למקס ליברמן היו שתי וילות בברלין. האחת סמוך לשער ברנדנבורג, שם חזה במצעד נאצי וטבע את האמירה: אינני יכול לאכול כל-כך הרבה כמו שבא לי להקיא. האחרת על גדת אגם ואנזה מדרום-מערב לעיר, שם ישב שעות ארוכות בגן המוריק ובחדרים המרווחים וצייר תמונות נוף ופרחים. אפשר לחזות בהן בוילה-ליברמן היפה שעל גדות האגם. ובתמונות הקודרות יותר, מחיי פועלים קשי יום, אפשר לחזות בגלריה הלאומית הישנה במרכז העיר. חלוקה שכזו: במזרח ריאליזם מדכדך, במערב אימפרסיוניזם נינוח.
ליד וילה-ליברמן נמצאת וילה ואנזה, ועל כך אין צורך להכביר מילים. ומצדו השני של האגם שוכן הקולוקוויום הברלינאי לספרות, המארח מידי שבוע סופר אחר. שם הזדמנו להם ובאו סופר ומתרגמיו לחגוג חמישים שנה לרומן "תוף הפח".
***
הדבר היה בתחילת יולי. הימים היו ארוכים וחמימים. על כר הדשא המשתרע ממרגלות הוילה עד לאגם ישבו שלוש סטודנטיות והתמתחו לאור השמש. "כמה יפה כאן!" קראה האחת, מחליקה את החצאית הלבנה שלה ואוספת אליה את רגליה. האחרות מיהרו להסכים עימה. "קראת את תוף הפח?" שאלה האחת את חברתה, שענתה בשלילה והוסיפה "אבל זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" "ואתה, קראת את תוף הפח?" עניתי בחיוב. "זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" הנהנתי והבטתי באגם ובסירות שהשיקו תרנים זו אל זו על פי תנועת הגלים הקלה, מעלות צליל נעים.
התיישבנו במקומות. קרני שמש צפוניות וארוכות הציפו את האולם דרך החלונות הגדולים הפונים לאגם. גינתר גראס נכנס והחל קורא את שורות הפתיחה של הרומן הגדול שלו, מלווה בתנועות ידיים את ישיבתה של הסבתא הגדולה במישורים שסביב דנציג, על ארבע חצאיותיה ועל תפוחי האדמה שלה, על המדורה שלפניה ועל הנמלט המסתתר בין חצאיותיה. קרא, סגר והתיישב. פתח המנחה והחל קורא מן הדף, בירך את הקהל והציג את המשתתפים: הסופר, העורך ושלושה מתרגמים: לאנגלית, לדנית ולפינית.
פתחה המתרגמת לפינית והחלה קוראת מן התרגום. קראה דקה, קראה שתי דקות, קראה שלוש, בדקה הרביעית לחשתי לזו שישבה לידי: היא בטח סתם קוראת את רשימת המכולת שלה. שכחה את התרגום בבית. מה אכפת לה. אף אחד במילא לא מבין כאן פינית. חלב, סוכר, גבינה, ביצים. הסתובבה האישה שלפנינו ועשתה לי פרצוף נרגז. אם היא יודעת פינית אני צנצנת.
פתח המתרגם לאנגלית וקרא מן התרגום שלו. הוא לא שכח את התרגום בבית. סיים ופתח וסיפר על גדולתו של הרומן ועל גדולתו של הסופר ועל גודל ההתלהבות שבה התקבל על הספר וגם על הפרשה ההיא עם השירות באס.אס. וכאן הזדקף גראס והוציא את המקטרת מהפה. "אני מבקש שתדייק! לא רציתי לשרת באס. אס.! גויסתי בכפייה כמו רבים מבני הדור שלי".
מנחה הערב שאל את גראס: תוף הפח מזוהה עד היום עם דנציג ועם המלחמה. אבל חלקו האחרון של הספר מתרחש בכלל אחרי המלחמה, בגרמניה המערבית, בדיסלדורף. מדוע לדעתך מרבים להתעלם מהחלק האחרון של הספר? גראס השיב: מפני שהחלק הזה מזכיר לנו את ההמשכיות שבין הנציונל-סוציאליזם לרפובליקה הפדרלית שלנו, הוא מזכיר לנו שמעולם לא הייתה לנו במערב גרמניה "שעת אפס" שאחריה בנינו הכל מחדש. ואת זה אנשים לא ששים לזכור.
שב הסופר ונעמד והחל קורא מן הרומן, על חתולים בפח הזבל, על סדיזם, על שריפת בית-הכנסת בדנציג וביזתו בליל התשעה בנובמבר. ואני מיששתי את התיק שעל ברכיי ואת הספר שבו. לא סיפרתי עליו לאף אחת משלושת הסטודנטיות שהתמתחו להן קודם בשמש החמימה על המדשאה המשתרעת עד לאגם. וכשנגמר הערב וכל הנוכחים קמו על רגליהם שלפתי אותו מן התיק ואמרתי לזו שעמדה לידי: "רק עוד דבר אחד" – פניתי אל התור שכבר השתרך מול שולחנו של גראס וראיתי את המבט הנדהם שעל פניה.
"מר גראס," אמרתי "זהו הספר שלך 'מיומנו של שבלול' בעברית". פתחתי את הספר והצבעתי על חתימתו של אחד האנשים המוזכרים בספר, בני קהילת דנציג שגראס ראיין בישראל בתחילת שנות השבעים, סיפרתי על אחרת, מירושלים, גם היא בת הקהילה – חברי משפחה. "האם הוא עוד חי?" שאל גראס, "והיא?". הוספתי, משתדל לשלוט בקולי, פרט או שניים על זה או אחר מבני משפחתי, מאותו אזור של פרוסיה המזרחית. "אז הנה קראתי הערב את הקטע על שריפת בית הכנסת" הוא השיב, נטל עט ושירבט חתימה של מגלומן, כפי שהוגדרו האותיות המסולסלות חודש אחר כך, כשחזר הספר אל המדף השביעי בבית בירושלים.
***
אבל באותו ערב – בחוץ כבר החשיך והתקרר – נתקלתי במבט המום על פניה של זו שישבה לידי. היא לא אהבה את גינתר גראס, לא אהבה את בני הדור ההוא ולא אהבה את המעשה שלי. "כשעמדת שם, בין כל האנשים, עם הספר בעברית, כשדיברת איתו – " היא עשתה הפסקה ואז המשיכה "זה נראה כאילו אתה עושה שם פוליטיקה".
משהתגברתי על התדהמה והעלבון הבנתי למה התכוונה. מבלי שרציתי בכך היה המעשה שלי פרובוקטיבי. אני ביקשתי לדבר עם האיש, אבל את דבריי שמע כל מי שעמד מסביב. אני ביקשתי לומר מילים אישיות – טעונות ככל שתהיינה, אבל נראיתי כמי שבא לא בגפו אלא בשליחות כלשהי.
באמת לא רציתי במיוחד ללכת לשם, לוילה הטובלת בירק בערבו של יום קיץ. חשבתי בדיוק על השיחה הקלילה שודאי תגלגל שם על המדשאה ועל חוסר הנוחות שודאי יתקוף אותי. באמת רציתי להישאר בבית. ובאמת חשתי חובה מוזרה ללכת לשם, לקחת עמי את הספר ההוא, בעברית, המגולל את סיפור פירוקה והגירתה של קהילת דנציג ערב מלחמת העולם השנייה, לגשת ולומר: זה הספר, זו משפחתי, זה אני.
***
אינני פוקד בתי קברות. אין לי תמונות או צילומים, אין לי חפצים ישנים ששרדו את כל השנים. אנדרטאות ענק אינן מדברות אליי, כי זיכרון הוא דבר מופשט. את החיים לפני שמונים שנה בפרוסיה המזרחית או בברלין אני יכול רק לדמיין, לקרוא. אחרים יכולים לספר לי, לתת לי רושם כלשהו. מכלי ראשון לא שמעתי דבר. רק אנקדוטות מזדמנות נתנו לי מושג כלשהו על החיים בקור, במקום אחר, בזמן אחר. רק כרך צנום משהו של זיכרונות מאותן שנים נתן לי לראות את השכבות תחת ההומור ושמחת החיים שהכרתי אני בירושלים.
והנה יושב שם אדם שהכיר את החיים ההם, בפרוסיה המזרחית לפני שבעים שנה, הכיר וסיפר. אדם שכתב רומן גדול על אלימות וטירוף ועל אי היכולת לבכות – איך ידע לראות זאת! במרתף אחד ב"תוף הפח", אחרי המלחמה, יושבים האנשים ומקלפים בצלים כדי להעלות דמעות בעיניהם. ועד היום, כשהזוועות ההן כבר הפכו לחומר לימוד בבתי הספר, לספרים ותערוכות, עד היום הם לא למדו זאת.
"איך נספר זאת לילדים?" המשיך ושאל את עצמו חמש-עשרה שנה אחרי "תוף הפח" בספר שכתב על חיסול קהילת דנציג, ספר שלצורך כתיבתו נסע לישראל וראיין כמה מיוצאי הקהילה. הנה יושב שם אדם שהכיר וסיפר. ניגשתי אליו, רציתי להודות לו על "תוף הפח" ועל "מיומנו של שבלול". וסביבי עמדו בעיניים פעורות שני דורות שטרם למדו לבכות.
עוד עז 