וכך שנים אחר-כך, כרע ברך מול האנדרטה, בכיכר הקרויה היום על שמו. בין לבין חזרו חשמליות לנסוע ובתים סתמיים ואחידים נבנו, לאכלס המון אדם רעב ורצוץ.

לא חולפים רגעים רבים ואנחנו מתרחקים מאותה פינה, חשמלית נושאת אותנו בחזרה אל מגדלי רובע הפיננסים של העשור האחרון. איפשהו באזור אמורים להימצא שרידי חומותיו של הגטו הגדול ביותר באירופה. "תן לי את הספר המביך" – כך אנו קוראים למדריך התיירים, ואני מנסה להבין את פשרו של אותו מבט החלטי וקצר-רוח, הנחוש לקחת אותי אל אותה חומה, למרות השמש השוקעת והאוויר המתקרר. "זה איפשהו כאן ברובע הפיננסים, ואל תצחק. אני לא אתפלא אם הם עשו את זה בכוונה".

"השכונות היהודיות הצפופות של צפון ורשה התפתחו מסביב לחצר. בין בניינים גדולים, מלבניים, מרובי קומות, היו במקרים רבים כמה חצרות פנימיות. בניין טיפוסי עשוי היה לאכלס יהודים רבים כמו שטעטל קטנה. לפני המלחמה הייתה החצר מיקרוקוסמוס של ורשה היהודית: ערב-רב של חנויות קטנות, בתי-מלאכה זערוריים, מרתפים דחוקים לעניים המרודים וכמה דירות מרווחות בקומות העליונות."

בתוך חצר פנימית שכזו עומדת החומה, בין הבתים. המגדל של סטלין מנצנץ באורות אדומים מלמעלה, שלא יתנגשו בו המטוסים במעופם. ומלמטה מהבהב נר, בגומחה שבקיר, שלא להפר את כללי הטקס. "אני תוהָה מה חש מי שגר כאן. מה חושב עלינו לדוגמא הבחור הזה שפתח לנו עכשיו את השער, או מה אנשים מרגישים כשהם רואים אותנו עם הספר המביך הזה, מחפשים את האנדרטה".

לא על כל אמירה צריך להגיב. לא כל משפט הוא הזמנה לדיון. לעתים הערות כאלו הן רק דרך לאוורר רשמים מעיקים, לעתים תפקידך רק להקשיב. לעתים את השתיקה אין צורך להפר. את כל זה אני מבין רק בערב, בחדר, בעודני אומר עוד משפט אחד, בניסיון לטאטא את כל אותן תשובות ארוכות שהשבתי במשך היום, את הבדיחות התפלות וההרצאות המלומדות, את כל הניסיונות לבטל הבדלי רקע ותרבות, ליצור לנו מראית-עין פשוטה, של שני צעירים המטיילים בפולין: "אני דווקא חושב שוורשה עיר מעניינת מאוד". "כן", באה התשובה מן הגוף המצונף, ואני מלטף בזהירות את הגב המופנה אליי, המתחיל לרעוד ולהיטלטל.

(רשימת המשך לזו מן השבוע שעבר. הקטע המובא למעלה במרכאות הוא ציטוט, בהשמטה קלה, מתוך הספר:Who Will Write Our History – Rediscovering a hidden archive from the Warsaw Ghetto, by Samuel D. Kassow, Penguin Books, 2009, p. 119)

הי פולינה !

"הבלקן מתחיל בוינה" – מיוחסת האמירה לנסיך מטרניך. ופולין? פולין מתחילה בברלין, בתחנת האוטובוסים המרכזית, ביום חמישי בשבע בבוקר. עם אריזות גדולות ומסורבלות, בתיקי פלסטיק משובצים ורוד-סגול, בארגזי קרטון כרוכים בסרט הדבקה חום, נישאים בחוט פלסטיק לבן עבה. בציפייה לאוטובוס לוורשה. בהקשבה דרוכה לנהג המכריז: שצ'צ'ין, גדנסק, אולשטין. הבא, כנראה.

שב באוטובוס, תתרווח, תרגל סליחה ותודה בפולנית, הבט החוצה דרך החלון. נמנם קצת אחרי שכתבת באמוק עד הרגע האחרון את הסמינר המחורבן וקמת בחמש בבוקר להכין כמה סנדוויצ'ים. הבט בזו היושבת בינך לבין החלון, מנסה למצוא לה תנוחה נכונה לשעות הקרובות, משוחררת מאותו כורח-נסיעות: להסתכל החוצה מהחלון, גם כשבחוץ רק אוטוסטראדה אינסופית, לבלוע כל פרט, להכין בראש דיווח מפורט על כל רגע.

תכניות מרחיקות לכת היו לך. לנמנם רצית. עכשיו מקרינים סרט באוטובוס. והיא, שיושבת לידך, לא מופתעת. היא מכירה את הארץ. "ככה זה באוטובוסים בפולין" היא אומרת בהשלמה ומסתובבת לצד השני. אבל כשנשמעות הצליפות והצווחות הראשונות היא בכל זאת מתרוממת, בוהה רגע במסך ואז פולטת: "אני לא בטוחה שיש לי חשק לראות את הסרט הזה". אימה אמריקנית משנות השמונים. משאית חלודה, יורי-חיצים, שני חסונים ושתי תמות וברות, ומדובב אחד לכל הדמויות. ברקע הפסקול המקורי. הוא שומר על שלוות רוחו גם כשאש אוחזת בבקתה וגם כשהשריף נופח את נשמתו. "ככה זה בכל הסרטים בפולין. תמיד עם מדובב אחד. אני חושבת אפילו שזו אותו מדובב בכל הסרטים. אם אתה רוצה אנחנו יכולים ללכת מתישהו לקולנוע". מגששים בייאוש את הרמקול שמעל ראשינו, מנסים להחליש, לישון.

לפנינו בחור צעיר עם בקבוק יין. הוא מתקין לו כרית לעורף ופורש את רגליו קדימה, מאמץ לו תנוחה נוחה לצפות במסך. שתי נשים לידינו בוהות גם הן בדם הניגר מזרועה של הברונטית הכבולה. שאר האוטובוס מצליח להתעלם. "למה כל כך חזק?" אני תוהה. ותוהה שוב אותה תהייה כשאת מקומו של הסרט תופס RMFfm – "רדיו, מוזיקה, חדשות" – ואת שנות השמונים מחליפות שנות התשעים, על כל פניני הפופ והעכוז שהביאו ארצות הברית של אמריקה לעולם. הפעם בלי דיבוב. תהיתי גם בתחנת הדלק כמה שעות אחר כך, ובמאפיה למחרת בבוקר, ובבית הקפה אחר-הצהריים, ובערב. אחר כך הפסקתי לתהות. רדיו, מוזיקה, חדשות.

"ורשה לא עיר יפה במיוחד" היא אומרת כמו בהתנצלות בעודנו פוסעים ברחוב "עולם חדש", הרחוב הראשי בעיר העתיקה המשוחזרת בדקדקנות, "אבל… היא עיר הבירה. ואתה יכול לראות, פה, על קירות הבתים, שהם לא באמת נבנו מחדש אחרי המלחמה, אלא פשוט צוירו מחדש על הבטון".

ארבע צלעות יש ל"ארמון התרבות" הענקי, שניתן במתנה לעם הפולני על ידי סטלין בתחילת שנות החמישים. אלמלא היו הן זהות לחלוטין זו לזו, הוא היה יכול לשמש נקודת התמצאות לא רעה עבור האורח המבולבל. קטנים-קטנים פסענו למרגלות ארמון התרבות, בינות פסליהם של גיבורי המהפכה חשופי החזה ויפי הבלורית. בעבר התקיימו כאן תערוכות וקונגרסים של ראשי הגוש המזרחי. היום קולנוע. ורדיו, מוזיקה, חדשות.

את הכביש יש לחצות במעבר תת קרקעי דביק של דוכני מאפים, בגדים וקלטות, ולהופיע שוב מצידו השני. ה"פוטו-פלאסטיקום" נחבא בתוך חצר פנימית קטנה. זלוטי אחד עולה הכניסה, ובטרם תשלם תוכל לעיין בתוכניה לחודש הקרוב. תוכל להתיישב בחדר לא גדול, לא מואר במיוחד, עם מעגל שרפרפים במרכזו, סביב פרגוד משונה מעץ. תוכל לקרב את עיניך אל שני החורים הקבועים מול כל כיסא, ולהמתין למופע שיתחיל.

אותו יום היו אלו תמונות משפיצברגן, נורבגיה. תמונות בשחור לבן, מלפני שבעים או שמונים שנה, של אנשים בפנים מאובנים, בעיניים מכווצות מול השמש והמצלמה, סביב סירות קטנות, או מכשירים מטארולוגיים, צועדים במעבר הררי או סועדים לעת צהריים. כשלושים תמונות כאלו תחלופנה אל מול עיניך, במעגל. וטוב שיש לך עוד מישהי לידך, ברגע שכזה, שתאמר לך "הנה מגיעה אליך תמונה מעניינת" – ואתה תוכל לזקוף מעט את הגב ולהתרכז שוב בשני החורים הקטנים ומה שמאחוריהם.

ואז תוכלו, בתום הסבב, להביט שוב זה בעיני זו באותו מבט נבוך של אחרי-תיאטרון-או-סרט. תוכלו לצאת החוצה אל הרחוב ולמצמץ אל מול השמש.