Category Archives: פעקלעך

גזירי עיתון

גזירי עיתון הגיחו ממעטפה חומה, עטורת בולים כמו חזהו של גנרל שבע-קרבות, מכוסה חותמות כמו דרכונו של נוסע חסר-מנוחה. גזירים שהוצאו מהעיתון בקוים ישרים כמעט, בקפידה, שלא להוסיף עוד מכאוב שלא לצורך.

לא הכרנו. אתה יושב, שוב, ותוהה, מה צובט את אותה צביטה, כשנודע לך על איש כזה שמת – משורר, שחקן, צייר. לא הכרנו. והנה אותם גזירי עיתון – רק הגזירים, וסביבם דממה – האיש מת. האיש שעמד בינך לבין העולם, איש שצר צורות מן העולם, שעשה לך עולם שהוא שלך. שפגשת בבירות-העולם, על במות, על-גבי כרזות, על קירות של מוזיאונים. בסביבה זרה כזו הסתכלת מהצד, איך בוחנים אחרים את הבמה, את הכרזה, את התמונה – חשת אותה צביטה של קנאה. חיכית לשוב לרגע הראשון –

בבניין אפרורי, אפלולי, מרובה-פרוזדורים, בחדר של קירות גבס, אז נלכד מבטך בין ארבע צלעות המסגרת. עץ עמד בשלכת, ספסל נותר עירום, בתים של קירות חומים. בין ענפי העץ – חלון אחד הבתים. ומתוך החלון בקע אור עמום, אור של אחר-הצהריים, קטן, לקריאה, לחסוך בחשמל אך לחוס על העיניים.

אותה עצבות של אחר-הצהריים, בשכונה השקטה והירוקה. אותה עצבות של שכונה המתרחקת ממך עם רדת הערב, עם בוא אלומות הפנסים ברחובות והבהוב הפנסים בשכונות המרוחקות. אור עמום בחלון אחד הבתים, ורוח קלה.

אחד אחד הם נושרים – עוד רפרוף, רחש הצניחה – אלה שעמדו בינך לבין העולם, צרו צורות וצבעים, זכרונות, רשמים. ואתה, נשאר עירום, בבירות-העולם. ורוח קלה.

שכבות שכבות

למקס ליברמן היו שתי וילות בברלין. האחת סמוך לשער ברנדנבורג, שם חזה במצעד נאצי וטבע את האמירה: אינני יכול לאכול כל-כך הרבה כמו שבא לי להקיא. האחרת על גדת אגם ואנזה מדרום-מערב לעיר, שם ישב שעות ארוכות בגן המוריק ובחדרים המרווחים וצייר תמונות נוף ופרחים. אפשר לחזות בהן בוילה-ליברמן היפה שעל גדות האגם. ובתמונות הקודרות יותר, מחיי פועלים קשי יום, אפשר לחזות בגלריה הלאומית הישנה במרכז העיר. חלוקה שכזו: במזרח ריאליזם מדכדך, במערב אימפרסיוניזם נינוח.

ליד וילה-ליברמן נמצאת וילה ואנזה, ועל כך אין צורך להכביר מילים. ומצדו השני של האגם שוכן הקולוקוויום הברלינאי לספרות, המארח מידי שבוע סופר אחר. שם הזדמנו להם ובאו סופר ומתרגמיו לחגוג חמישים שנה לרומן "תוף הפח".

***

הדבר היה בתחילת יולי. הימים היו ארוכים וחמימים. על כר הדשא המשתרע ממרגלות הוילה עד לאגם ישבו שלוש סטודנטיות והתמתחו לאור השמש. "כמה יפה כאן!" קראה האחת, מחליקה את החצאית הלבנה שלה ואוספת אליה את רגליה. האחרות מיהרו להסכים עימה. "קראת את תוף הפח?" שאלה האחת את חברתה, שענתה בשלילה והוסיפה "אבל זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" "ואתה, קראת את תוף הפח?" עניתי בחיוב. "זה ממש קול לשמוע את גינתר גראס, לא?" הנהנתי והבטתי באגם ובסירות שהשיקו תרנים זו אל זו על פי תנועת הגלים הקלה, מעלות צליל נעים.

התיישבנו במקומות. קרני שמש צפוניות וארוכות הציפו את האולם דרך החלונות הגדולים הפונים לאגם. גינתר גראס נכנס והחל קורא את שורות הפתיחה של הרומן הגדול שלו, מלווה בתנועות ידיים את ישיבתה של הסבתא הגדולה במישורים שסביב דנציג, על ארבע חצאיותיה ועל תפוחי האדמה שלה, על המדורה שלפניה ועל הנמלט המסתתר בין חצאיותיה. קרא, סגר והתיישב. פתח המנחה והחל קורא מן הדף, בירך את הקהל והציג את המשתתפים: הסופר, העורך ושלושה מתרגמים: לאנגלית, לדנית ולפינית.

פתחה המתרגמת לפינית והחלה קוראת מן התרגום. קראה דקה, קראה שתי דקות, קראה שלוש, בדקה הרביעית לחשתי לזו שישבה לידי: היא בטח סתם קוראת את רשימת המכולת שלה. שכחה את התרגום בבית. מה אכפת לה. אף אחד במילא לא מבין כאן פינית. חלב, סוכר, גבינה, ביצים. הסתובבה האישה שלפנינו ועשתה לי פרצוף נרגז. אם היא יודעת פינית אני צנצנת.

פתח המתרגם לאנגלית וקרא מן התרגום שלו. הוא לא שכח את התרגום בבית. סיים ופתח וסיפר על גדולתו של הרומן ועל גדולתו של הסופר ועל גודל ההתלהבות שבה התקבל על הספר וגם על הפרשה ההיא עם השירות באס.אס. וכאן הזדקף גראס והוציא את המקטרת מהפה. "אני מבקש שתדייק! לא רציתי לשרת באס. אס.! גויסתי בכפייה כמו רבים מבני הדור שלי".

מנחה הערב שאל את גראס: תוף הפח מזוהה עד היום עם דנציג ועם המלחמה. אבל חלקו האחרון של הספר מתרחש בכלל אחרי המלחמה, בגרמניה המערבית, בדיסלדורף. מדוע לדעתך מרבים להתעלם מהחלק האחרון של הספר? גראס השיב: מפני שהחלק הזה מזכיר לנו את ההמשכיות שבין הנציונל-סוציאליזם לרפובליקה הפדרלית שלנו, הוא מזכיר לנו שמעולם לא הייתה לנו במערב גרמניה "שעת אפס" שאחריה בנינו הכל מחדש. ואת זה אנשים לא ששים לזכור.

שב הסופר ונעמד והחל קורא מן הרומן, על חתולים בפח הזבל, על סדיזם, על שריפת בית-הכנסת בדנציג וביזתו בליל התשעה בנובמבר. ואני מיששתי את התיק שעל ברכיי ואת הספר שבו. לא סיפרתי עליו לאף אחת משלושת הסטודנטיות שהתמתחו להן קודם בשמש החמימה על המדשאה המשתרעת עד לאגם. וכשנגמר הערב וכל הנוכחים קמו על רגליהם שלפתי אותו מן התיק ואמרתי לזו שעמדה לידי: "רק עוד דבר אחד" – פניתי אל התור שכבר השתרך מול שולחנו של גראס וראיתי את המבט הנדהם שעל פניה.

"מר גראס," אמרתי "זהו הספר שלך 'מיומנו של שבלול' בעברית". פתחתי את הספר והצבעתי על חתימתו של אחד האנשים המוזכרים בספר, בני קהילת דנציג שגראס ראיין בישראל בתחילת שנות השבעים, סיפרתי על אחרת, מירושלים, גם היא בת הקהילה – חברי משפחה. "האם הוא עוד חי?" שאל גראס, "והיא?". הוספתי, משתדל לשלוט בקולי, פרט או שניים על זה או אחר מבני משפחתי, מאותו אזור של פרוסיה המזרחית. "אז הנה קראתי הערב את הקטע על שריפת בית הכנסת" הוא השיב, נטל עט ושירבט חתימה של מגלומן, כפי שהוגדרו האותיות המסולסלות חודש אחר כך, כשחזר הספר אל המדף השביעי בבית בירושלים.

***

אבל באותו ערב – בחוץ כבר החשיך והתקרר – נתקלתי במבט המום על פניה של זו שישבה לידי. היא לא אהבה את גינתר גראס, לא אהבה את בני הדור ההוא ולא אהבה את המעשה שלי. "כשעמדת שם, בין כל האנשים, עם הספר בעברית, כשדיברת איתו – " היא עשתה הפסקה ואז המשיכה "זה נראה כאילו אתה עושה שם פוליטיקה".

משהתגברתי על התדהמה והעלבון הבנתי למה התכוונה. מבלי שרציתי בכך היה המעשה שלי פרובוקטיבי. אני ביקשתי לדבר עם האיש, אבל את דבריי שמע כל מי שעמד מסביב. אני ביקשתי לומר מילים אישיות – טעונות ככל שתהיינה, אבל נראיתי כמי שבא לא בגפו אלא בשליחות כלשהי.

באמת לא רציתי במיוחד ללכת לשם, לוילה הטובלת בירק בערבו של יום קיץ. חשבתי בדיוק על השיחה הקלילה שודאי תגלגל שם על המדשאה ועל חוסר הנוחות שודאי יתקוף אותי. באמת רציתי להישאר בבית. ובאמת חשתי חובה מוזרה ללכת לשם, לקחת עמי את הספר ההוא, בעברית, המגולל את סיפור פירוקה והגירתה של קהילת דנציג ערב מלחמת העולם השנייה, לגשת ולומר: זה הספר, זו משפחתי, זה אני.

***

אינני פוקד בתי קברות. אין לי תמונות או צילומים, אין לי חפצים ישנים ששרדו את כל השנים. אנדרטאות ענק אינן מדברות אליי, כי זיכרון הוא דבר מופשט. את החיים לפני שמונים שנה בפרוסיה המזרחית או בברלין אני יכול רק לדמיין, לקרוא. אחרים יכולים לספר לי, לתת לי רושם כלשהו. מכלי ראשון לא שמעתי דבר. רק אנקדוטות מזדמנות נתנו לי מושג כלשהו על החיים בקור, במקום אחר, בזמן אחר. רק כרך צנום משהו של זיכרונות מאותן שנים נתן לי לראות את השכבות תחת ההומור ושמחת החיים שהכרתי אני בירושלים.

והנה יושב שם אדם שהכיר את החיים ההם, בפרוסיה המזרחית לפני שבעים שנה, הכיר וסיפר. אדם שכתב רומן גדול על אלימות וטירוף ועל אי היכולת לבכות – איך ידע לראות זאת! במרתף אחד ב"תוף הפח", אחרי המלחמה, יושבים האנשים ומקלפים בצלים כדי להעלות דמעות בעיניהם. ועד היום, כשהזוועות ההן כבר הפכו לחומר לימוד בבתי הספר, לספרים ותערוכות, עד היום הם לא למדו זאת.

"איך נספר זאת לילדים?" המשיך ושאל את עצמו חמש-עשרה שנה אחרי "תוף הפח" בספר שכתב על חיסול קהילת דנציג, ספר שלצורך כתיבתו נסע לישראל וראיין כמה מיוצאי הקהילה. הנה יושב שם אדם שהכיר וסיפר. ניגשתי אליו, רציתי להודות לו על "תוף הפח" ועל "מיומנו של שבלול". וסביבי עמדו בעיניים פעורות שני דורות שטרם למדו לבכות.

ובכל זאת

בפינת רחוב בעיר העתיקה עומד איש עבה ומגלף דמויות בעץ. את אלו שכבר גמר הוא מציג בדוכן שלו, מזכרות מוורשה. הצלב נמצא שם, וגם וויטיליה, הגיבור הלאומי, ממלא מקום האל עלי אדמות, לשעבר, נושא עיניו השמיימה. ושורות-שורות של יהודונים קטנים ניצבים עליו, אוחזים כל אחד במטבע, או בשק של מטבעות, מעוטרים בפיאות לחיים מסולסלות.

"מה אתם חושבים על הפסלונים שלי?" שואל האיש אחרי שצחקנו וצילמנו. היא מתחמקת וטוענת שאינה יודעת פולנית. "מה אני כבר יכולה לומר לו? 'אתה אנטישמי מחורבן'?"

לך תישאר רציני בנסיעה לפולין. לך תנסה להיפטר מחזיונות של יערות קפואים, של צעדות ארוכות, של מסילות חלודות. לך תנסה לנסוע לפולין כמו בנאדם נורמלי. הרי אפילו כמה נערים קולניים במדי הצופים המנומרים שלהם חוזרים אליך לפתע בחלום הלילה.

בקצה שדרות ירושלים נדמה שהעיר נפרמת. הכביש מתרחב, הבניינים גדלים, מאווררי המזגנים נתלים מחוץ לחלונות. הארמון של סטלין תמיד שם, ומאחוריו מתגודדים ענקי הזכוכית והפלדה של רובע הפיננסים החדש. בכל פינה מחלקים ברושורים ומיני מבצעים והנחות. פה ושם מנקדת את המדרכה אדנית פרחים. אי שם ברווח שבין תחנת הרכבת המרכזית וארמון סטלין אנחנו עולים על חשמלית לכיוון צפון, עומדים, מצטופפים, מתנודדים ונאחזים.

שקטות ואחידות הן השכונות הצפוניות של ורשה, ישרות ומסודרות. עיבורי-העיר. עיבורים של אחרי מלחמה, מתוכננים עד מאולתרים, יצירי ההרס והדוחק לשכן במהירות המוני אדם. את הליקווידציה של חלקה הזה של העיר קיבל היטלר כמתנת יום-הולדת. וילי ברנדט, כך וכך שנים אחר-כך, כרע ברך מול האנדרטה, בכיכר הקרויה היום על שמו. בין לבין חזרו חשמליות לנסוע ובתים סתמיים ואחידים נבנו, לאכלס המון אדם רעב ורצוץ.

לא חולפים רגעים רבים ואנחנו מתרחקים מאותה פינה, חשמלית נושאת אותנו בחזרה אל מגדלי רובע הפיננסים של העשור האחרון. איפשהו באזור אמורים להימצא שרידי חומותיו של הגטו הגדול ביותר באירופה. "תן לי את הספר המביך" – כך אנו קוראים למדריך התיירים, ואני מנסה להבין את פשרו של אותו מבט החלטי וקצר-רוח, הנחוש לקחת אותי אל אותה חומה, למרות השמש השוקעת והאוויר המתקרר. "זה איפשהו כאן ברובע הפיננסים, ואל תצחק. אני לא אתפלא אם הם עשו את זה בכוונה".

"השכונות היהודיות הצפופות של צפון ורשה התפתחו מסביב לחצר. בין בניינים גדולים, מלבניים, מרובי קומות, היו במקרים רבים כמה חצרות פנימיות. בניין טיפוסי עשוי היה לאכלס יהודים רבים כמו שטעטל קטנה. לפני המלחמה הייתה החצר מיקרוקוסמוס של ורשה היהודית: ערב-רב של חנויות קטנות, בתי-מלאכה זערוריים, מרתפים דחוקים לעניים המרודים וכמה דירות מרווחות בקומות העליונות."

בתוך חצר פנימית שכזו עומדת החומה, בין הבתים. המגדל של סטלין מנצנץ באורות אדומים מלמעלה, שלא יתנגשו בו המטוסים במעופם. ומלמטה מהבהב נר, בגומחה שבקיר, שלא להפר את כללי הטקס. "אני תוהָה מה חש מי שגר כאן. מה חושב עלינו לדוגמא הבחור הזה שפתח לנו עכשיו את השער, או מה אנשים מרגישים כשהם רואים אותנו עם הספר המביך הזה, מחפשים את האנדרטה".

לא על כל אמירה צריך להגיב. לא כל משפט הוא הזמנה לדיון. לעתים הערות כאלו הן רק דרך לאוורר רשמים מעיקים, לעתים תפקידך רק להקשיב. לעתים את השתיקה אין צורך להפר. את כל זה אני מבין רק בערב, בחדר, בעודני אומר עוד משפט אחד, בניסיון לטאטא את כל אותן תשובות ארוכות שהשבתי במשך היום, את הבדיחות התפלות וההרצאות המלומדות, את כל הניסיונות לבטל הבדלי רקע ותרבות, ליצור לנו מראית-עין פשוטה, של שני צעירים המטיילים בפולין: "אני דווקא חושב שוורשה עיר מעניינת מאוד". "כן", באה התשובה מן הגוף המצונף, ואני מלטף בזהירות את הגב המופנה אליי, המתחיל לרעוד ולהיטלטל.

(רשימת המשך לזו מן השבוע שעבר. הקטע המובא למעלה במרכאות הוא ציטוט, בהשמטה קלה, מתוך הספר:Who Will Write Our History – Rediscovering a hidden archive from the Warsaw Ghetto, by Samuel D. Kassow, Penguin Books, 2009, p. 119)

27.1

התחיל לרדת גשם. הלכתי לראות עוד דירה. בדרך קניתי מטרייה שחורה, מתקפלת. היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן, אבל שיהיה. הדירה נחמדה והבחורה שגרה בה גם כן. אנחנו מנהלים שיחה ערה, גם אם עילגת משהו, ונפרדים בידידות. אני יורד במדרגות עם ניצוץ של תקווה. רק למטה אני נזכר ששכחתי את המטריה ומחליט להשאיר אותה שם. קצת מביך יהיה עכשיו לצלצל שוב בפעמון ולומר ששכחתי מטריה חד-פעמית, אם לדבר גלויות. וחוץ מזה, מי יודע, אולי עוד אחזור לשם כמנצח וארים את המטריה שנשארה שם.
 
היום כולו עוד לפני והשמש הפציעה. אני מתחיל ללכת ברחובות שמסביב ולאורך התעלה. זה נחמד. אני אוהב תעלות. אני אוהב גשרים. אני אוהב צמחים מטפסים על חזיתות הבתים ורחובות שאופניים משקשקים על אבני הריצוף שלהם. אני אוהב לראות אנשים יושבים על ספסל לצד התעלה, וגם לשבת כך בעצמי.
 
זו הפעם הראשונה שאני מודד את העיר ברגל. מחבר שכונות ותחנות רכבת שעד עכשיו רק שמעתי את שמן במערכת הכריזה של התחתית.
 
הנה רחוב שטרזמן. מדינאי יהודי ברפובליקת וויימאר שהיה מריח להנאתו פרחים בכיכר פריז ומת מוות טבעי. בפינת הרחוב עומד בית וילי ברנדט. דגל המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מתנוסס מעליו. זכוכית וברזל, חלונות גדולים ואין כניסה מהרחוב. דעתכם מעניינת אותנו, כותבת המפלגה לעוברי האורח, ומזמינה אותם להיכנס לאתר האינטרנט ולהביע אותה.
 
בצד שמאל עומדות שאריות של חזית בניין – האבנים כתומות. אני מתקרב באלכסון. שיעור ראשון בגרמניה: אם ראית הריסות – תתקרב. זה כנראה מעניין.
 
זה מה שנשאר – הושאר – מתחנת הרכבת אנהלט. עוד שם ששמעתי ומעולם לא עליתי לבדוק. מאחורי החזית הכתומה משתרע מגרש כדורגל ענק. הם ממשיכים לשחק שם למרות הגשם שחזר לרדת. אני חורק על גרגרי האבנים שעל הקרקע ונעמד מול לוח מאורך, בגובה אדם. טקסט על רקע צילום בשחור לבן. מכאן יצאו החל ב- 1942 "הטרנספורטים של המבוגרים". במשך שלוש שנים, תמיד ברכבת של 6:07, נשלחו מכאן זקני היהודים של ברלין דרומה, ומאוחר יותר מזרחה. "עם מזוודותיהם הספורות הם נראו כמו יתר הנוסעים, אלא שהם ענדו טלאי צהוב והוקפו בשומרים. שני קרונות יוחדו להם, בסופה של כל רכבת. אי-אפשר היה שלא להבחין בכך".
 
טיפות קרות וטיפות חמות מטיילות במורד הלחיים, בין מגרש כדורגל לנערי-השכונה לטליתא-קומי ברלינאית.

הדרך לאכרון – חלק ב': להתחיל מהתחלה

תיאודור ברגמן, קומוניסט גרמני יהודי בן תשעים ושתיים וקרוב משפחה רחוק שלי. מתגורר בשטוטגרט, עיר אדומה למדי עד היום, בקומפלקס שבנה איגוד העובדים בראשית שנות השבעים. הוא מרוצה בסך הכל מהגרמנית בפיו של קרוב משפחתו הצעיר, אבל ממהר להוסיף: "היא יכולה עוד להשתפר". וכדי לשפר את הגרמנית צריך לקרוא ספרות טובה: "היינריך בל מצוין – סבא שלך התכתב איתו תקופה ארוכה. עוד אחד טוב מאוד הוא ארנולד צוויג. שמעת עליו?"
"בודאי"
"פגשתי אותו. אחרי חמש עשרה שנה בארץ הוא חזר לגרמניה. הוא אמר לי: 'תיאו, זה לא הולך עם העברית'. כתב טוב מאוד".
"אתה יודע שהוא היה קרוב משפחה שלנו?"
"מה?!"
"קירבה רחוקה אמנם, דרך נישואין, אבל כן, מהצד של סבא שלי".
"לא היה לי מושג" – תיאו מחייך בפליאה. גם הוא חי בארץ כמה שנים, אחרי עליית הנאצים לשלטון, ודווקא הסתדר עם העברית מצוין. אבל לפני פרוץ המלחמה שב לאירופה לקדם את המהפכה. אחרי המלחמה חזר והתיישב בגרמניה, זו המערבית. פעמיים בשנה הוא בא לארץ, כמעט תמיד עם אורחים, ומראה להם את המפעל שבעתידו אין לו, כנראה, שום ספק. במיוחד הוא נהנה לצטט את פרידריך אנגלס אחרי עוד ניסיון מהפכני כושל: אז נתחיל מהתחלה.
אני מנסה להבין מה מקור תמיכת-הפלדה של תיאו בישראל. "אנחנו חשבנו שיש לנו פתרון יותר טוב מהציונות – רצינו לבנות עולם שלא יהיו בו קונפליקטים לאומיים ולא ירדפו בו אף-אחד, גם לא את היהודים. אבל אנחנו לא הצלחנו, והציונים כן".

בשישה-עשר ביולי 1945 הגיעה הילדה הופרט עם בנה תומי ועם עוד כחמש מאות ילדים ניצולי המחנות לנמל חיפה. לאחר כמה ימים במחנה עתלית התפזרו הילדים ברחבי הארץ. "רבים מהם הלכו אל קרוביהם שבקיבוצים. כמה מהמבוגרים שבהם התנדבו לבריגדה. (…) רבים מהילדים מבקרים אותי. אלה המרחקים יותר כותבים. כל אחד מהם יודע, שממש כמו פעם, ברגעי הצער והשמחה, הוא יכול לבוא אליי. אני גאה ומאושרת להוות משהו עבור הילדים הבודדים הללו. הם יודעים כולם, שעל הכרמל יש להם חברה. על הקשר שנוצר בינינו להחליף את כל מה שאימי המלחמה והטירוף הנאצי הרסו, ואני מקווה, שגם בהמשך חייהם יהיה מי שיגיש עזרה לילדים הללו בעת סכנה. זה, לדעתי, מה שהחיים חייבים להם".
כך נחתם "הדרך לאכרון" – זיכרונותיה של הופרט מימי המלחמה, בעיבודו של ארנולד צווייג. אופטימיות היא ודאי מילה חזקה מדי לתאר את הרוח שבשורות האחרונות. הומניזם מתאים אולי יותר: האמונה ביכולתם של חמש-מאות הצעירים והצעירות לבנות להם חיים חדשים, על אף המוראות שעברו עליהם; האמונה באחווה אנושית.

לא פשוט לדבר עם תיאו על הארץ. למשפטיו הזועמים על מנהיגי העולם הקפיטליסטי אין זכר בבואו לדון בישראל. רק ביומו האחרון של הביקור אצלו, בעקיפין, עולה גם מה שמפרפר וכואב בארץ.
"עם סבא וסבתא שלי היית מדבר עברית או גרמנית?" אני שואל.
"גרמנית כמובן".
"עם כל החברים הייקים שלהם הם דיברו תמיד עברית".
"הם היו ציונים גדולים, סבא וסבתא שלך. אני חושב שהיה להם קשה לראות מה שקרה בישראל בשנים האחרונות".
אני מסיט את מבטי ונושך שפתיים.
"כן, הם היו ציונים גדולים. הגרמנית הייתה כנראה הפריווילגיה שלי" אומר לי תיאו ומחייך.

 

* שמואל תומאס הופרט תרגם לעברית את זיכרונותיה של אמו, מן הסתם באופן מקצועי יותר מהנוסח המובא כאן, והוציאם לאור תחת השם "יד ביד עם תומי; פרקי עדות 1939-1945", תל-אביב, מורשת, 1978.
ביום חמישי, 18.12.2008 יוקרן בסינמטק בירושלים הסרט התיעודי "להתחיל מההתחלה" על חייו של תיאודור ברגמן. לאחר מכן יתקיים דיון פתוח בהשתתפות ברגמן ויוצרי הסרט.

הדרך לאכרון – חלק א'

"הדרך לאכרון" (Fahrt zum Acheron) – כך נקרא הספר הצנום שנתן לי מוכר ספרים לבבי ליד אוניברסיטת הומבולדט. הוא יצא לאור בגרמניה המזרחית ב- 1951. אלו הן רשימותיה של הילדה הופרט, שיחד עם בנה, תומאס, שרדה את כל שנות המלחמה והגיעה בסופה אל ארץ ישראל. שם, בחיפה, פגשה את ארנולד צווייג. היא ידעה גרמנית, וכתבה בה את רשימותיה, אולם ברמה שדרשה עריכה מצדו של צווייג.
בלשון יבשה, עניינית, בטון אחיד, מגוללת הופרט את מאורעותיה בזמן הגירוש, החיים בגטו ולבסוף במחנה ברגן-בלזן. מדי פעם היא מוסיפה: "זה היה מחזה מחריד" ולעתים גם משתמשת בלשון רבים: "כולנו חייבים את תודתנו לאותו רופא אציל". אבל על פי רוב זהו תיאור יבשושי של אותן שש שנים.
"אלה לא היו אנשי אס.אס. שעמדו בתחנות הרכבת" – היא כותבת על אחת הנסיעות הארוכות, הדחוקות, בקרונות הבקר. "אלה היו גרמנים טובים שאומרים עכשיו שלא היה להם מושג מכל המתרחש". ובסופו של הספר, כבר אחרי השחרור, היא מוסיפה בהומור מריר: "גרמנים רבים אמרו שלא היה להם מושג על מחנות הריכוז. וכשהצגת להם את השאלה, מדוע לא עשיתם דבר נגד השלטון? – אז הייתה באה התשובה – הרי היו שולחים אותי למחנה ריכוז".
הופרט ביקשה להציל את אחייניתה בת השש על ידי שליחתה למנזר. היא פוגשת את אם המנזר, מספרת על הילדה, מבטיחה תשלום עבור הסתרתה, ומוסיפה שמותר למנזר גם להטביל אותה. "וככל שדיברתי יותר, כך הלך ונחתם פרצופה של אם המנזר. היא הפטירה לעברי, שאינה משתתפת בהצלת ילדים יהודים (…) תנועת יד שלה הבהירה לי, שהשיחה הסתיימה (…) הקטנה נרצחה יחד עם אמי כעבור שנה באושוויץ".
 
מוזיאונים בדירות פרטיות
הבריאים שבין משוחררי המחנות, מספרת הופרט, שוכנו על ידי האמריקנים בדירות פרטיות. קבוצתה של הופרט שוכנה בוילה נעימה, בלב גן. בעלת הבית שואלת את תומאס בן התשע מניין הוא בא. "מהמחנה אני בא, שם רעבנו וקפאנו. סבי, סבתי ובת דודתי הקטנה נשרפו למוות, ואת יודעת בידי מי? בידי הפשיסטים שלך!".
"האם גם לפני המלחמה היו לך בבית שני פסנתרים ומכשיר רדיו בכל חדר?" שואלת הופרט את הגבירה הנכבדה, העונה כי אלו מתנות ששלח בעלה. "אבל אני" כותבת הופרט "ידעתי טוב מאוד מנין באו כל חפצי הערך הללו".
בעלת הבית מוסיפה שהתנגדה תמיד להיטלר. בין המסמכים שלה מוצאים דיירי הבית החדשים מכתב בכתב ידו של "הפיהרר אדולף היטלר" אל בעל-הבית, בו הוא מבקש להביע בפניו את תודתו המיוחדת על שירותיו המצוינים. ועוד מכתב, מ- 1939, שכתב האיש אל מי שאז הייתה ארוסתו, ובו הוא מבקש להמתין קמעה עם החתונה, שכן עדיין אינו במצב טוב מספיק לייסד משק-בית. "כך, בשנת-השלום האחרונה – ושש שנים אחר-כך כל העושר הזה!".
 
לרגע באמצע הלילה
קראתי את הספר ברכבת התחתית. אולי זהו הסגנון היבשושי, אולי קשיי השפה, אולי נפש ישראלית בת-זמננו שנשחקה בגלגלי הציניות, אולי פשוט המולת הרכבת, על כל פנים – מלבד כמה פעמים שבהן סגרתי את הספר לרגע, נשמתי עמוקות ואז שבתי ופתחתי אותו, מלבד אותן פעמים נשארנו, הספר ואני, מרוחקים משהו זה מזה.
לילה אחד רציתי כבר לגמור אותו. בשקט, במיטה, עם אור מספיק ועם חוּמה של ההסקה. השעה הייתה שתיים. פנס הרחוב האיר את בית העירייה האפור שמול חלוני. חשבתי על גרם המדרגות העצום שלו, על פקידיו המתייקים מסמכים לעשרותיהם, על עץ האשוח שכבר הוצב ברחבה שלפני הבניין. חשבתי על בתי הכלבו העצומים, הנוצצים, מרובי קומות וכל-טוב, שקישוטי חג המולד כבר דולקים בהם; על אותו פרופסור צעיר, מלא הומור עצמי, שנוהג להכות בפרגול על השולחן כדי להכריז על סיומה של ההפסקה. ולרגע אחד חשתי בחילה. קברתי את ראשי בכרית, השתדלתי להחריש, שלא ישמע אותי שותפי מעבר לקיר.
 
הם חוזרים הביתה
אם שמו של הספר אינו משאיר מקום רב לבלבול (אכרון – הנהר מן המיתולוגיה היוונית שעל מימיו הושטו המתים אל השאול) הרי שהכריכה שלו אינה מעידה דווקא על תוכנו: פנים עליזות על גב משאית, בינות גדרות תיל פרוצות. גרמניה המזרחית, חמש שנים לפני הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית. כשעוד ניתן היה, ואולי הכרח, לכתוב את המשפט: "ברחבה העצומה שבבוכנוואלד נאספו משאיות עם דגלים אדומים ותמונתו של סטלין בחזית. עליהן אנשים צעירים, משוחררים, שבהתרוממות רוח שרו פזמונים רוסיים. בני-מזל הם, הם חוזרים הביתה. מאחוריהם שש שנים קשות, אך לפניהם העתיד".
 

המשך יבוא.