על הים התיכון והפינה החסרה

מאמר שלי שהתפרסם השבוע ב"אלכסון" – כתב עת דיגיטלי חדש לענייני מדע, תרבות, פילוסופיה ואמנות – כאן.

נאום תשובה למפיקת גל"צ

השעה הייתה קצת לפני עשר בלילה כשצלצל הטלפון הנייד שלי ועל המסך הופיעה שיחה לא מזוהה. עניתי ב"הלו" חששני. המרחק מעצים אצלי תמיד את הדאגות. "אבנר?" שאלת. אישרתי שאני הוא. "מדברת … מהתכנית של רזי ברקאי, מה שלומך?" מלמלתי משהו ואת המשכת: "אנחנו רוצים לעשות מחר אייטם בתכנית על איך מדברים בעולם על כל מה שקורה כאן. איך זה באמת נראה בברלין? העיתונים, הדיבור ברחוב?"

הלב שפרפר אצלי לרגע שב לסדרו ואני רק אמרתי: "אני לא חושב שיתאים לי לדבר מחר."

"אני מבינה. למה לא, אם מותר לי לשאול?"

"פשוט לא יתאים לי."

"אוקי, אני מבינה. לילה טוב."

וכשהנחתי את הטלפון ושבתי לתלות כביסה שאלתי את עצמי, למה לא באמת? האינסטינקט היה מיידי, אבל מה עמד מאחוריו? האם לא הייתי צריך לנצל את הריאיון כדי לומר בדיוק מה דעתי על ענן הסרחון הזה? לומר שאף אחד לא קונה את התעמולה של ממשלת ישראל ולכולם ברור שמדובר בתרגיל בחירות ציני על חשבון חיי אדם?

לא, לא הייתי צריך. את דעתי על המלחמה הזו, כל עוד לא שואלים אותי, אני שומר לעצמי. אינני בדרום, אינני בתל-אביב, אינני בירושלים. קשה לי להאמין שדעתי הייתה שונה לו הייתי כעת בארץ, אבל קשה לי לראות מה אני יכול להוסיף שלא אמרו עד כה אנשים שחיים בצל הסכנה ובכל זאת אינם מסכימים למלחמה הזו. ומלבד זה, תהיה זו תמימות לחשוב שהייתי יכול לומר בריאיון את אשר על ליבי. אם קולו הרועם של המנחה אינו מספיק, אפשר תמיד לבקש מהטכנאי להחליש מעט את הערוץ שממנו בוקע המרואיין, במקרה הצורך להשתיק אותו לגמרי. מנחים מנוסים, כאלה המשדרים תמיד ממלכתיות, אינם נגררים לתגרות מילוליות עם המרואיינים שלהם. הם נותנים למאזינים תמיד את הרושם שהשיחה מתנהלת על פי כללי הדיון. זה מה שנקרא חופש הביטוי.

נשארנו אם כן עם התפקיד שבו ביקשת ממני לשמש לשעה קלה בתכנית של רזי ברקאי: תפקיד הפרשן, כלומר זה המסתכל מן הצד ומנתח בקור רוח כאילו נטול פניות; זה שעורם תילי תילים של מילים כדי שלא תהיה שניה אחת של שקט; זה שמשווה לדבריו טון סמכותי גם כשאין לו צל-צלו של מושג, לבל יוותר מקום לצל-צלו של פקפוק בדבריו; זה שמלווה את תנועת הכוחות כפי שעשו לפנים חצוצרות המלחמה ותופיה – מוזיקת לכת להעלאת המוראל הלאומי. ואם כל הפרשנים אומרים אותו דבר כל ארבע שנים, הרי זה רק משום שמוטיב החזרה מרכזי כל-כך למארשים צבאיים.

כי הרדיו, הטלוויזיה, המשדרים המיוחדים והגלים הפתוחים הם חלק בלתי נפרד מהמלחמה. בעת מלחמה, אף יותר מבזמנים אחרים, התקשורת אינה מסקרת מן הצד – היא חלק מהמכונה. שהרי כמה דקות שידור נדרשות לדיווח עובדתי על ההתרחשויות האחרונות: עשר? חמש-עשרה? אחר כך עוברים לשירים שאהבנו, להווי חיילים, לספקולציות ופרשנויות. לא, בתפקיד הזה איני משחק.

עשיתי כבר מספיק שטויות בשלוש שנותי כחייל בגל"צ. מדי פעם, בימי שישי, יצאתי עם ניידת השידור להביא ד"שים וסיפורי מוראל של חיילים. פעם אחת היה זה ממחסום קלנדיה, זמן קצר אחרי שהותקנה בו מערכת שנועדה להעביר בני אדם כמו בני בקר – ללא מגע יד אדם. הכל בכפתורים ומסכים מרחוק. פעם אחרת היה זה מבסיס משמר הגבול במזרח ירושלים. ועוד פעם עם כמה מילואימניקים אי-שם ליד שכם. ותמיד שרתה עליי רוח המפקד. תמיד נתבקשתי בתחילת התכנית לתאר את שרואות עיניי, ותמיד סיפרתי על גבעות ירוקות. אף לא פעם אחת על גדרות הפרדה, מגדלי שמירה וכפרים פלסטיניים הכלואים בתווך.

חלקנו גויסנו לעמוד במחסומים, חלקנו להאזין במודיעין, וחלקנו לבדר את העם, להביא חדשות, להעביר את הזמן ולהעלות את המוראל. האחרונים הם מה שהוגי שמאל יקראו לו אינטלקטואלים – ולא בהערכה יתרה: קבוצה מצומצמת שתפקידה לתווך בין השלטון לבין העם, לתת חזות של תרבות, בידור ואידיאולוגיה לאינטרסים של השלטון. אני מילאתי בצייתנות את התפקיד שהועידה לי חלוקת העבודה של הצבא, וככזה אני שמור בספר הטלפונים של מערכת החדשות של גל"צ. וכך מצאת את שמי כשחיפשת מישהו בחו"ל שיוכל לספר "איך זה נראה משם". אחד משלנו, שהוכשר על ידינו, שמדבר בשפתנו.

אולי הייתי צריך לסרב מראש להתגייס; אולי הייתי צריך לסרב לשידורים ההם עם הניידת – או לפחות לנסות להתחמק מהם; אולי הייתי צריך לתאר בדיוק את מה שראו עיניי בעומדי בבסיס צבאי בגדה המערבית. דבר אחד בטוח: לא הייתי צריך לעמוד שם בימי שישי בבוקר ולתאר פסטורליה של הרג ודיכוי.

אלא שאין הרבה תוקף לוידויים והכאה על חטא כל עוד אין בצידם החלטה לא לחזור על אותו מעשה בעתיד. אז עכשיו מאוחר מדי לסרב, אבל אני במשחק הזה לא משתתף יותר. אין בכך לא אומץ ולא צל-צילו של סיכון עבורי, קל לעשות זאת ממושבי בחו"ל. ובכל זאת, המעט שאני יכול לעשות בעוד באולפנים מפמפמים שירי הלל ולכת לעוד מלחמה נפשעת וחסרת תוחלת הוא לומר לך, מפיקת גל"צ, "לא", ולהסביר כאן באריכות מדוע.

מותו של סוכן: עם פטירתו של אריק הובסבאום

כבר ב- 1994 היה אריק הובסבאום היסטוריון-כוכב. באותה שנה הוא פרסם את ספרו "עידן הקיצוניות" על "המאה העשרים הקצרה 1914-1991" – מונח שאמנם לא טבע בעצמו אבל שהפך להיות מזוהה עמו מאוד. העובדה ששלוש שנים אחרי קריסת הקומוניזם במזרח אירופה היה המרקסיסט הותיק לשם הנישא הרחק מעבר למעגלים האקדמיים אומרת לא מעט על האיש, עולמו ופועלו.

את מה שעשתה בספינות מסחר ותותחים הבורגנות האירופית שהובסבאום עסק בה כל חייו, את מה שעשו במניפסט הקומוניסטי מרקס ואנגלס, שאל תורתם נשאר נאמן, עשה הובסבאום בכתיבה ההיסטורית שלו: הוא חבק את העולם כולו: אירופה והקולוניות, בורגנות ופרולטריון, פוליטיקה וכלכלה, מדע ואמנות, אוואנגרד ותרבות המונים, סקס בקרב קומוניסטים ושיטת הברקוד והסרט הנע בסופרמרקטים. זו מן הסתם הנקודה שבה הפך מדינוזאור מרקסיסטי להיסטוריון-כוכב.

ההתחלה הייתה מוקפדת וממוקדת הרבה יותר. כמו רבים מעמיתיו בשנות החמישים והשישים עסק הובסבאום בתנועת העבודה באנגליה ובשאלה הקלאסית של המרקסיזם: על פי מרקס אמורה הייתה המהפכה התעשייתית להביא למהפכה פוליטית פרולטרית. והנה, בערש התיעוש, התבססה מערכת פוליטית פרלמנטארית שלא הייתה יציבה כמוה באירופה כולה. המחקרים האלה איבדו את זוהרם – גם אם לא את משמעותם! – לכל המאוחר בשנות השמונים. הגל הגדול של התיעוש באירופה הגיע לסיומו – ועימו דעכה גם חשיבותו של מעמד הפועלים.

אבל הובסבאום כבר היה אז בשיאו של פרויקט היסטוריוגרפי שאפתני: ההיסטוריה של "המאה התשע-עשרה הארוכה" – החל במהפכה הצרפתית ב- 1789 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב- 1914 – בשלושה מחקרים עבי-כרס, שהראשון שבהם ראה אור כבר ב- 1962. עידן המהפכה, עידן ההון ועידן האימפריה –סיפורה של הבורגנות האירופית כמו על פי מתכון מרקסיסטי-לניניסטי. החל בתפקידה ההיסטורי המהפכני כמנתצת הפיאודליזם, דרך תפקידה כמביאת התיעוש והייצור ההמוני, וכלה בכיבוש השווקים בכל פינה בתבל. "אימפריאליזם – השלב האחרון של הקפיטליזם" הגדיר זאת לנין, ואת ההתפתחות הזו בדיוק ניגש הובסבאום לחקור. המבט החובק-כל הזה הוא שהציל אותו מתהום הנשייה שבלעה רבים מעמיתיו. בעבור כתיבה קולחת כל כך, בהירה כל כך, רצופה בסטטיסטיקות פשוטות ובתמונות מסקרנות ומעוטת סימני שאלה – בעבור כתיבה שכזו ימחלו לך אפילו על אמונתך המרקסיסטית.

אבל משהו בכל זאת השתבש. בבואו לכתוב את סיפורם של השעבוד והדיכוי האירופים היה המרקסיזם עבור הובסבאום תיאוריה של שחרור – שחרור ההמון מכבלי הניצול. אבל כשפנה לכתוב את ההיסטוריה של כמעט הכל – וזה בדיוק מה שעשה החל מ"עידן הקיצוניות" והלאה – הפכו האספירציות המדעיות של המרקסיזם, הניסיון לנסח חוקים של התפתחות כלכלית ופוליטית המשותפים לכל חברה וכל תרבות, לבעייתיות הרבה יותר. כי מה שנכון לאירופה אינו בהכרח נכון לאסיה או אפריקה, ולמושגים כמו "מלוכה", "אצולה", "דת" או "פיאודליזם" יש משמעות שונה והשלכות שונות בכל חברה ובכל אזור. לא כך אצל הובסבאום. המרקסיזם הפך עבורו למעין אולימפוס של יודעי ומכירי החברה האנושית ודרכי התפתחותה. הוא כתב על איראן ורוסיה באותו ביטחון שבו כתב על לונדון ווינה, תיאר תרבויות שלא הכיר וחוויות שלא חווה באותה ארוגנטיות יודעת-כל השמורה לגברים אירופיים בני הבורגנות.

ולמען האמת, כבר בימי הזוהר של תנועת העבודה הבריטית היה המרקסיזם של הובסבאום נוקשה, אורתודוקסי. ב- 1959 הוא פירסם את הספר "מורדים פרימיטיביים" שעסק בגילויי מחאה לא-פרולטריים באותם אזורים באירופה שטרם נבלעו על ידי התעשייה הכבדה והבורגנות. גזרי הדין של הספר הזה אינם מותירים כל מרווח לספק: כל מחאה שאינה פרולטרית, אינה מאמצת את התיאוריה המרקסיסטית ואינה מתארגנת לתוך מוסדות כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים – גורלה נחרץ מראש. כך לגבי האיכרים באיטליה או באנדלוסיה, כך גם לגבי ה"אספסוף העירוני", שהיה אחראי למהומות רבות (riots) בערי אנגליה – בייחוד לונדון – במהלך המאה השמונה-עשרה. על האנשים קשי היום הללו וניסיונות המחאה שלהם כתב הובסבאום בפשטות: "מעטים יצטערו על היעלמותו של האספסוף הזה". לספקות וסימני שאלה לא היה מקום של כבוד אצל הובסבאום.

"עידן הקיצוניות" אולי מיצב את הובסבאום כהיסטוריון-כוכב בינלאומי, אבל בהשוואה לטרילוגיית המאה התשע-עשרה זהו בפשטות ספר רע. בנקודות רבות זהו לא יותר מאוסף של נתונים סטטיסטיים, רשימות ארוכות-ארוכות של מדינות שכן או לא הצטרפו למערך בריתות כזה או אחר, תנועת מטוטלת בין נוקדנות מתישה לקביעות כוללניות להכעיס. יוצא דופן הוא הפרק על ברית המועצות, פרק שבו מסביר הובסבאום מדוע גורלו של הקומוניזם ברוסיה נחרץ מראש. כאן, כמו בטרילוגיית המאה התשע-עשרה, מדובר בניתוח מרקסיסטי מרשים של אמצעי ייצור, יחסי ייצור וזרמים פוליטיים ותרבותיים. עיצובי הכריכות שהספר הזה זכה להם – הן באנגליה והן בישראל – הדגישו את החסר הגדול ביותר שלו. בארץ היה זה "היטלר" של חנוך פיבן, באנגליה היה זה היטלר של צ'רלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול". ורק אצל הובסבאום נשאר הנאציזם תופעה שולית מעט, שאף לא פרק שלם אחד מוקדש לה. גם זו אורתודוקסיה מרקסיסטית: ראיית הפשיזם כלא יותר מגרסה מוקצנת משהו של הקפיטליזם. וכל זה כבר ב- 1994.

בנקודות רבות שבהן כשל המרקסיזם כשל גם הובסבאום: בזיהוי הסכנה הייחודית של הפשיזם והנאציזם, בחיזוי היעלמותו של הפרולטריון מאירופה, בהתנגדות לקולוניאליזם של הבורגנות שלא מתוך רצון להחליפו בעוד מערכת אירופית. בנקודות רבות שבהן הבריק המרקסיזם הבריק הובסבאום: בביקורת הקפיטליזם, בניתוח תנאי הקיום ומרחב הפעולה הפוליטי של הפרולטריון כל עוד התקיים, בהבנת הבורגנות האירופית על כל נימיה ומסתרי נפשה. ובנקודות מסוימות שבהן כשל המרקסיזם צלח הובסבאום: מעל לכל – בהבנת הלאומיות וסוד הצלחתה כאידיאולוגיה; ולא פחות חשוב – בהישארו רלוונטי, פופולארי וחדשני גם אחרי 1991.

שירות באס-אס כן, ביקורת על ישראל לא.

זו אמת המידה המוסרית שקבעה היום מדינת ישראל.  השירות של גראס באס-אס והגילוי המאוחר החליקו איכשהו בגרון כשנודעו ב- 2006. אבל ביקורת על ישראל? זה לא. זו כבר אנטישמיות. זו כבר פרסונה נון גראטה. טוב לדעת שכך נראה העולם מנקודת מבטה של מדינת ישראל.  

האמת היא שמדינת ישראל עשתה היום שירות גדול לגראס. עד היום התייצבו נגדו לא מעט קולות ליברליים והאשימו אותו בביקורת מוגזמת ומעוותת, האשימו אותו שהוא מנסה לנכס לעצמו את תפקיד הקורבן. יהיה קשה הרבה יותר לעשות זאת כעת. לא הרבה מדינות המתיימרות להיות דמוקרטיות מגיבות באיסור כניסה לשטחן על אינטלקטואלים שסרחו.

אבל האמת היא שזה גם עצוב. לא שיש כאן משהו חדש. מהו כבר איסור כניסה אחד לעומת כיבוש בן ארבעים. וגם ברנבוים וחומסקי כבר זכו לטעום את נחת ידה של הדמוקרטיה הישראלית. זה עצוב בגלל המימד הסמלי של ההחלטה הזו, החלטה שקשה לתאר את עומק הבורות והבהמיות שמאחוריה. אולי כדאי רק להזכיר בקצרה מי הוא האיש שמדינת ישראל אסרה היום על כניסתו לשטחה.

רומן הביכורים של גראס "תוף הפח" ראה אור ב- 1959 והיה אחד הספרים הראשונים בגרמנית שעסקו בעבר הנאצי. הוא מתאר בין היתר את חיסולה של הקהילה היהודית בדנציג ואת שריפת בית הכנסת בעיר בליל הבדולח. חלקו האחרון של הרומן מתרחש במערב גרמניה של אחרי המלחמה. בכך היה גראס בין הראשונים שיצאו נגד התפיסה שראתה בסוף המלחמה ובהקמת הרפובליקה של מערב גרמניה את "שעת האפס" של ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. רק לשם השוואה: קונרד אדנאוור, שעוד היה אז קנצלר, הודיע כמה שנים קודם לכן שיש להפסיק עם "טירוף הדה-נאציפיקציה". זה היה האקלים הפוליטי שנגדו יצא גראס בראשית דרכו.

אחת המחוות המזוהות ביותר עם ההתמודדות של גרמניה המערבית עם העבר הנאצי שלה היא כריעת הברך של הקנצלר וילי ברנדט באנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה.

אולי כדאי להזכיר שגראס התגייס למסע הבחירות של ברנדט ב- 1969. מול ברנדט, איש מחתרת אנטי-נאצי לשעבר, התמודד הלמוט קיזינגר, בעברו איש המפלגה הנאצית. על מסע הבחירות הזה כתב גראס את הספר "מיומנו של שבלול", שבו הסביר שסירב להשלים עם האפשרות שנאצי-לשעבר יהיה קנצלר גרמניה. באותו ספר הוא גם סיפר בהרחבה את סיפור חיסולה של יהדות דנציג. הוא ביקר בישראל לצורך מחקר וכתיבה וראיין כמה מבני הקהילה.

גראס היה מהקולות הבודדים בזרם המרכזי שהתנגדו לאיחוד גרמניה אחרי נפילת חומת ברלין. הוא חשש מעליית הלאומנות הגרמנית והכוחנות הגרמנית – במקום זאת קרא לכינון פדרציה גרמנית בהתאם לעקרונות המהפכות הליברליות של 1848 ואמנות הקהילה האירופית. אחרי מיני ספרים שעסקו בהיסטוריה הגרמנית במאה העשרים, בין היתר גם בסבל הגרמני ובגורלם של הפליטים מן המזרח – דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת – פרסם גראס ב- 2006 את האוטוביוגרפיה שלו "בעת קילוף הבצל", שכללה גם את הגילוי, אחרי עשורים של הסתרה, על השירות באס-אס בסוף המלחמה. ובקיץ האחרון, בראיון של גראס עם תום שגב ב"הארץ", הוא אמר מפורשות שהוא מתנגד לחרם על ישראל.

זה האיש וזה פועלו. השיר שלו, כמו שאמרו כבר רבים, היה בכמה נקודות מעוות. אבל העיוות האמיתי הוא באיסור הכניסה על גראס. מדינת ישראל אסרה על כניסתו של אחד הקולות החשובים ביותר בהתמודדות עם העבר הנאצי. כדאי לזכור את זה עם תחילתה של עונת המשלחות לפולין, או בפעם הבאה שראש ממשלה ישראלי יציג מכתבים מאושוויץ באו"ם.

הדמעות מליל אמש – על קברט בברלין, אז והיום

פורסם לראשונה במגזין מטרופוליס, גליון ברלין, יוני 2011.

"לברלין יש שוב תיאטרון עממי" כך מכריז על עצמו תיאטרון קטן ברובע נויקלן שבדרום העיר, ומעלה הצגה ושמה "ברלין, הרמנפלאץ" – מחווה לכיכר המרכזית של הרובע ורמיזה ברורה לרומן של אלפרד דבלין מ- 1929. וב"ברלינר אנסמבל" מיסודם של ברטולט ברכט והלנה ווייגל – "תיאטרון לבני זמננו" – מעלים באופן קבוע קטעי קברט של קורט טוכולסקי ואריך קסטנר. "שוב יש תיאטרון עממי" – כמו אז, בשנות העשרים, כשב"בימת העם" במרכז העיר אפשר היה לראות הצגה בשבעים וחמישה פפניג. געגועים אל העט המושחז של טוכולסקי, האירוניה הדקה של קסטנר, הבוז והלעג של ברכט. ברלין, נדמה לפעמים, מנסה לחיות מחדש את אותן חמש-עשרה שנים שבין המלחמה הגדולה וניסיונות המהפכה לעלייתו לשלטון של "צ'רלי צ'פלין – רק בלי הכישרון".

היה זה לא הרחק מאלכסנדרפלאץ – שם נוסד ב- 1901 מה שנחשב לתיאטרון הקברט הראשון בגרמניה. הרעיון עצמו נולד בפריז של סוף המאה התשע-עשרה, שבה נהגו אומני שוליים להתכנס ולהציג רעיונות ראשוניים וטיוטות. החלל האינטימי, עם סידור הישיבה סביב שולחנות קטנים, היה חלק בלתי נפרד מהקברט – חווית תיאטרון ומוסיקה שבה ההפרדה בין השחקנים לקהל אינה חדה כל-כך, חזיתית כל-כך, כמו באולמות הגדולים שהקהל מושב בהם בשורות-שורות והשחקנים על במה מוגבהת. מוזיקה ושאנסונים נשזרו במערכונים וקטעי תיאטרון קצרים: קצת החצפת פנים כלפי אורח החיים הבורגני, בדיחות על המודרנה ועל החיים האורבניים ופרודיה על גדולי הספרות מן העבר.

סאטירה פוליטית של ממש לא הייתה בעיר הבירה של הקייזר וילהלם. זו הייתה צריכה לחכות לתבוסה במלחמת העולם האשונה ולהקמתה של רפובליקת וויימאר. רסן הצנזורה שהותר מעט מחד והמאבקים הפוליטיים ברחובות מנגד הביאו לתסיסה תרבותית, שבה הפכו סאטיריקנים ואמנים לקול בולט נגד הלאומנות. כתב העת "די ולטבינה" (Die Weltbühne) שלפני המלחמה עסק בתיאטרון, פנה בשנות העשרים לחבר בין האמנות לנושאים שעל סדר היום, והיה בין היתר לביתם הספרותי של טוכולסקי וקסטנר, אם למנות רק שניים מכותביו המוכרים ביותר.

אוטו דיקס, טריפטיכון הכרך, 1927.

לא רק קברטים סאטיריים כבשו את בימות ברלין בשנות העשרים. מותר אפילו להניח שמועדונים אה-לה מולן רוז' משכו יותר צופים מאשר שורות מחץ ולעג שכוונו אל אוזניו של קהל שהיה ברובו רעב, עני ורצוץ. אקרובטים אקזוטיים מהקולוניות הסעירו עוד לפני המלחמה את דמיונם של צופים לבנים בערי אירופה, ואליהם הצטרפו רקדניות אירוטיות כמו ג'וזפין בייקר, שעורה השחום, כשרק חגורת עלי בננה למותניה, הפך אותה בברלין של שנות העשרים לדמות נערצת ומסתורית. בשנים שלאחר המלחמה עשה גם הג'אז את צעדיו הראשונים באירופה: חיילים שחורים מארצות הברית הביאו אותו עמם, והמוני התיירים האמריקנים ששטפו את המטרופולינים ביבשת הישנה יצרו את הביקוש הראשוני למקצבים הלא-מוכרים.

בסוף שנות העשרים כבר היה הג'אז לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית. "אופרה בגרוש" הפכה להצלחה מסחרית הודות למוזיקה החדשנית והג'אזית של קורט ווייל שהאפילה על הטקסט הנשכני של ברכט, שבו ראש המשטרה סועד עם בכיר הפושעים וכפפות לבנות מכסות גם על הפשעים הגרועים ביותר. "אם יש כסף, יש סוף טוב" סונט ברכט בצופיו בסוף האופרה, כשמקי סכינאי ניצל מן הגרדום. היא הועלתה לראשונה ב- 1928, וגם כיום עוד מעלים אותה לעתים, באותו אולם ממש. והד קלוש להתרגשות שעוררה בזמנו צורת הבידור החדשנית ביותר של תחילת המאה אפשר לחוש עדיין כשבקולנוע "בבילון" מוקרן הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ- 1927 בליווי מוזיקה חיה.

קרקסים ואקרובטים, רקדניות ועלי בננה – הקברט הסאטירי באולם קטן כמעט טובע ונעלם בתוך תרבות ההמונים של בין המלחמות. אבל עלי בננה יצאו זה מכבר מהאופנה, וקסם המזרח והקולוניות נדחק אל מעבר לגבולות התקינות הפוליטית. הקברט הפוליטי לעומת זאת חי ובועט – גם אם הבעיטה כיום כבר אינה כואבת כבעבר. ומה שיותר מסקרן מקברטים אקטואליים – וגם כאלה יש – הוא תחייתם של הטקסטים מלפני שמונים ותשעים שנה, ממציאות פוליטית וחברתית אחרת. טקסטים שלמען האמת אינם רלוונטיים היום, אינם בועטים ואינם נושכים. ובכל זאת – הקהל בא וצוחק.

לא את הכל אפשר להחיות מחדש. לא את האווירה המקאברית של אחרי מלחמה שבה תיאטרון קברטים מצליח נושא את השם "הקטקומבה"; לא את הפחד מהאינפלציה, המיליטריזם והחולצות החומות; גם לא את האימה וחדרת הקודש שהפילה העיר הגדולה על יושביה, עם החשמל והרכבת, ההמון, הרדיו ופרסומות הענק. את הציורים האקספרסיוניסטיים המסויטים של פוטסדאמר פלאץ אפשר לראות כיום לא רחוק משם, בגלריה הלאומית החדשה. אבל גם שחקנים מיומנים ולבושים ברוח התקופה כמו אלה שב"תיאטרון לבני זמננו" אינם יכולים להמחיש עוד לקהל שבאולם הקטן את חרדת העיר הגדולה שעליה לגלג קסטנר כשכתב: "הם עומדים חסרי אונים בפוטסדאמר פלאץ. ברלין רועשת מדי בשבילם. הלילה בוהק בקילו-וואט. הם עומדים כך בפוטסדאמר פלאץ. עד שמישהו דורס אותם".

ארנסט לודוויג קירשנר, פוטסדאמר פלאץ, 1914

יכול לשמוח מי שאותם לא מכיר

ואתם שואלים עוד: את מי?

הם לווים כסף בחמישה אחוזים

ומלווים בפי שניים ריבית.

 

מעולם הם עוד לא הנידו עפעף

וליבם לא עמד עוד מלכת

ההפרש הוא להם כמו מוצר על מדף

(תבינו זאת כך או אחרת).

 

הם אינם יודעים שובע

בולעים את כל העולם

לקצור הם יודעים, רק לא לזרוע

ואת הכסף מרבים בעצמם.

 

הם קוסמים בנשמה

ושולפים מהשרוול הריק.

בטלפון עושים קופה

ואת החול הופכים לנפט.

את השורות האלה, מתוך השיר "המנון לבנקאים", כתב אריך קסטנר ב- 1929, השנה שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. וכעת עומד שחקן מבוגר ומציג אותו לקהל באולם הקטן של הברלינר אנסמבל. בערך מאה איש יושבים על כיסאות עץ בשורות. מאחור מרעישה כיתת בית ספר מצרפת. יתר הקהל מבוגר ברובו. "המנון לבנקאים" וקטעים על המחירים שעולים, השכירות שעולה, ורק המשכורות נשארות בלי תזוזה מנסים להפוך את הערב לרלוונטי לאירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי. פסנתרן בכפפות לבנות מלווה את הטקסטים. הקהל צוחק אמנם, אבל האווירה רגועה, מחויכת. רק כשעל הבמה חוזרים אחורה בהיסטוריה משתררת איזו אי-נוחות – אותה אי-נוחות שהיא חלק בלתי נפרד מהקברט הסאטירי. השחקנים מציגים את סיפור הבריאה על פי קסטנר: אחרי ששת ימי בריאה כותבים הגרמנים מכתב לאלוהים ומתלוננים ששכח לברוא להם פיהרר. אלוהים משיב: תצטרכו להסתדר בלי פיהרר. וארבע השורות המפורסמות של קסטנר, המרוססות עדיין על קירות קמפוסים בגרמניה:

מה שלא יקרה:

לעולם אל תרדו כה נמוך,

ומהקקאו שאתם בו טובעים

בשום אופן אל תלגמו!

הקקאו הוא החוּם, כלומר החולצות החומות. הקוד הזה עדיין מובן לכולם.[*] ב- 1932 פתחו השורות הללו אסופת שירים של קסטנר, והיו מילות אזהרה נוקבות. בשנות השישים והשבעים הן היו קריאת קרב עבור סטודנטים רבים, שראו בממסד השמרני של מערב גרמניה המשך של דפוסי המחשבה הפשיסטיים. כיום הן מהדהדות יותר מכל כתזכורת עגומה לעבר, וגם כנחמה פרותא, בבחינת: היו גם מי שהתריעו. הקברט נגמר. השחקנים עוזבים אל מאחורי הקלעים. הקהל מוחא כפיים. חמשת המשתתפים חוזרים אל הבמה, משתחווים, ונותנים הדרן. הכל על פי כללי הטקס. וכשהאורות נדלקים והצופים קמים ופונים ליציאה אומר אחד מהם לשכנו: "הטקסטים האלה של קסטנר הם בשבילי סוג של תראפיה".

בחזרה בנויקלן. על בימת "התיאטרון היהודי" הקטן מועלה מופע יחיד של קטעי קורט טוכולסקי. הקישור בין טוכולסקי לבין יהדות אינו מובן מאליו, כמעט מאולץ. הוא עזב את הקהילה היהודית וסיפר שבאנטישמיות נתקל רק בעיתונים. הוא כתב כתומך של הרפובליקה ומתנגד מושבע ללאומנות ולעוצמתו של הצבא. בטקסטים שלו אין כמעט אזכור לשאלות של יהדות והיות יהודי בגרמניה. הסאטירה שלו, שהיא מוחשית כמו זריקת עגבניות על הקהל, סונטת בבורגנות, במיליטריזם, במפלגות האימפוטנטיות ובאורח החיים הברלינאי. אבל ב- 1935, זמן קצר לפני שהתאבד, הוא כתב מגלותו לסופר היהודי-גרמני ארנולד צוויג שישב באותה עת בפלשתינה: "ב- 1911 עזבתי את היהדות, ואני יודע שזה בלתי אפשרי." רוצה לומר – יהודי בגרמניה, אם ירצה ואם לא, יישאר תמיד יהודי. המשפט הזה מסביר היטב מה עושה טוכולסקי בברלין 2011 על בימת התיאטרון היהודי.

"ערב טוב לאליטה האינטלקטואלית של ברלין" – כך פתח קברטיסט עכשווי ידוע הופעה בברלין לפני שנתיים, במפגן של מודעות עצמית. שכן לאילו אוזניים בדיוק מגיעים קטעי הסאטירה הנוקבים? כמובן, לאוזניהם של מי שמוכנים לשלם, להקשיב ולצחוק. אותה סוגיה העסיקה את טוכולסקי, שתהה, במידה הולכת וגוברת של סקפטיות, האם לכתיבה הפוליטית שלו יש השפעה כלשהי. עם עליית הנאצים לשלטון חדל כליל לפרסם. באותו מכתב לארנולד צוויג ביטא את הייאוש שלו מהחברה הגרמנית שהביא אותו להפסיק לפרסם: "חיי יקרים לי מדי מכדי שאיעמד תחת עץ תפוח ואבקש ממנו שיתחיל לייצר אגסים."

ג'ורג' גרוס, ללא כותרת, 1920.

על בימת התיאטרון היהודי בברלין 2011 נעלמות השאלות הללו מאליהן. לא השפעה מחפשים כאן ולא ביקורת חברתית. הקטסטרופה התרחשה כבר. טוכולסקי – כמו רבים אחריו – התאבד. יש יראת כבוד מסוימת בדרך שבה נכנס קהל גרמני לאולם "התיאטרון היהודי" כדי לשמוע קורט טוכולסקי. האכסניה הזו מעניקה ממד נוסף של רצינות לטקסטים הפופולריים. על הבמה עומד שחקן לבוש פראק ובידו צילינדר ומעלה מופע יחיד. ומתוך השיר "לַתינוק" שהוא מדקלם פורץ אותו שילוב של פחד ובוז, של תיעוב ולגלוג:

כולם עומדים כך מסביבך:

הצלם ואמא

וקופסה גודלה, שחורה,

פליקס והדודה מינה.

מקשקשים במפתחות

מצייצים עם הבובות.

"מתוק תצחק" קוראת אמא

והדודה: "אָווה אִייה!"

אבל, בחור צעיר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך על זה?

אתה בוכה.

…

שנים אחר כך מסביבך

מולדת ודגלים,

כנסיה וממשלה

גרמאנים ואנגלים.

כל אחד רק מסתכל

על ארצו הקטנטנה.

מחטט אצלו בזבל

עם אמת שאין בלתה.

אבל, בחור יקר, אתה

מסתכל על החברה.

נו, מה דעתך באמת?

אתה צוחק.

כמרים וקצינים מחטטים בזבל, ואל מול הדגלים והמולדת ראוי רק לפרוץ בצחוק – אלה היו מילים נוטפות ארס כשפורסמו ב- 1930, בחברה שהצבא היה בה מוסד רב-עוצמה. כיום הכנסיות ריקות מתמיד וגיוס החובה תיאורטי בלבד. אישה כבת חמישים מבקשת שיפנו לה מקום. "את צריכה שני כיסאות?" שואלת אותה אחת הצופות. "לא תודה, אני לבד" עונה האישה – משפט וסיטואציה שלפני שמונים שנה היו אולי נתקלים בהרמת גבה באולם תיאטרון. לרוב היושבים באולם עדיין אין תינוקות. דגלים אינם נראים כמעט ברחובות ועבור רבים החליפה "אירופה" את "גרמניה". ב- 2005, במלאות שבעים שנה להתאבדותו של טוכולסקי, העלה לראשונה הברלינר אנסמבל את המופע "אנו השליליים!" – במילים אלה ענה טוכולסקי בזמנו למבקריו שהאשימו אותו בביקורת מוגזמת על גרמניה. במציאות החברתית והפוליטית של רפובליקת וויימאר, הוא השיב, אין כל ברירה מלבד לחזור ולמחות נגד המיליטריזם והלאומנות. שש שנים אחרי הפרמיירה, המופע עודנו מועלה באופן קבוע. הטקסטים מדברים על תקופה אחרת ועל בעיות אחרות. אבל החשבון עדיין פתוח.

לא הרחק מהתיאטרון היהודי, במבנה משוחזר מראשית שנות העשרים, פועל התיאטרון הקטן המכריז על עצמו כתיאטרון עממי. בבית הקפה שלו צבועים הקירות בזהב, עץ דקל מזדקר במרכזו ואורנמנטים בסגנון אוריינטלי משתלשלים מהתקרה. באולם עצמו מסודרים הכיסאות סביב שלחנות עגולים, ורק לעתים רחוקות ממלא אותו הקהל בהמוניו. על הבמה הרכב צעיר: זמרת, גיטריסט ופסנתרן. הרפרטואר: שירי ברטולט ברכט. ג'ני של הפיראטים, סורבאיה ג'וני, שירהּ של נָנָה – טקסטים ומנגינות שהפכו לקלאסיקה עוד בשנות העשרים, והיו לחלק מעולם האסוציאציות והדימויים של הספרות והתיאטרון בעשורים שאחר-כך. פרודיות וגרסאות רבות נכתבו על השנסונים והבלדות של ברכט ווייל. בפרודיה פסימית על שתי השורות המפורסמות ביותר מ"שירהּ של נָנָה" – "איפה הדמעות מליל אמש? / איפה השלג מן השנה שעברה?" – הספיד טוכולסקי ב- 1931 בשיר "איפה השלג…" את התרבות של בני דורו:

איפה הפרחים מן האביב אשתקד

            אנה-סוזנה?

האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד

            אנה-סוזנה?

הקהל המתורבת נהר בהמוניו

עם מבקרי תיאטרון נחושים.

כבר לא מעלים הצגות עכשיו

וזה בעצם כה אנושי.

תיירים אמריקניים, צרפתים, ספרדים, שוטפים את העיר. בשכונות פועלים נפתחות גלריות בזו אחר זו. מהנופים האורבניים שהסעירו את דמיונם של סופרים ואומנים לפני שמונים ותשעים שנה לא נשאר הרבה. גם להפגנות הענק ולשביתות של אחרי המלחמה אין עוד זכר, מלבד כמה פחי אשפה בוערים באחד במאי. האם זוהי נוסטלגיה – אותה שיבה אל האינטונציה הקומית וההיגוי המוקפד? לאו דווקא. אין בה מתיקות ואין בה קיטש. בכל מופע שכזה עומדת באוויר תחושת החמצה בשל הסוף הפתאומי והמוחלט של הניסיון לכונן חברה חופשית ותרבות ביקורתית. האם זו סאטירה? בקושי, ואם כן, הרי זוהי סאטירה על מה שכבר קרה.

אולי זהו ניסיון לתת הזדמנות שנייה לאותם קולות נכוחים וברורים? או רצון להבין באמצעות קברט וסאטירה משנות העשרים והשלושים מה השתבש אז? ואולי זה, כדבריו של אותו חובב קסטנר מבוגר, סוג של תראפיה?

---

[*] משמעותו הרחבה של הביטוי "למשוח בקקאו" או "להטביע בקקאו" (durch den Kakao ziehen) היא השפלה פומבית, הלבנת פניו של אדם ברבים. אבל ההקשר הפוליטי וההיסטורי שבו פורסמו השורות הללו נותן כאן לביטוי משמעות קונקרטית יותר.

הפניות לציטוטים לפי סדר הופעתם:
שתי שורות של קסטנר על פוטסדאמר פלאץ
Erich Kästner, Besuch vom Lande, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 149.
כמה בתים מתוך השיר "המנון לבנקאים" מאת קסטנר
Erich Kästner, Hymnus auf die Bankiers, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte, Hanser Verlag, München 1998, S. 97.
שיר בן ארבע שורות של קסטנר
Erich Kästner, Was auch immer geschieht!, in: Zeitgenossen, haufenweise: Gedichte. Hanser Verlag, München 1998, S. 175.
מכתב של קורט טוכולסקי לארנולד צווייג:
Kurt Tucholsky, Brief an Arnold Zweig, in: Ausgewählte Briefe 1913-1935, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1962, S. 333-339.
השיר "לתינוק" מאת קורט טוכולסקי
Kurt Tucholsky, An das Baby, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 959.
השיר "איפה השלג…" מאת טוכולסקי
Kurt Tucholsky, Wo ist der Schnee…, in: Gesammelte Werke, Bd. III, Rowohlt Verlag, Reinbek bei Hamburg 1961, S. 571.

על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה

לפני כחודש הלכה לעולמה ההיסטוריונית האנגליה דורות'י תומפסון, שחיברה שורה של מחקרים על התנועה הצ'רטיסטית באנגליה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. קובץ מאמרים שכתבו לכבודה ב- 1995 כמה מעמיתיה – היסטוריונים ופעילי שמאל – נקרא בשם The Duty of Discontent – "חובת האי-נחת". השם לקוח מדבריו של המשורר הצ'רטיסטי תומס קופר, ש"כמו תומפסון נאלץ לחזות בתקוותיו נכזבות" – כך כתבה ההיסטוריונית שילה רובות'ם בדברים לזכרה של תומפסון.

מן ההספד הזה בגרדיאן למדתי, באיחור ניכר, על לכתה של תומפסון, שהייתה שילוב מעורר השראה של היסטוריונית חשובה ופעילה פוליטית מסורה. היא מתה בעשרים ותשעה בינואר 2011. בדיוק יום קודם לכן סיימתי סמסטר באוניברסיטה של מנצ'סטר, שבו למדתי – בין היתר מספרה של תומפסון ומספרו של בעלה המנוח, ההיסטוריון אדוארד תומפסון – על לידתו של מעמד הפועלים באנגליה ועל התנועות הרדיקליות שהצמיח. הרעיון לרשימה הנוכחית, וגם לכותרת שלה, עלה בי עוד לפני שלמדתי על מותה של תומפסון ולפני שהכרתי את הניסוח "חובת האי-נחת". אבל כשישבתי לכתוב את הרשימה הזו התחברו הדברים מאליהם, והניסוח של משורר הצ'רטיזם מזוקק הרבה יותר מן הדברים שלהלן.

***

זה אולי לאו דווקא הזמן המתאים לכתוב על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה, כשמסביב יוצאים המונים לרחובות ומפילים משטרים רודניים. מאורעות בסדר גודל אדיר שמערערים יסודות רבים כל כך של המוכר לנו. אבל, כמו שרבים כבר העירו, אחרי כל מהפכה מגיעה מהפכת נגד. ובכלל, לא על הפסימיזם או אפילו הריאליזם הראויים ללימודי היסטוריה אני רוצה לכתוב כאן, אלא על עצבות. אולי כדאי שאפרק את המשפט הזה לחלקיו – "העצבות הראויה ללימודי היסטוריה".

עצבות – במובנה הפשוט ביותר. עצב על הרעב, הדיכוי וההרג שחוזרים ומופיעים אצל כל חברה אנושית. לא טלטול ראש מוסרני, לא פסימיזם או קבלה שלווה של כל זוועה ואסון במשיכת כתף, ודאי שלא דטרמיניזם משיחי, שאי–שם מעבר לאופק רואה כבר מזור לכל הצרות, שכל הרעב והדיכוי וההרג הם עבורו רק תופעות קטנות והכרחיות בדרך אל הגאולה.

לימודי היסטוריה – בדיוק לא במובנם הפשוט והבסיסי ביותר. לימודי היסטוריה כיותר מעיסוק אינטלקטואלי. לימודי היסטוריה מתוך מחויבות והתכוונות. לימודי היסטוריה שבהם מאחורי מחקר הארכיונים על אירופה הפיאודלית או על המהפכה התעשייתית עומדות תמיד שאלות גדולות יותר: שאלות על ארגון וסדר חברתי, על כוח ועל אי צדק, על מרד, על תרבות שוליים ועל תרבות נגד.

ראויה – לא במובן מקצועי-טכני. ודאי שיכול להיות היסטוריון מצוין – דייקן, מקיף ומעמיק – שלא חש עצבות כלשהי על הרעב, הדיכוי וההרג. "ראויה" גם לא כקנה מידה מוסרי – אותו היסטוריון מקצועי אבל אדיש משהו למושאי המחקר שלו אינו ראוי לגנאי. ב"ראויה" אני מתכוון לומר שהעצבות היא-היא שמבדילה בין לימודי היסטוריה כעיסוק אקדמי גרידא לבין לימודי היסטוריה כעיסוק שיש לו משמעות חברתית ואולי אפילו אישית.

אז'ן דלקרואה, החירות מובילה את העם (פרט)

 

ושוב, העצבות הזו אינה זהה לפסימיזם. היא אינה אומרת שיש לשכוח גילויים מדעיים ומהפכות חברתיות. היא אינה אומרת שיש לראות בכל מקום רק ניצול ודיכוי. היא אינה אומרת שכל יצירת אמנות היא לא יותר מסך כל קשרי התלות הכלכלית בין אמן לפטרון. אבל היא אומרת שיש להסתייג מפרופסורים למיניהם שרואים בחברת ההווה שלנו מופת של קידמה ובדרך אליה סיפור של מאבק עיקש ומוצלח למודרניזציה והומניזציה.

ההיסטוריה והוראת ההיסטוריה דומות קצת למנגנון המבטיח את המשך קיומם של מלחמות וגנרלים: הרי רק מי שניצל מן המלחמה יכול ביום מן הימים להפוך לגנרל השולח אחרים אל שדה הקרב. כל מי שנפלו, או אפילו מי שנפצעו ונפגעו במראה, ביכולת התנועה או הדיבור, לא יהפכו עוד לגנרלים ולא ילמדו עוד מלחמה. כך גם ההיסטוריה: רק מי שהושפע מכל אותם גילויים מדעיים ונגרף בכל אותן מהפכות חברתיות יוכל ביום מן הימים להיכנס אל האקדמיה, העיתונות או הספרות, ללמוד, לכתוב וללמד היסטוריה. כל אלה שנטבחו, הורעבו, או פשוט נשארו בצד, במבנים ארעיים, בתורים לחלוקת חבילות מזון, בבתי-ספר מקצועיים, ככל הנראה לא ילמדו או יכתבו היסטוריה. יש כמובן יוצאים מן הכלל – אבל הם מעטים.

זו אמירה נושנה וידועה – ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אבל טוב בכל זאת לעצור רגע ולחשוב עד כמה היא נכונה, כמה חסרה ומעוותת התמונה שלנו. כך שהעצבות הראויה ללימודי היסטוריה יכולה גם ללמדנו קצת צניעות. ועדיין לא הגעתי אל הדבר שעליו אני מבקש לדבר – שהוא מצד אחד מובן מאליו ומצד שני קשה להסבר.

"חקר המשטר הנאצי הוא הר האוורסט של ההיסטוריה הגרמנית" – כך כתב פרופסור אחד בברלין. ואפשר להמשיך עם הדימוי הזה מעט הלאה ולומר: כגובה ההר, כן גודל הצל שהוא מטיל. ובצל הזה מסתובבים כולנו – לאו דווקא הצל של המשטר הנאצי ולאו דווקא של השירה שלא תיכתב אחרי אושוויץ ולאו דווקא של המאה העשרים. זהו הצל של ההיסטוריה כולה. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם מאוד – גרמניה, בחוגים מסויימים, היא אחד מהם. כך גם ישראל – בחוגים מסויימים. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם פחות. זו התחושה שהייתה לי במנצ'סטר – שעל אף שיש בה מוזיאון המתעד את תנועות המחאה באנגליה, ואף שבנמל ליברפול – במרחק שעת נסיעה ממנצ'סטר – יש מוזיאון המתעד את סחר העבדים, הצל של העבדות, של עבודת ילדים, של הקולוניאליזם, אינו מורגש דיו.

כאמור, ואם להתנסח בקווים גסים, בגרמניה שורה עצבות על לימודי ההיסטוריה. ההיסטוריה אינה עוד הנאה אינטלקטואלית כמו ספרות או תולדות האמנות. באחד הימים הראשונים ללימודיי בברלין התבקש כל סטודנט לומר מדוע בחר ללמוד היסטוריה. תשובתו של אחד מהם זכורה לי היטב. משפחתו נהגה לשלוח מזה דורות את בניה לקצונה בצבא. מיד אחרי סוף המלחמה חל שינוי והיום הם כולם עורכי דין. השינוי הפתאומי הזה, והעובדה שמעולם לא דיברו עליו, הביאו את אותו סטודנט ללמוד היסטוריה. האווירה המשתררת בחדר אחרי הערה כזו היא העצבות שאני מתכוון אליה.

המקרה של גרמניה כמובן אינו מתאים לשמש דוגמא ומורה דרך בכל מקום. יש צל ויש צל, והצל של "האוורסט" בכל זאת קצת יותר גדול מצללים אחרים. ועוד משהו: בגרמניה לא צריכים רוצחים וקורבנות לחיות זה לצד זה. פשוט – מן הקורבנות שעד המלחמה חיו בגרמניה לא נשאר כמעט זכר. קל יותר במצב כזה להתעמת עם ההיסטוריה, מפני שעימות כזה אינו עתיד לעורר מתחים חברתיים עזים מדי. אין זה מקרה שהויכוח על האשמה הגרמנית בפולין – ששים קילומטר מברלין – מורכב יותר וטעון יותר מהעיסוק בהשמדת היהודים.

ובכל זאת, העצבות הזו היא אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי עד כה. טוב ונעים ללמוד היסטוריה, לשקוע בנחת אל נבכי העבר, להביט אחורה ביראה ביקורתית. העצבות, האי-נחת, הן שגורמות ללימודי ההיסטוריה שילוו אותך גם בצאתך מהספריה.

פרידה ממיכאל הרסגור

פורסם גם ב- Ynet

קולו של מיכאל הרסגור השתנה עם השנים, כאילו הזדקן מעט. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לרמוז למאזינים על גילו המופלג. חוש ההומור, הידע, הזיכרון והיכולת לספר סיפור נשארו כשהיו. הקול הייחודי, עם שמץ של מבטא רומני מתגלגל, רק הוסיפו לדמותו הרדיופונית אפופת המסתורין כמספר סיפורים לעת ערב.

לעת ערב, בשבע, בכל יום שישי. בבתים רבים זוהי שעת ארוחת הערב – אצלנו הייתה זו עדיין שעת חיתוך הירקות לסלט. היה משהו חגיגי כל כך בדרך שבה פתח הרסגור כל תכנית של "שעה היסטורית" במשפט: "ערב טוב, שבת שלום". כמו קבלת שבת, כמו קבלת פני אורחים. אבל בלי כללי טקס נוקשים, אלא בסיפור, בשיחה.

היה זה חלק מסוד הקסם של התכניות שהגיש: ההיסטוריה, השיחה בענייני היסטוריה, זרמה בטבעיות ונשזרה אל תוך שגרת יום שישי בערב. האלגנטיות שבה נכרכו פרטים פיקנטיים אל תוך סיפור בעל משמעות ועומק הייתה מעשה אמן. הפיקנטריה זוהתה אמנם עם הסגנון של הרסגור, ששמח להיכנס בדבריו אל חדר המיטות של הגיבורים שלו. אבל לא הייתה זו זריקת שמות כדי להרשים ולא היה זה שעשועון טריוויה: זו הייתה שיחה על נושא מורכב. כשדיבר על פרשת דרייפוס, כשדיבר על הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר, כשדיבר על הטרגדיות היווניות או על גדולי הספרות הרוסית, פרש הרסגור לפני המאזינים מין תמונת פנורמה של התקופה. הוא ניסה ליצור אווירה – הפרטים הפיקנטיים שימשו לא כדי לקשט סתם אלא כדי להמחיש משהו מרוח התקופה.

אבל היה עוד משהו בכביסה המלוכלכת שהרסגור נהנה לנפנף בה. הייתה בה החצפת פנים נגד הסמכות והשררה. לדבר על בגידותיהם של מלכות ומלכים משמעו לדבר עליהם כעל אחד האדם. כשנתפס סדאם חוסיין ב- 2003 התפרסמו תמונות שלו כשחייל אמריקאי מחטט בשיניו. הרסגור אמר אז שטוב וראוי לפרסם תמונות כאלה, המראות רודן ברגע המשפיל ביותר, טוב שיראה כל אדם איך נראה שליט כשהוא מופשט מגיסותיו ומגינוני הכבוד שלו, כשהוא פרוע ומזוקן ומפוחד כמו עכבר. שם התכנית "שעה היסטורית", המהדהד מנאומים צ'רצ'יליאניים פומפוזיים, היה אירוני למדי.

הבחירה איך לדבר על היסטוריה קשורה קשר הדוק לבחירה עם מי לדבר על היסטוריה. הרסגור הפשיט דמויות היסטוריות מהילת הכבוד שאפפה אותן, ואת אותו דבר הוא עשה להיסטוריה עצמה, לעצם הדיבור על היסטוריה: הוא דיבר עם מאזיני הרדיו, עם הדיוטות, בשעת חיתוך הסלט. הוא עשה זאת לא רק ב"שעה היסטורית" אלא גם ב"אוניברסיטה המשודרת" ובראיונות לכל כלי תקשורת שפנה אליו. נדמה לי שאפשר לקרוא לגישה הזו להיסטוריה – הבוז לכל סוג של שררה, הפנייה אל כל אדם ולא רק אל מלומדים – הומניזם.

את ספרו על מהפכת הציפורנים בפורטוגל ב- 1974 פתח בתיאור משתה מפואר של האליטה השלטונית, זמן קצר לפני פרוץ המרד הצבאי. הרסגור מתאר את הנשף כאילו הוא עצמו היה שם, את השמלות, הנברשות, השיחות העצלות של צמרת האוטוקרטיה המתפוררת, שאינה מבינה כלל עד כמה קרוב הסוף. התיאור החיוני סוחף את הסיפור וקוראו אל מחוזות המשטרה החשאית והקולוניאליזם של הרודן סלאזאר, המרירות המהפכנית של הקצינים ובתי הקפה מלאי הפוליטיקה של ליסבון. "מהפכה בפורטוגל" הופיע בעברית ב- 1976, רק שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, בימים של טראומה וזעם על השלטון בישראל. הספר נחתם בתיאור הקשיים הנערמים על שולחנה של הממשלה הסוציאליסטית הטרייה בפורטוגל: אבטלה, אינפלציה, שחיתות שלטונית. אבל בערב, ברחוב, נשמעת שירת פועלים. ובסיום מזכיר הרסגור לקוראיו: לפני ארבעים שנה נשמעה שירה כזו ביישוב העברי בארץ ישראל.

איך זה להיות בעיה?

השאלה הזו לקוחה מהספר "נשמתם של השחורים" מאת האינטלקטואל האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (שיקגו, 1903, תרגום עברי בהוצאת נהר, 2009). דו-בויז כתב על המצב הפסיכולוגי המורכב של בן למיעוט אתני: הוא חי בתודעה כפולה, כל אמירה וכל מחווה שלו הוא תופס וחווה לא רק כפי שהוא מתכוון אליה, אלא גם כפי שהיא נתפסת בעיניי חברת הרוב. "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" הוא הגדיר זאת.

קראתי את הספר בערך שנה אחרי שהגעתי לברלין. זו הייתה שנה שבה קרה דבר שלא ציפיתי לו: למדתי "איך זה להיות בעיה", איך זה להשתייך למיעוט – מיעוט שבמקרה הנ"ל כבר אינו קיים, אבל זכר קיומו וזכר הכחדתו עדיין נוכחים בכל שיחה, בכל מגע, כמעט, בין יהודי לגרמני. למדתי איך זה לחיות עם משא של זהות קולקטיווית והיסטוריה שגם אם כאינדיבידואל הייתי רוצה להשתחרר ממנו, ולו לכמה רגעים, אחרים סביבי, בני חברת הרוב, תמיד יזהו אותי אתו.

לקח זמן להבין זאת. בהיותי בן לחברת הרוב במקום שבו נולדתי, הזדהיתי תמיד עם שפת האוניברסליזם של אחווה ושוויון. רק בברלין חוויתי את המגבלות של השפה הזו, רק בברלין למדתי שזהות והשתייכות אתנית תרדוף אחריך תמיד כמו צל. ובעצם, רק בברלין, ורק אחרי דו-בויז, התחלתי לתהות מה זה אומר, ברמה אישית, יום-יומית, כלומר קיומית, להיות ערבי בישראל. במיוחד מטלטלת עבורי היא החוויה לחיות בשפה שאינה שפת אימי. אבל איך זה לחיות כל החיים – וביתר שאת במולדתך שלך, במקום שבו חיה משפחתך מאז ומתמיד, ובעוד יתר שאת במציאות של אלימות ודיכוי – בשפה שאינה שפת אמך? להיות שליח ציבור בשפה שאינה שפת אמך? לנסות לבטא זעם, מחאה, עוול, בשפה זרה לך?

המחשבות הללו צפו בראשי לפני כמה ימים, כשתוך כדי שיטוט ברשת נתקלתי בוידיאו הזה. ג'מאל זחאלקה עומד בשערו של קיבוץ ומדבר על הציונות, על הקיבוצים, על מזרחים ועל אשכנזים: "יש אשכנזיות שהיא באירופה – ויש לי הזדהות של מיעוט עם האשכנזים באירופה כמיעוט נרדף. ויש אשכנזיות כאן, שהיא מיעוט רודף."

הסופרת האפרו-אמריקנית טוני מוריסון אמרה פעם שהיהודים באמריקה "הפכו ללבנים" – רוצה לומר, בדומה לדבריו של זחאלקה: ממיעוט נרדף הם הפכו לחלק מן הקבוצה השלטת. היא התייחסה בכך למסורת ארוכת שנים בתרבות האפריקנית-אמריקנית, של השראה מן ההיסטוריה היהודית בגלות, ובמיוחד מן העבדות במצרים, שהומשלה לעבדותם של השחורים באמריקה. ספיריטואלז כמו "Let My People Go" על יציאת מצרים או "Didn't My Lord Deliver Daniel" על גלות בבל הם אולי הביטויים המוכרים ביותר לכך. אבל יש גם אחרים, שעסקו בהיסטוריה היהודית המודרנית. פול רובסון נהג לשיר "ניגון חסידי" מאת הרבי מברדיצ'ב בן המאה השמונה-עשרה, המקונן על סבלם של היהודים בגולה. בתחילת המאה העשרים קיבלה המסורת הזו גם ממד פוליטי בדמותה של "הציונות השחורה" – זרם פוליטי של מנהיגים אפרו-אמריקנים שנואשו מן האפשרות לזכות בשוויון זכויות וקראו ל"חזרה לאפריקה" מן הגולה.

יש משהו עוצר נשימה בכוחה של החוויה המשותפת של היות מיעוט נרדף. הנה היא הופכת לסמל רב-עוצמה באמריקה, הנה היא מופיעה בדבריו של נבחר ציבור פלסטיני-ישראלי. ומאבק השחורים בארצות הברית הוא בשבילי סמל רב-עוצמה למאבקים אחרים. לא כדי להתרחק מדבריו של זחאלקה כתבתי על אמריקה, אלא כדי להסביר מדוע דבריו מרשימים אותי כל כך, וזאת על אף שעם חלקם איני מסכים. וכאן אני רוצה לשוב אל ה"תודעה הכפולה" של דו-בויז, אל החוויה "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" ואל דבריו של זחאלקה, שאני מביא כאן בקיצורים משמעותיים:

"התרבות הישראלית בכלל – התרבות הפוליטית במיוחד – בנויה על בניין של שקרים. כמו בצל, שאתה מקלף ואתה חושב שאתה מגיע לגרעין של האמת – אין. אתה עוד מקלף ועוד מקלף, עוד שקר שבנוי על עוד שקר, בסוף אין כלום".

ועל המשפט הבא של זחאלקה אני רוצה להתעכב: "אם יש לי מטרה בחיים – זה לפוצץ את בלוני השקרים האלה". ואחרי כמה שניות: "ולא בפיגועי התאבדות". וזו בעיניי תמציתה של התודעה הכפולה שדו-בויז מדבר עליה, לראות את עצמך בעיניי אחרים. כי אני, ישראלי נאור שכמוני, כשמנהיג ציבור ערבי אומר את המילה "לפוצץ", מיד עולה בי, להרף עין קל, המחשבה על פיגועי התאבדות. וזה כשלעצמו מצב טרגי. אבל טרגי עוד יותר הוא זחאלקה, שאפילו בראשו-שלו המילה "לפוצץ" מעלה מיד את האסוציאציות שעולות אצל שומעיו היהודים. והרי ההקשר ברור כל-כך, הדימוי מובהק כל-כך – שמץ של אלימות אין בו! אבל זחאלקה קולט את דבריו דרך אוזניהם של אחרים.

קשה לי לכתוב ולהגיב על דבריו של מנהיג פלסטיני-ישראלי – בין היתר כי במציאות הישראלית כל דבר יישמע כרומנטיזציה או לחילופין כפטרנליזם, וזאת חרף העובדה שהוא נבחר ציבור ואילו אני אלמוני. אסיים לכן רק בעוד הערה אחת: בהקדמה שחיבר ל"מקוללי האדמה" מאת פרנץ פאנון נותן סארטר הנחיות קריאה שנראות לי מועילות מאוד – לטקסט הזה ובכלל. הוא כותב שהספר לא נכתב למען האדם הלבן באירופה, אלא לאוזניהם של העמים הכבושים בקולוניות. הוא חוזר ומזכיר זאת לקורא הצרפתי, לבל ינסה לנכס לעצמו גם את המחאה של קורבנותיו, לבל ידמה לו שהוא-הוא הנמען של הספר. לא כך הוא, אומר סארטר. לא בשבילנו ולא לאוזנינו נכתב הספר הזה. ובכל זאת, הוא דוחק בקורא הצרפתי, גם אם לא אלינו מופנים הדברים האלה, עלינו להקשיב להם.

בני אדם כטבע דומם – רשמים מיום בלונדון

יום שבת, עשר בבוקר, גלריית טייט מודרן בלונדון – תערוכה של פול גוגן.

השעה מוקדמת ואני לא אכלתי ארוחת בוקר. בתום פחות משעה אני צונח על ספסל מול תמונת עירום של נערה ילידית מטהיטי.

אחרי הקפה המחיה נפשות במרפסת הצופה אל קתדרלת סנט-פול, בחנות, אבא שואל אם ארצה קטלוג של התערוכה. אני עונה בשלילה. הוא שואל מדוע.

"גוגן לא מדבר אליי" אני משיב ומנסה להסביר.

הפסינציה של גוגן ממה שראה כפראי, בראשיתי, ולכן גם אצילי, דוחה אותי. הוא הרחיק לטהיטי כדי לצייר בני אדם שהם כמו חיות עבורו: חסרי היסטוריה, חסרי תרבות, מושבה שלמה של מודלים וכל העולם אטלייה. בני אדם כטבע דומם.

"אותי השימוש שלו בצבעים מרשים" עונה אבא, והוא צודק. אולי זו דרך נכונה להתבונן בתמונות. אני חושב על הצייר הצרפתי בקולוניה הצרפתית. ואולי מותר לשים זאת לרגע בצד ולהתמקד בקומפוזיציה, אור ומבט? אבל הצבעים העזים, יפים ככל שיהיו, האסתטיקה הזו נראית לי נטולת הקשר, מבטלת הקשר. זהו יופי שלא צמח מתוך בחינה של האמן את החיים והציוויליזציה שצייר, אלא מתוך התעלמות מהם, מחיקה שלהם.

גלריית טייט מודרן נפתחה בשנת אלפיים במה שהיה קודם לכן טורבינה להפקת חשמל, על הגדה הדרומית של נהר התמזה, צופה אל הקתדרלה שמן העבר השני. גשר חדש להולכי רגל – "גשר המילניום" – מחבר בין השתיים. באבחת מוטות ומסמרים חוברה הסיטי של לונדון לחלקה הדרומי המוזנח של העיר, ומחירי הנדל"ן לא נשארו מאחור.

הקפיטריה, חנות הספרים, אולמות התצוגה, ערוכים כולם באלגנטיות קפדנית. עמודי התמך מפלדה צבועים בשחור מבריק. כמו גלגל ענק פולחות מדרגות נעות את החלל בגובה חמש קומות, ומן הגלריות הגבוהות אפשר להשקיף מטה אל קומת הכניסה ואל המון המבקרים. מצגות ומשחקים על מסכי מחשב, ספסלים מפלסטיק אדום, ציר זמן של אמנות המאה העשרים על אחד הקירות, כתוב בכתב יד בכמו נון-שלנטיות.

מה קוסם כל כך במרחב הזה? אין מדובר ביופי. ממרפסת הקפיטריה אפשר אמנם להשקיף אל הנהר ומעבר לו, אבל המבנה עצמו רחוק מלהיות יפה, בצבעו החום, בקוויו הגסים.

זוהי בעיקר השתאות ממה שאפשר לעשות מבניין תעשייתי כעור, שביעות רצון מעצם הפיכתה של טורבינה למשכן המוזות. הכל נקי כל כך, אלגנטי, הספסלים מפלסטיק אדום, עמודי הפלדה בשחור מבריק. המדרגות הנעות משייטות מן החנות הגדולה שבקומת הכניסה אל הקפיטריה המרווחת. מרחב גדול ונטול דאגות. הלכלוך והזיעה נעלמו – הניקיון שעם שוך התעשייה.

כמובן – זו אינה תופעה חדשה. בפריז משמשת מאז שנות השמונים תחנת רכבת כמוזיאון, משכן לאוסף מקיף ועוצר נשימה של אמנות המאה התשע-עשרה והעשרים. מה עושה את האווירה במוזיאון אורסיי שונה כל כך? אולי העיצוב המסורתי יותר, אולי הפסלים בסגנון הקלאסי שבקומת הכניסה. אולי זהו הזמן הרב שחלף מאז עצרה כאן הרכבת האחרונה. אבל יש עוד משהו: מוזיאון אורסיי היה בגלגולו הקודם תחנת רכבת, והמרחק בין תחנת רכבת למוזיאון אינו גדול כפי שהוא נראה תחילה. תחנת רכבת היא מקום לראות ולהיראות בו, פאר היצירה של חברת התיעוש וההון, מקום להציג בו לראווה את הישגיה של תרבות הבורגנות. ואם בחר מונה האימפרסיוניסט לצייר את תחנת סן-לזר על כל הנוסעים והקיטור שבה, מדוע לא יוצגו תמונותיו בתחנת רכבת לשעבר?

אבל בין מוזיאון לטורבינה אין הרבה מן המשותף. טורבינה אינה חלון הראווה של התיעוש והערים, היא המנוע המכוער והמלוכלך. לא במרכז העיר היא יושבת, בין גנים ומוזיאונים, אלא על הגדה הדרומית של הנהר, מרוחקת. הנה דממו המנועים. בתי החרושת נשלחו אל מעבר לים. החשמל מופק הרחק ממרכזי הערים הנוצצות. במרחב שהתפנה אפשר לשחק ולהשתעשע. שלא כמו שעון תחנת הרכבת הענק שהושאר במוזיאון אורסיי, כאן יש לסלק כל סממן של החיים מפעם, יש להניח רצפת עץ, להקים קירות גבס וזכוכית. ואז אפשר להתמסר לחדוות האסתטיקה והפנאי שבתערוכה, בקפיטריה ובחנות המוזיאון.

עקבות שנשארו במנצ'סטר

בכניסה לספריה הגדולה במנצ'סטר עמדה אישה ששיערה שיבה וחילקה חומרי הסברה סוציאליסטיים. אני, במרוצתי לתחנת האוטובוס, חטפתי עיתון אחד מן הערימה שהחזיקה ותוך כדי כך הפלתי על הרצפה עשרה עותקים נוספים. נעצרתי, גמגמתי, התנצלתי, אספתי את העיתונים שנפלו והאישה אמרה לי: "למען האמת אני לא מחלקת אותם בחינם אלא מציעה מנוי על כתב העת שלנו או גיליון ניסיון".

נכנסנו בשיחה. סיפרתי שאני לומד היסטוריה. והאם אני מגדיר עצמי כסוציאליסט? כן. איזה סוג בדיוק של סוציאליסט? עניתי שעדיין אינני מתקדם עד כדי כך. ראיתי כבר את השיחה ההולכת ומתארכת ומוליכה לשום מקום והשאלה הטיפוסית כל-כך, הטיפשית כל-כך, די עצבנה אותי. מה הטעם לחלק חומרי הסברה רק למי שכבר משוכנע? ועוד לברור בציציותיו לאיזו תת-קבוצה רעיונית הוא משייך עצמו? רציתי ללכת. אבל אחרי הבלגן שיצרתי והגסות שבה ביקשתי לחטוף עיתון ולרוץ הלאה חשתי לא בנוח. היא הסבירה על כתב העת שלהם ועל המנוי: "זה ייתן לך חינוך מרקסיסטי שבאוניברסיטה לא תקבל" עניתי שאחשוב על זה ושאלתי כמה עולה רק עותק אחד, לניסיון. "שבעים וחמישה פני" היא אמרה. הוצאתי מטבע של לירה. "למען האמת, אתה יכול לקבל מנוי לשלושה חודשים ועוד פרסום שנתי שלנו לבחירתך בעבור שלוש לירות". עניתי שאסתפק בעותק האחד ותהיתי לפשרו של הפער בין יכולת מכירה מרשימה ליכולת פוליטית מרשימה מעט פחות.

התבוננתי בעיתון שרכשתי במיטב כספי: "Black History and the Class Struggle". אם כן: בדרום אפריקה אנו צריכים מהפכה מתמדת ולא בוגדים סטליניסטיים, בארצות הברית העבדות היום רחבה הרבה יותר משהייתה באמצע המאה התשע-עשרה, אבל אל ייאוש – סופו של הקפיטליזם מתקרב.

רצה המקרה ובאותו שבוע קראתי קטע מתוך ספרו של פרידריך אנגלס "מצבו של המעמד העובד באנגליה" שהתפרסם ב- 1845 (ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט). אנגלס תר את מנצ'סטר לאורכה ולרוחבה וכתב תיאור שיטתי של שכונות העוני שלה: היכן וכיצד התפתחו, מה מצב התברואה בהן, וכיצד העיר בנויה כך שהתעשיינים החדשים, בדרכם מהשכונות האמידות אל המרכז המסחרי, אינם חולפים ולו פעם אחת על פני הזוהמה והעוני, אינם רואים אף לא לרגע את הפועלים העובדים בבתי החרושת שלהם. אנגלס בוחן את הזוהמה שבנהר, את הרחובות הלא מרוצפים, את האוויר המעופש במבוך הרחובות הצרים. הוא מביא שרטוטים של העיר, מדגים את מבנה הבתים, הרחובות והחצרות הפנימיות.

זוהי כתיבה שיטתית, מדויקת, השואבת את מסקנותיה מתצפית על העולם ומהצבעה על חוליו. אין כל קשר בין החיבור הזה לבין העיתון שקניתי לי מול הספריה הגדולה של מנצ'סטר. במקום דוגמאות מוחשיות – פלפולים אידיאולוגיים; במקום מסקנות מדוקדקות – משיכות מכוחל מטושטשות; במקום ניסיון להסביר מציאות חדשה – דיון חוזר ונשנה ברעיונות שפותחו לפני מאה שנים ויותר. מחוגי השעון של פרסומים כאלה מראים תמיד 1933 או 1936, המצפן תמיד פונה לספרד, לחבל צ'פאס או להיימרקט. הלב תמיד עם לוחמי המחתרת הכורדית או הבריגדות הבינלאומיות. אפילו המאבק בבילעין או נעלין לא הצליח להפוך לסמל, למיתוס של השמאל האירופי או האמריקני – אולי כי הוא אינו מספיק רחוק, אולי מסיבות אחרות. בהרצאה שהייתי בה בברלין על מלחמת האזרחים בספרד התלהט מיד ויכוח האם המאבק היה על קולקטיביזציה או על מהפכה מתמדת, אנשי ברית המהפכנים של האחד במאי הפיצו כרוזים נגד הברית המהפכנית של האחד במאי (ממש כך!) וכל הנוכחים באולם לא מנו יותר משלוש מאות איש. על הקירות נתלו כרזות: "האג'נדה שלנו: התנגדות!" ואני רק שאלתי את עצמי (לבטא את השאלה בקול לא העזתי): התנגדות למה?

מזוהמת הנהר של מנצ'סטר, כמו גם מהנהר עצמו, לא נותר דבר. מבוך הסמטאות שבין תחנת הרכבת ויקטוריה לרחוב השוק נעלם – במקומו עומד כיום מרכז קניות עצום. רכבת קלה מחברת את מרכז העסקים והמסחר עם הפרברים. סדנאות היזע, כאן כמו בכל מקום, הפכו לגלריות. בנייני הלבנים האדומות מן המאה התשע-עשרה משופצים ומוסבים לאכסניות או לופטים. המדרכות השבורות, העזובה, הקדרות – אם כי לא הזוהמה והצפיפות של אמצע המאה התשע-עשרה – עברו דרומה יותר: שורות ארוכות של בתים אחידים, קטנים, חנויות ומסעדות של מהגרים – החיים שאחרי מות התיעוש, עם בואן של חולצות ומכוניות מסין ומבנגלדש. היזע נראה אחרת, נסתר יותר אולי משהיה לפני מאה וחמישים שנה, גם מעיניו של המנסה לשוטט בעיניים פקוחות.