על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה

לפני כחודש הלכה לעולמה ההיסטוריונית האנגליה דורות'י תומפסון, שחיברה שורה של מחקרים על התנועה הצ'רטיסטית באנגליה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. קובץ מאמרים שכתבו לכבודה ב- 1995 כמה מעמיתיה – היסטוריונים ופעילי שמאל – נקרא בשם The Duty of Discontent – "חובת האי-נחת". השם לקוח מדבריו של המשורר הצ'רטיסטי תומס קופר, ש"כמו תומפסון נאלץ לחזות בתקוותיו נכזבות" – כך כתבה ההיסטוריונית שילה רובות'ם בדברים לזכרה של תומפסון.

מן ההספד הזה בגרדיאן למדתי, באיחור ניכר, על לכתה של תומפסון, שהייתה שילוב מעורר השראה של היסטוריונית חשובה ופעילה פוליטית מסורה. היא מתה בעשרים ותשעה בינואר 2011. בדיוק יום קודם לכן סיימתי סמסטר באוניברסיטה של מנצ'סטר, שבו למדתי – בין היתר מספרה של תומפסון ומספרו של בעלה המנוח, ההיסטוריון אדוארד תומפסון – על לידתו של מעמד הפועלים באנגליה ועל התנועות הרדיקליות שהצמיח. הרעיון לרשימה הנוכחית, וגם לכותרת שלה, עלה בי עוד לפני שלמדתי על מותה של תומפסון ולפני שהכרתי את הניסוח "חובת האי-נחת". אבל כשישבתי לכתוב את הרשימה הזו התחברו הדברים מאליהם, והניסוח של משורר הצ'רטיזם מזוקק הרבה יותר מן הדברים שלהלן.

***

זה אולי לאו דווקא הזמן המתאים לכתוב על העצבות הראויה ללימודי היסטוריה, כשמסביב יוצאים המונים לרחובות ומפילים משטרים רודניים. מאורעות בסדר גודל אדיר שמערערים יסודות רבים כל כך של המוכר לנו. אבל, כמו שרבים כבר העירו, אחרי כל מהפכה מגיעה מהפכת נגד. ובכלל, לא על הפסימיזם או אפילו הריאליזם הראויים ללימודי היסטוריה אני רוצה לכתוב כאן, אלא על עצבות. אולי כדאי שאפרק את המשפט הזה לחלקיו – "העצבות הראויה ללימודי היסטוריה".

עצבות – במובנה הפשוט ביותר. עצב על הרעב, הדיכוי וההרג שחוזרים ומופיעים אצל כל חברה אנושית. לא טלטול ראש מוסרני, לא פסימיזם או קבלה שלווה של כל זוועה ואסון במשיכת כתף, ודאי שלא דטרמיניזם משיחי, שאי–שם מעבר לאופק רואה כבר מזור לכל הצרות, שכל הרעב והדיכוי וההרג הם עבורו רק תופעות קטנות והכרחיות בדרך אל הגאולה.

לימודי היסטוריה – בדיוק לא במובנם הפשוט והבסיסי ביותר. לימודי היסטוריה כיותר מעיסוק אינטלקטואלי. לימודי היסטוריה מתוך מחויבות והתכוונות. לימודי היסטוריה שבהם מאחורי מחקר הארכיונים על אירופה הפיאודלית או על המהפכה התעשייתית עומדות תמיד שאלות גדולות יותר: שאלות על ארגון וסדר חברתי, על כוח ועל אי צדק, על מרד, על תרבות שוליים ועל תרבות נגד.

ראויה – לא במובן מקצועי-טכני. ודאי שיכול להיות היסטוריון מצוין – דייקן, מקיף ומעמיק – שלא חש עצבות כלשהי על הרעב, הדיכוי וההרג. "ראויה" גם לא כקנה מידה מוסרי – אותו היסטוריון מקצועי אבל אדיש משהו למושאי המחקר שלו אינו ראוי לגנאי. ב"ראויה" אני מתכוון לומר שהעצבות היא-היא שמבדילה בין לימודי היסטוריה כעיסוק אקדמי גרידא לבין לימודי היסטוריה כעיסוק שיש לו משמעות חברתית ואולי אפילו אישית.

אז'ן דלקרואה, החירות מובילה את העם (פרט)

 

ושוב, העצבות הזו אינה זהה לפסימיזם. היא אינה אומרת שיש לשכוח גילויים מדעיים ומהפכות חברתיות. היא אינה אומרת שיש לראות בכל מקום רק ניצול ודיכוי. היא אינה אומרת שכל יצירת אמנות היא לא יותר מסך כל קשרי התלות הכלכלית בין אמן לפטרון. אבל היא אומרת שיש להסתייג מפרופסורים למיניהם שרואים בחברת ההווה שלנו מופת של קידמה ובדרך אליה סיפור של מאבק עיקש ומוצלח למודרניזציה והומניזציה.

ההיסטוריה והוראת ההיסטוריה דומות קצת למנגנון המבטיח את המשך קיומם של מלחמות וגנרלים: הרי רק מי שניצל מן המלחמה יכול ביום מן הימים להפוך לגנרל השולח אחרים אל שדה הקרב. כל מי שנפלו, או אפילו מי שנפצעו ונפגעו במראה, ביכולת התנועה או הדיבור, לא יהפכו עוד לגנרלים ולא ילמדו עוד מלחמה. כך גם ההיסטוריה: רק מי שהושפע מכל אותם גילויים מדעיים ונגרף בכל אותן מהפכות חברתיות יוכל ביום מן הימים להיכנס אל האקדמיה, העיתונות או הספרות, ללמוד, לכתוב וללמד היסטוריה. כל אלה שנטבחו, הורעבו, או פשוט נשארו בצד, במבנים ארעיים, בתורים לחלוקת חבילות מזון, בבתי-ספר מקצועיים, ככל הנראה לא ילמדו או יכתבו היסטוריה. יש כמובן יוצאים מן הכלל – אבל הם מעטים.

זו אמירה נושנה וידועה – ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אבל טוב בכל זאת לעצור רגע ולחשוב עד כמה היא נכונה, כמה חסרה ומעוותת התמונה שלנו. כך שהעצבות הראויה ללימודי היסטוריה יכולה גם ללמדנו קצת צניעות. ועדיין לא הגעתי אל הדבר שעליו אני מבקש לדבר – שהוא מצד אחד מובן מאליו ומצד שני קשה להסבר.

"חקר המשטר הנאצי הוא הר האוורסט של ההיסטוריה הגרמנית" – כך כתב פרופסור אחד בברלין. ואפשר להמשיך עם הדימוי הזה מעט הלאה ולומר: כגובה ההר, כן גודל הצל שהוא מטיל. ובצל הזה מסתובבים כולנו – לאו דווקא הצל של המשטר הנאצי ולאו דווקא של השירה שלא תיכתב אחרי אושוויץ ולאו דווקא של המאה העשרים. זהו הצל של ההיסטוריה כולה. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם מאוד – גרמניה, בחוגים מסויימים, היא אחד מהם. כך גם ישראל – בחוגים מסויימים. יש מקומות שהצל הזה מורגש בהם פחות. זו התחושה שהייתה לי במנצ'סטר – שעל אף שיש בה מוזיאון המתעד את תנועות המחאה באנגליה, ואף שבנמל ליברפול – במרחק שעת נסיעה ממנצ'סטר – יש מוזיאון המתעד את סחר העבדים, הצל של העבדות, של עבודת ילדים, של הקולוניאליזם, אינו מורגש דיו.

כאמור, ואם להתנסח בקווים גסים, בגרמניה שורה עצבות על לימודי ההיסטוריה. ההיסטוריה אינה עוד הנאה אינטלקטואלית כמו ספרות או תולדות האמנות. באחד הימים הראשונים ללימודיי בברלין התבקש כל סטודנט לומר מדוע בחר ללמוד היסטוריה. תשובתו של אחד מהם זכורה לי היטב. משפחתו נהגה לשלוח מזה דורות את בניה לקצונה בצבא. מיד אחרי סוף המלחמה חל שינוי והיום הם כולם עורכי דין. השינוי הפתאומי הזה, והעובדה שמעולם לא דיברו עליו, הביאו את אותו סטודנט ללמוד היסטוריה. האווירה המשתררת בחדר אחרי הערה כזו היא העצבות שאני מתכוון אליה.

המקרה של גרמניה כמובן אינו מתאים לשמש דוגמא ומורה דרך בכל מקום. יש צל ויש צל, והצל של "האוורסט" בכל זאת קצת יותר גדול מצללים אחרים. ועוד משהו: בגרמניה לא צריכים רוצחים וקורבנות לחיות זה לצד זה. פשוט – מן הקורבנות שעד המלחמה חיו בגרמניה לא נשאר כמעט זכר. קל יותר במצב כזה להתעמת עם ההיסטוריה, מפני שעימות כזה אינו עתיד לעורר מתחים חברתיים עזים מדי. אין זה מקרה שהויכוח על האשמה הגרמנית בפולין – ששים קילומטר מברלין – מורכב יותר וטעון יותר מהעיסוק בהשמדת היהודים.

ובכל זאת, העצבות הזו היא אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי עד כה. טוב ונעים ללמוד היסטוריה, לשקוע בנחת אל נבכי העבר, להביט אחורה ביראה ביקורתית. העצבות, האי-נחת, הן שגורמות ללימודי ההיסטוריה שילוו אותך גם בצאתך מהספריה.

בין הגגות ומעבר לנהר

הרכבת מאטה, עולה על הגשר החוצה את הריין. משמאל נראית הקתדרלה. כדי להגיע מתחנת הרכבת הראשית לדרום העיר צריך לנסוע בחשמלית ולהחליף בכיכר ברברוסה. כל הנקודות המרכזיות בקלן קרויות על שם שליטי גרמניה לאורך ההיסטוריה. מהקרולינגים דרך ברברוסה, עבור בפרידריך אברט ומשם, בדילוג קל, אל טיילת אדנאוור על גדת הנהר.

כיכר ברברוסה – איזו הצטלבות רחובות וחשמליות חסרת ייחוד! בניינים מודרניים, סתמיים. רק בית אחד מתבלט ביניהם, מתחילת המאה. הוא נרכש בזמנו על ידי היינריך בל והיום שוכן בו מועדון חברתי כלשהו. ברומן "ביליארד בתשע וחצי" מאת בל משקיף היינריך פיימל הזקן, אדריכל בגמלאות, מזה שנים מחלון האטלייה שלו על חיי העיר, על הילדים המתרוצצים בין הגגות, על החורים הנפערים בין הבתים בפצצות מן האוויר, על הבתים הנבנים לאיטם בחורים הללו לאחר המלחמה ועל הילדים החוזרים לקפץ על גגותיהם.

"ביליארד בתשע וחצי" הוא רומן שמתרחש כל כולו בקלן וסביבתה, מבלי שהמחבר נוקב בשמה ולו פעם אחת. גם סימן ההיכר המובהק של העיר, הקתדרלה, אינו מוזכר. זו שתיקה רועמת, בחירה סגנונית שמבהירה מי הם גיבוריו של הרומן ומי הושארו בחוץ: הוא אינו מתפתה לדמויות וסמלים שמייצגים את "גרמניה". הוא עוסק במשפחה אחת לפני, בזמן ואחרי השלטון הנאצי, ומסופר על פני יום אחד בשנת 1958. וכשם שסמלה המוכר של קלן אינו מוזכר ברומן, כך גם סימן ההיכר ההיסטורי המפורסם ביותר של אותו משטר, הדמות המזוהה עמו יותר מכל, אינו מוזכר.

במקום זאת חוזר ומופיע אחד מר נטלינגר, שאם היינו כעת בשנות החמישים היינו ודאי מתרגמים את שמו לעברית כ"מר נחמדי". מר נטלינגר זה, הליכותיו מוקפדות וכל דיבורו דברי נימוסין, והוא חש להפעיל את השפעתו הנכבדת ולשחרר ממעצר-שווא באותו יום של 1958 את בן כיתתו משכבר הימים. זהו אותו נטלינגר שאז, משכבר הימים, רדף אחרי בן כיתתו והיכה אותו משום שסירב לטעום את טעמם של הלאומנות והמיליטריזם. וכעת הוא כולו מחוות של חרטה ושל כיבודים. ובן הכיתה מביט בו ואומר: "מעשי החסד שלכם גרועים עוד יותר מהפשעים שלכם".

גוסטב קלימט, פרט מתוך "הנשיקה"

 

ב"הצהרת אמונים לספרות החורבות" מסביר בל את פשר התמקדותו ב"אנשים הקטנים" – האופה שפניו מקומחות ובנו נפל ברוסיה, התופרת שאמה קבורה תחת תלי ההריסות. זהו אחד הקטעים היפים שכונסו בקובץ של נאומיו וכתביו הפובליציסטיים של בל – "מכירת החיסול של הכאב" – שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אפשר בקטע הזה ממש לחוש את שאון העיר ואת החלל שבו נשא בל את דבריו: תחנת הרכבת הראשית של קלן, ממול לקתדרלה העצומה. בל מבקש להביט בעולם כפי שהוא, בחורבות הנשקפות מכל עבר בעיניים שאינן יבשות לגמרי, אבל גם אינן רטובות, אלא לחות במקצת. והמילה הלטינית ללחות, הוא מציין, היא הומור:

"ומאחורי השמשות המאובקות של בית חרושת קטן, עיניי הסופר רואות פועלת קטנה העומדת ליד מכונה ומנקבת כפתורים, כפתורים שבלעדיהם לא היו בגדינו בגדים כלל, אלא סמרטוטים שתלויים עלינו ברפיון ואשר אינם מקנים לנו לא יופי ולא חום. (…) וחלק מן הבחורה הצעירה הזאת הוא אמה הקבורה אי שם מתחת לתל הריסות: מתחת להר של שברי אבנים מלוכלכים, מעורבבים במלט, אי שם עמוק למטה טמונה אמה של הבחורה (…)."

אבל נוף העיר קלן אינו נעדר מ"ביליארד בתשע וחצי", גם אם הקתדרלה נעדרת ממנו – זו היא הקתדרלה שנשארה לעמוד יחידה כמעט בין ההרס שמסביב. והמחבר כמו אינו משלים עם העולם הזה שחייהם של אנשים נקברו בו ואילו לקתדרלה הניחו לנפשה. ממש כמו הגיבור שלו, רוברט פיימל, אשר בתפקידו כחייל בצבא הגרמני בוחר, בימיה האחרונים של המלחמה, כשהתבוסה כבר ודאית וכולם רק מחכים לאמריקנים, לפוצץ את המנזר שאביו בנה לפני המלחמה. הוא בוחר לפוצץ אותו כי אינו מוכן לחיות בשלום עם עולם שאין בו מקום לבני אדם אלא רק לפאר יצירה ארכיטקטוני.

ומשום שהקתדרלה נעדרת, ובמקומה חוזרת ומופיעה כנסיה קטנה יותר, כנסיית סנקט סברין שבדרום העיר, מופיע ריח השום ומופיע הדם המטפטף מקותלי החזיר אצל הקצב, בזכות כל אלה יכול המחבר לומר על הגיבור שלו – בחיבה, ומבלי להיבהל – שהוא "גרמני מדי" ולכן חזר לגרמניה הנתונה עדיין תחת המשטר ששנא, חזר לשירות כחייל בצבאו של המשטר הזה. בשל הגעגועים שלו לקלן, לריין, לא יכול היה לשאת את הגלות.

גוסטב דורה, הפלגה על נהר הסטיקס

זוהי גלותו של רוברט פיימל, שמסעו אליה עובר על הריין, בעודו מגולגל ביריעות ומושט באנייה – אחד הקטעים המצמררים ביותר של הרומן, שהמחבר, טיפין-טיפין, הופך בו תיאור ריאליסטי לסמליות אפלה. תחילה חוצה רוברט את הריין – חוצה את הרוביקון שלו בדרכו אל הגלות. ומביתם של חברים, שם הוא מוצא מקלט מצעירים נאצים שרודפים אחריו, הוא מוברח אל האנייה, מגולגל ונכרך אז בין שטיחים, ומושט בדממה במורד הנהר – כמו המתים במיתולוגיה היוונית המושטים על פני נהר האכרון אל השאול:

"אלואיס החזיק את יריעות האוהל לעטוף אותי בהן. גברת טרישלר התכופפה מעליי, בכתה ונישקה אותי, ואלואיס גלגל אותי לאט, כאילו הייתה גופתי יקרת ערך במיוחד, ואז נשא אותי על זרועו. (…) זרועות זרות נשאו אותי במורד המדרגות, ריח של שמן, של פחם, של עץ, מרחוק צלצולים, האנייה רעדה, רעם עמום התגלגל, ואני חשתי שאנחנו מפליגים במורד הריין, הלאה-הלאה מסנקט סברין."

ובאותו יום סתווי של 1958, בבוקר יום הולדתו השמונים, מביט האדריכל היינריך פיימל על הילדים החוזרים להתרוצץ על הגגות, על הבתים הנבנים לאיטם במקום תלי החורבות, על חיי העיר. ומילותיו של בל בהצהרת האמונים שלו מהדהדות:

"הערים חרבות, הערים הן בתי קברות, וסביב להן רואות עינינו בניינים קמים ונהיים, הדומים בעינינו לתפאורת במה, בניינים שאנשים אינם גרים בהם כלל, אלא נשלטים בהם, נשלטים כמבוטחים, בתור אזרחים, כיושביה של עיר (…). עלינו מוטל להזכיר שהאדם אינו קיים רק כדי להישלט, ושהחורבות בעולמנו אינן חיצוניות בלבד ואינן פעוטות כל כך, עד שנוכל לטעון לשיקומן בתוך שנים ספורות."

מעין מראי מקום:

"הצהרת  אמונים לספרות החורבות" מאת היינריך בל, בתוך: מכירת החיסול של הכאב, עורכים: חנן אלשטיין ועדינה שטרן, מגרמנית: טלי קונס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2010. הציטוטים מתוך עמ' 101 ועמ' 102-103, בהתאמה.

Heinrich Böll, Billard um halb zehn, Gustav Kiepenheuer Verlag, Leipzig und Weimar 1988, S. 65.

רשימות נוספות שלי על קלן והיינריך בל:

הארכיון והתחתית

הסרט הלבן של היינריך בל

פרידה ממיכאל הרסגור

פורסם גם ב- Ynet

קולו של מיכאל הרסגור השתנה עם השנים, כאילו הזדקן מעט. זה היה הדבר היחיד שיכול היה לרמוז למאזינים על גילו המופלג. חוש ההומור, הידע, הזיכרון והיכולת לספר סיפור נשארו כשהיו. הקול הייחודי, עם שמץ של מבטא רומני מתגלגל, רק הוסיפו לדמותו הרדיופונית אפופת המסתורין כמספר סיפורים לעת ערב.

לעת ערב, בשבע, בכל יום שישי. בבתים רבים זוהי שעת ארוחת הערב – אצלנו הייתה זו עדיין שעת חיתוך הירקות לסלט. היה משהו חגיגי כל כך בדרך שבה פתח הרסגור כל תכנית של "שעה היסטורית" במשפט: "ערב טוב, שבת שלום". כמו קבלת שבת, כמו קבלת פני אורחים. אבל בלי כללי טקס נוקשים, אלא בסיפור, בשיחה.

היה זה חלק מסוד הקסם של התכניות שהגיש: ההיסטוריה, השיחה בענייני היסטוריה, זרמה בטבעיות ונשזרה אל תוך שגרת יום שישי בערב. האלגנטיות שבה נכרכו פרטים פיקנטיים אל תוך סיפור בעל משמעות ועומק הייתה מעשה אמן. הפיקנטריה זוהתה אמנם עם הסגנון של הרסגור, ששמח להיכנס בדבריו אל חדר המיטות של הגיבורים שלו. אבל לא הייתה זו זריקת שמות כדי להרשים ולא היה זה שעשועון טריוויה: זו הייתה שיחה על נושא מורכב. כשדיבר על פרשת דרייפוס, כשדיבר על הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר, כשדיבר על הטרגדיות היווניות או על גדולי הספרות הרוסית, פרש הרסגור לפני המאזינים מין תמונת פנורמה של התקופה. הוא ניסה ליצור אווירה – הפרטים הפיקנטיים שימשו לא כדי לקשט סתם אלא כדי להמחיש משהו מרוח התקופה.

אבל היה עוד משהו בכביסה המלוכלכת שהרסגור נהנה לנפנף בה. הייתה בה החצפת פנים נגד הסמכות והשררה. לדבר על בגידותיהם של מלכות ומלכים משמעו לדבר עליהם כעל אחד האדם. כשנתפס סדאם חוסיין ב- 2003 התפרסמו תמונות שלו כשחייל אמריקאי מחטט בשיניו. הרסגור אמר אז שטוב וראוי לפרסם תמונות כאלה, המראות רודן ברגע המשפיל ביותר, טוב שיראה כל אדם איך נראה שליט כשהוא מופשט מגיסותיו ומגינוני הכבוד שלו, כשהוא פרוע ומזוקן ומפוחד כמו עכבר. שם התכנית "שעה היסטורית", המהדהד מנאומים צ'רצ'יליאניים פומפוזיים, היה אירוני למדי.

הבחירה איך לדבר על היסטוריה קשורה קשר הדוק לבחירה עם מי לדבר על היסטוריה. הרסגור הפשיט דמויות היסטוריות מהילת הכבוד שאפפה אותן, ואת אותו דבר הוא עשה להיסטוריה עצמה, לעצם הדיבור על היסטוריה: הוא דיבר עם מאזיני הרדיו, עם הדיוטות, בשעת חיתוך הסלט. הוא עשה זאת לא רק ב"שעה היסטורית" אלא גם ב"אוניברסיטה המשודרת" ובראיונות לכל כלי תקשורת שפנה אליו. נדמה לי שאפשר לקרוא לגישה הזו להיסטוריה – הבוז לכל סוג של שררה, הפנייה אל כל אדם ולא רק אל מלומדים – הומניזם.

את ספרו על מהפכת הציפורנים בפורטוגל ב- 1974 פתח בתיאור משתה מפואר של האליטה השלטונית, זמן קצר לפני פרוץ המרד הצבאי. הרסגור מתאר את הנשף כאילו הוא עצמו היה שם, את השמלות, הנברשות, השיחות העצלות של צמרת האוטוקרטיה המתפוררת, שאינה מבינה כלל עד כמה קרוב הסוף. התיאור החיוני סוחף את הסיפור וקוראו אל מחוזות המשטרה החשאית והקולוניאליזם של הרודן סלאזאר, המרירות המהפכנית של הקצינים ובתי הקפה מלאי הפוליטיקה של ליסבון. "מהפכה בפורטוגל" הופיע בעברית ב- 1976, רק שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, בימים של טראומה וזעם על השלטון בישראל. הספר נחתם בתיאור הקשיים הנערמים על שולחנה של הממשלה הסוציאליסטית הטרייה בפורטוגל: אבטלה, אינפלציה, שחיתות שלטונית. אבל בערב, ברחוב, נשמעת שירת פועלים. ובסיום מזכיר הרסגור לקוראיו: לפני ארבעים שנה נשמעה שירה כזו ביישוב העברי בארץ ישראל.

תעודת לידה

מכל המסמכים שהמציאה הבירוקרטיה, תעודת לידה היא ללא ספק המוזרה ביותר. כי מסמכים אחרים – תעודת נישואין, רישיון נהיגה, דרכון – מקנים לך משהו. הם מקנים לך זכויות מסוימות, מהווים הוכחה להכרה הרשמית שהבירוקרטיה מעניקה להיבט זה או אחר של חייך. אבל מה תפקדיה של תעודת לידה? להוכיח את עצם קיומך?

או אם לנסח זאת אחרת: בבואך אל מוסד כלשהו של רשויות המדינה, נדרש ממך להציג מסמכים שונים ומשונים. ואם אין ברשותך את המסמך המתאים, הרי אפשר לחשוד בך שזכות זו או אחרת אינה מוקנית לך על פי חוק, שהיבט זה או אחר של חייך אינו מוכר על ידי הרשויות. אבל מה אם אין ברשותך תעודת לידה? מה יקרה לאדם שיגיע אל אשנב זה או אחר בעיר זו או אחרת לצורך זה או אחר ולא יוכל להציג תעודת לידה? האמנם יש להסיק מכך שאדם זה מעולם לא נולד? או שלידתו הלכאורית אינה מוכרת על ידי המדינה מפני שלא נמצאו לה סימוכין מתאימים?

ומה תהיינה ההשלכות של מצב כזה? הרי ברור שאי אפשר להמציא תעודה שכזו רטרואקטיווית. האם הדרך היחידה לטפל באי-הסדרים הללו תהיה בהתאמת המציאות אל הכתוב ברישומי הבירוקרטיה – כלומר, להביא לסופו את קיומו של אותו אדם שאינו יכול להמציא את הסימוכין הנדרשים ללידתו? או שמא תתקיים פרוצדורה לפנים משורת הדין למקרים שיש בהם נסיבות מקלות, אותה פרוצדורה דתית עתיקת יומין – הלידה מחדש?

ועדיין, על אף שהמחשבות הללו מטרידות הן, ועל אף שתעודת הלידה היא ללא ספק המסמך המוזר ביותר שהמציאה הבירוקרטיה, עדיין אין בה, בתעודת הלידה, ולו שמץ מהפואטיות ומן ההכרה הנוגה ופקוחת העיניים באי הודאות הקיומית, כפי שהן ניבטות בעצב משלט נייר מרוט על קיר משרד הפנים, שעניינו: תעודת זהות אבודה.

איך זה להיות בעיה?

השאלה הזו לקוחה מהספר "נשמתם של השחורים" מאת האינטלקטואל האמריקני השחור ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (שיקגו, 1903, תרגום עברי בהוצאת נהר, 2009). דו-בויז כתב על המצב הפסיכולוגי המורכב של בן למיעוט אתני: הוא חי בתודעה כפולה, כל אמירה וכל מחווה שלו הוא תופס וחווה לא רק כפי שהוא מתכוון אליה, אלא גם כפי שהיא נתפסת בעיניי חברת הרוב. "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" הוא הגדיר זאת.

קראתי את הספר בערך שנה אחרי שהגעתי לברלין. זו הייתה שנה שבה קרה דבר שלא ציפיתי לו: למדתי "איך זה להיות בעיה", איך זה להשתייך למיעוט – מיעוט שבמקרה הנ"ל כבר אינו קיים, אבל זכר קיומו וזכר הכחדתו עדיין נוכחים בכל שיחה, בכל מגע, כמעט, בין יהודי לגרמני. למדתי איך זה לחיות עם משא של זהות קולקטיווית והיסטוריה שגם אם כאינדיבידואל הייתי רוצה להשתחרר ממנו, ולו לכמה רגעים, אחרים סביבי, בני חברת הרוב, תמיד יזהו אותי אתו.

לקח זמן להבין זאת. בהיותי בן לחברת הרוב במקום שבו נולדתי, הזדהיתי תמיד עם שפת האוניברסליזם של אחווה ושוויון. רק בברלין חוויתי את המגבלות של השפה הזו, רק בברלין למדתי שזהות והשתייכות אתנית תרדוף אחריך תמיד כמו צל. ובעצם, רק בברלין, ורק אחרי דו-בויז, התחלתי לתהות מה זה אומר, ברמה אישית, יום-יומית, כלומר קיומית, להיות ערבי בישראל. במיוחד מטלטלת עבורי היא החוויה לחיות בשפה שאינה שפת אימי. אבל איך זה לחיות כל החיים – וביתר שאת במולדתך שלך, במקום שבו חיה משפחתך מאז ומתמיד, ובעוד יתר שאת במציאות של אלימות ודיכוי – בשפה שאינה שפת אמך? להיות שליח ציבור בשפה שאינה שפת אמך? לנסות לבטא זעם, מחאה, עוול, בשפה זרה לך?

המחשבות הללו צפו בראשי לפני כמה ימים, כשתוך כדי שיטוט ברשת נתקלתי בוידיאו הזה. ג'מאל זחאלקה עומד בשערו של קיבוץ ומדבר על הציונות, על הקיבוצים, על מזרחים ועל אשכנזים: "יש אשכנזיות שהיא באירופה – ויש לי הזדהות של מיעוט עם האשכנזים באירופה כמיעוט נרדף. ויש אשכנזיות כאן, שהיא מיעוט רודף."

הסופרת האפרו-אמריקנית טוני מוריסון אמרה פעם שהיהודים באמריקה "הפכו ללבנים" – רוצה לומר, בדומה לדבריו של זחאלקה: ממיעוט נרדף הם הפכו לחלק מן הקבוצה השלטת. היא התייחסה בכך למסורת ארוכת שנים בתרבות האפריקנית-אמריקנית, של השראה מן ההיסטוריה היהודית בגלות, ובמיוחד מן העבדות במצרים, שהומשלה לעבדותם של השחורים באמריקה. ספיריטואלז כמו "Let My People Go" על יציאת מצרים או "Didn't My Lord Deliver Daniel" על גלות בבל הם אולי הביטויים המוכרים ביותר לכך. אבל יש גם אחרים, שעסקו בהיסטוריה היהודית המודרנית. פול רובסון נהג לשיר "ניגון חסידי" מאת הרבי מברדיצ'ב בן המאה השמונה-עשרה, המקונן על סבלם של היהודים בגולה. בתחילת המאה העשרים קיבלה המסורת הזו גם ממד פוליטי בדמותה של "הציונות השחורה" – זרם פוליטי של מנהיגים אפרו-אמריקנים שנואשו מן האפשרות לזכות בשוויון זכויות וקראו ל"חזרה לאפריקה" מן הגולה.

יש משהו עוצר נשימה בכוחה של החוויה המשותפת של היות מיעוט נרדף. הנה היא הופכת לסמל רב-עוצמה באמריקה, הנה היא מופיעה בדבריו של נבחר ציבור פלסטיני-ישראלי. ומאבק השחורים בארצות הברית הוא בשבילי סמל רב-עוצמה למאבקים אחרים. לא כדי להתרחק מדבריו של זחאלקה כתבתי על אמריקה, אלא כדי להסביר מדוע דבריו מרשימים אותי כל כך, וזאת על אף שעם חלקם איני מסכים. וכאן אני רוצה לשוב אל ה"תודעה הכפולה" של דו-בויז, אל החוויה "להסתכל על עצמך דרך עיניהם של אחרים" ואל דבריו של זחאלקה, שאני מביא כאן בקיצורים משמעותיים:

"התרבות הישראלית בכלל – התרבות הפוליטית במיוחד – בנויה על בניין של שקרים. כמו בצל, שאתה מקלף ואתה חושב שאתה מגיע לגרעין של האמת – אין. אתה עוד מקלף ועוד מקלף, עוד שקר שבנוי על עוד שקר, בסוף אין כלום".

ועל המשפט הבא של זחאלקה אני רוצה להתעכב: "אם יש לי מטרה בחיים – זה לפוצץ את בלוני השקרים האלה". ואחרי כמה שניות: "ולא בפיגועי התאבדות". וזו בעיניי תמציתה של התודעה הכפולה שדו-בויז מדבר עליה, לראות את עצמך בעיניי אחרים. כי אני, ישראלי נאור שכמוני, כשמנהיג ציבור ערבי אומר את המילה "לפוצץ", מיד עולה בי, להרף עין קל, המחשבה על פיגועי התאבדות. וזה כשלעצמו מצב טרגי. אבל טרגי עוד יותר הוא זחאלקה, שאפילו בראשו-שלו המילה "לפוצץ" מעלה מיד את האסוציאציות שעולות אצל שומעיו היהודים. והרי ההקשר ברור כל-כך, הדימוי מובהק כל-כך – שמץ של אלימות אין בו! אבל זחאלקה קולט את דבריו דרך אוזניהם של אחרים.

קשה לי לכתוב ולהגיב על דבריו של מנהיג פלסטיני-ישראלי – בין היתר כי במציאות הישראלית כל דבר יישמע כרומנטיזציה או לחילופין כפטרנליזם, וזאת חרף העובדה שהוא נבחר ציבור ואילו אני אלמוני. אסיים לכן רק בעוד הערה אחת: בהקדמה שחיבר ל"מקוללי האדמה" מאת פרנץ פאנון נותן סארטר הנחיות קריאה שנראות לי מועילות מאוד – לטקסט הזה ובכלל. הוא כותב שהספר לא נכתב למען האדם הלבן באירופה, אלא לאוזניהם של העמים הכבושים בקולוניות. הוא חוזר ומזכיר זאת לקורא הצרפתי, לבל ינסה לנכס לעצמו גם את המחאה של קורבנותיו, לבל ידמה לו שהוא-הוא הנמען של הספר. לא כך הוא, אומר סארטר. לא בשבילנו ולא לאוזנינו נכתב הספר הזה. ובכל זאת, הוא דוחק בקורא הצרפתי, גם אם לא אלינו מופנים הדברים האלה, עלינו להקשיב להם.

מה אחרי ברלין?

בקיץ האחרון סערו הבלוגים על תופעת הישראלים שאוהבים את ברלין – גם אני לקחתי בכך חלק. אבל טרנדים באים וטרנדים הולכים, וברלין היא הטרנד של אתמול.

כי מה עומד בבסיסו של כל טרנד כזה? הרצון להתבדל, להיות מיוחדים ושונים ומגניבים. ואחרי כמה שנים שיושבי גילמן והר-הצופים – אם להשתמש באפיון כוללני מאוד – נהנו מבדידות מזהרת בברלין גילו אותה גם יתר הישראלים. ואחד השלטים הראשונים המקדמים את הבאים לשדה התעופה שנפלד הוא פרסומת בעברית לסיורים בעברית. וצ'רטרים וועדי עובדים טסים לברלין. ואפילו ב"ארץ נהדרת" כבר צוחקים על זה – מה שסופית הופך את ברלין ללא-מיוחדת ולא-מגניבה.

וכך עולה מאליה השאלה: מה יבוא במקום ברלין? מה יהיה המקום המגניב הבא שאליו ייסעו הישראלים כדי להיות קוסמופוליטיים?

שנגחאי.

זה לא קרוב כמו ברלין ולא נגיש כמו ברלין. וזה יתרון ברור – כי זה מה שישמור את שנגחאי מיוחדת ומגניבה למשך כמה שנים טובות – עד שהדור הבא של הקוסמופוליטיים ייאלץ לנדוד הלאה.

יש לה, לשנגחאי, עבר קולוניאלי עשיר. כמה קטעים של אזור הבונד על גדת הנהר מזכירים את ההדר המנדטורי שהיה פעם לרחוב יפו או המלך ג'ורג' בירושלים. ויש בית-קפה אחד מעוצב כמו טרקלין אירופי מן המאה התשע-עשרה ושמח על כל מבקר לבן שנכנס בשעריו. כתבים זרים יודעים לספר על סצינת גייז פורחת בשנגחאי. אווירת דקדנס שורה על הכל – על העבר הקולוניאלי וההווה הנוצץ והמצב הפוליטי שאיכשהו כמו נעצר במבואות שנגחאי ונותן לבתי הקפה והחנויות של המושבה הצרפתית להתקיים באל-זמן תמידי של עיצוב, אופנה וקניות.

גם ג'נטריפיקציה יש, כמו בברלין. אם כי בלי חוכמות של שימור וחידוש. פשוט מוחקים שכונות שלמות. אבל כמה מבנים ישנים במרכז התיירותי עודם נשמרים, עם עיטורים מקרטון ופגודות מפלסטיק. ואוכל סיני מעולה. ובפודונג, מעברו השני של הנהר, קמים בניינים בסגנון עתידני שמנהטן נראית לידם כמו פתח-תקווה.

כדאי להתעכב על אחד מהם – זה המפורסם עם הכדור הגדול באמצע.

געגועים לברלין?

געגועים לברלין?

עבור אלה שיתגעגעו אל הימים היפים של שישי בערב באלכסנדרפלאץ, כשבאירו היה חור והבראטוורסט היה בראטוורסט, עבור כל אלה הבניין הזה של שנגחאי יוכל להיות מין נחמה מלנכולית.

כי בלי קצת מלנכוליה אי-אפשר – הרי לא הדוניזם אנחנו מחפשים. גם זה חלק מן הקסם של ברלין: התרבות, הזיכרונות מבית סבתא, הסוף הנורא – אבל הכל באופן אסתטי, מלוטש. כמו המוזיאון היהודי שהוא סמלי כל-כך, ומוקפד כל-כך, ומודרני כל-כך – מין גירסה ארכיטקטונית ל"רקוויאם גרמני". לכל זה לא יהיה עוד תחליף.

אם כי גם בשנגחאי היה הרי גטו – ואפילו לא הקטן שבהם. היו בתי-כנסת, הייתה אפילו קהילה יהודית ותיקה. אלה היו אמנם סוחרים שהגיעו עם הקולוניאליזם האירופי – לא משהו לנופף בו בימינו. ייתכן אפילו שבמסגרת הג'נטריפיקציה כבר נמחקו שרידי הגטו. כאמור – בשנגחאי אין חוכמות. אבל מחלקה ללימודי יהדות באחת האוניברסיטאות כבר יש. וכשטפטוף הישראלים יהפוך לשטף ייצאו ודאי פעמיים בשבוע סיורים מודרכים "בעקבות שנחאי היהודית". וכמה יוזמות מקומיות יתארגנו כדי לקבוע אי-אלו לוחיות זיכרון מול גורדי השחקים החדשים. במועדונים של המושבה הצרפתית ינגנו מוזיקת כליזמרים ובחנוכה יחלק מזכ"ל המפלגה סופגניות.

ימים יפים עוד נכונו.

על היפסטרים ותכניות בישול

רק השער נשאר ממה שהיה פעם בתי רוטשילד באיסט אנד של לונדון: קומפלקס של דירות וחצרות פנימיות שחיו בו כמה אלפי מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ומעבר לרחוב מוכר מזוודות יהודי אחד שיודע לספור בעברית עד חמש. בכנסייה היפה שעל קומרשייל סטריט עוד ניצבים לוחות זיכרון לחברים ב"אגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים". את בתי המלאכה הזערוריים והמזנונים הצפופים של המהגרים ממזרח אירופה תפסו מסעדות וחנויות של מהגרים מהודו, סין, פקיסטן ובנגלדש. ואז באו ההיפסטרים.

שם, באיסט אנד, ביום ראשון שמשי והומה אדם, באיחור אופנתי וטיפוסי למדי, שמעתי לראשונה את המושג הזה: היפסטרים. ומיד גם יכולתי לחזות במה המדובר: המכנסיים בשתי מידות קטנים מדי והסוודר בשתי מידות גדול מדי. כל היתר – נעליים ירוקות, משקפי ענק, שיער פרוע – הוא תוספות, וריאציות.

אבל לא על אופנה רציתי לכתוב כאן, וגם לא על מושג שבעוד שנה או שנתיים ודאי ייעלם ויוחלף במושג אחר שיתאר אותה תופעה בדיוק: מין תרבות-נגד של צעירים עירוניים עם כסף ופנאי. רציתי לכתוב על אוכל.

השתרכתי באותו יום ראשון שמשי והומה אדם לאורך סמטה ארוכה וציורית למדי. השתרכתי – כי הסמטה הוסבה לשוק אוכל ומאות דוכנים ואלפי אנשים יצאו אל הרחוב. עוד ועוד דוכנים, עוד ועוד חללים פוסט-תעשייתיים ששולחנות נפרשו בהם, עוד ועוד סוגי תבשילים, תבלינים, ירקות ועלים. וכשנתקלתי בדוכן שהציע המבורגרים מבשר קנגורו חשבתי לעצמי שהתופעה הזו אומרת דרשני.

אוכל ובישול מעולם לא היו רק צורך קיומי. הם היו מאז ומתמיד גם דרך להציג שפע ועושר. התנזרות מאוכל הייתה מאז ומתמיד דרך להביע רגשות עזים, חרטה עמוקה או מחאה נמרצת. ובשביל רבים אוכל ובישול הם תחביב, דרך נעימה לבלות עם חברים ומשפחה, לאחל מזל טוב, לבקש סליחה. בכך אין שום דבר תמוה.

העניין הוא שאוכל ובישול הפכו מתחביב למשהו גדול יותר. ג'יימי אוליבר הפך לגיבור תרבות וכמעט לסמל מין בזכות תכנית הבישול שלו. וכשגיל חובב או גידי גוב "עושים שוק" או "הולכים לאכול" מדובר הרי ביותר מקניות ליום שישי. שוקי האוכל אופנתיים ותוססים לא פחות משוקי מעצבים ושוקי פשפשים. בשוק מחנה יהודה בירושלים צצו לפתע לפני כמה שנים חוברות כרומו עם הכותרת "Go shooking" – התרסה עירונית ופתוחה נגד הקניונים הסגורים של הפרברים. התרסה אקולוגית, בריאה, נגד הסופרמרקטים והמוצרים הקפואים. בקיצור: התרסה של צעירים עירוניים עם כסף ופנאי, של מי שנפטרו מהטלוויזיה והמיקרוגל.

כפולות אמצע בעיתונים מוקדשות לפרסומות לתנורי אפייה חזקים, תנור ענק הוא סמל סטטוס לא פחות ממסך ענק. ויותר מזה: עמוד השער של קטלוג "איקיאה" מציג, מכל החללים של בית אופייני, דווקא את המטבח. קשה לחשוב על חברה מסחרית שיש לה השפעה גדולה יותר מ"איקיאה" על אופנות והרגלים במרחב האינטימי ביותר – הבית. המטבח מחליף לאטו את חדר המגורים בתור החלל המרכזי של הבית, זה המחולל מוסדות חברתיים כמו "משפחה".

כמובן, זו אינה רק התרסה. בשוק, או לחילופין במכולת הרוסית או במסעדה האתיופית, אפשר לחוש בקסם המזרח, להתחכך חיכוך מחויך וחתום בזמן עם המהגרים; אפשר לעורר זיכרונות מן הטיול האחרון למונגוליה. ומעל הכל, אפשר פשוט לצרוך. וכי מה אפשר עוד למכור ומה עוד לקנות אחרי טלפונים חכמים, ספרים אלקטרוניים וטיולים עד לפינות המרוחקות ביותר של העולם? איפה אפשר עוד להציג את השפע, לממש אותו? זה הרי מה שמאפיין את מעמד הביניים: השפע, להבדיל מההון. זה הרצון לאו דווקא לצבור עוד ועוד כסף, אלא לממש את הכסף באופן קבוע.

הם נולדו אל תוך מערכות של חינוך ורווחה כלכלית שיצרו עבורם המדינה (במערב אירופה) או תכניות החיסכון של ההורים (בישראל). הם נולדו אל תוך עולם יציב שנראה מובן מאליו ומובטח לתמיד. שאלות כמו חינוך, בריאות ופנסיה איבדו מדחיפותן, הן נדמות כאילו נפתרו לתמיד. וכך נוחתים בסופי שבוע צעירי חברת השפע בין דוכני אוכל ושווקים בשכונות מהגרים, קרוב לבית, מעוטרים בנגיעות של תודעה אקולוגית וסחר הוגן.

דרך הקארי: מחשבות על הגירה

הרושם הראשון מדרך הקארי במנצ'סטר – קטע רחוב בארוך של כקילומטר המשתרך מדרום לאוניברסיטה לכיוון פאתי העיר – הוא דיסאוריינטציה מוחלטת. מערבולת של אורות ניאון, שלטים, דוכני ירקות, תלבושות ססגוניות וריח של בשר צלוי. כך נראה אם כן האוריינטליזם בעידן נטול קולוניות: פיסניציה מריחות ומראות לא מוכרים, ממש ליד הבית. "דרך הקארי" (תרגום מעט חופשי, באנגלית זה נקרא The Curry Mile) הוא שם כמעט רשמי. משתמשים בו כדי לתת הוראות הגעה, משתמשים בו במדריך התיירים, משתמשים בו בשיחת יום-יום. אין בו כל מטען שלילי או גזעני, לפחות לא במתכוון.

מעט פטרנליזם הרי בכל זאת יש בשם הזה. כי לא רק מסעדות הודיות יושבות ברחוב, אלא גם בתי קפה, מקומות לעשן בהם נרגילה, מסעדות של אוכל ערבי או מזרח תיכוני, אוכל תאילנדי, ירקנים. ובין לבין יש גם חנויות ממתקים וחנויות תכשיטים, שבמבט ראשון ובלתי מנוסה חלונות הראווה שלהן נראים דומים להפליא. שלא לדבר על המושג "קארי" עצמו, שהוא מין שם גנרי מאונגלז למיני רטבים ותערובות תבלינים.

זו אם כן "חברת המהגרים", כך נראה הרחוב הראשי שלה. "חברת המהגרים" נתפשת בעיני אדם לבן מן היישוב כישות לא מוגדרת, לא ברורה, לא מוכרת. "הם" אוכלים אוכל אחר, "להם" יש מנהגים אחרים, "הם" לובשים בגדים אחרים. וגם ההיכרות שהאוכלוסיה הלבנה מפתחת בהיסוס-מה עם המאכלים החדשים שמגיעים מזה כארבעים שנה מעבר לים די מוגבלת.

כך מצאתי את עצמי בוחן בדקדוק את שלטי הניאון בדרך הקארי. בהיותי זר מוחלט וחסר כל היכרות עם הקהילות השונות, שלטי הניאון הם דרך טובה ללמוד משהו על היחסים החברתיים בעיר. כך לדוגמא השלט: "Halal Thai Cuisine". מסעדה המצהירה באנגלית שהיא מגישה אוכל תאילנדי כשר על פי חוקי האסלאם – אל מי היא פונה? לא אל אנגלים לבנים – הם אינם מוסלמים. גם לא אל מהגרים תאילנדים – כמעט שאין כאלה, ואם היו, סביר להניח שמתי-מעט מהם היו מוסלמים, וגם אז היה נוח יותר לפנות אליהם בתאילנדית. לא, היא פונה אל מוסלמים מארצות שונות – ערבים, טורקים, פקיסטנים, פרסים, אפגנים, ניגרים – ששפת התקשורת היחידה ביניהם היא אנגלית, כמו גם אולי אל מי שאינם מוסלמים. כל אלה ביחד מרכיבים את קהל הלקוחות הפוטנציאלי, וטרנדים של אוכל שאינו "מסורתי" ואינו "אנגלי" מהווים את מוקד המשיכה.

המושג "מהגרים" כשהוא מופיע בתקשורת מרמז על חלוקה דיכוטומית: הלבנים מזה והמהגרים מזה, כשהמהגרים הם קבוצה מוגדרת. אבל עיר שבה מסעדה מצהירה באנגלית היא מגישה אוכל תאילנדי למוסלמים היא מקום שהמהגרים בו יוצרים בינם לבין עצמם תרבות חדשה. הדבר האחרון שאפשר לומר על חברה כזו הוא שהמהגרים מסרבים "להיטמע", "להשתנות" או "ללמוד את שפת המקום". אפשר לכל היותר לטעון שהם מסרבים לאמץ להם פודינג יורקשייר שמנוני ולחם לבן במרקם של צמר-גפן.

שתי הערות: על גזענות ועל פרס נובל לשלום

התגובות למכתב הרבנים האוסר להשכיר דירות לערבים – פרס, יד-ושם, הרב אלישיב ואפילו נתניהו יצאו בביקורת חריפה – מלמדות שהימין למד היטב איך להוביל מדיניות גזענית. הימין למד לא להשתמש בניסוחים ברורים מדי. כי ניסוחים כאלה דוקרים את העין ומקוממים את הלב ומזכירים לכל אדם באשר הוא יהודי מה התחולל כאן, במקום ההוא ממש, לפני ששים שנה.

בשביל זה יש ועדות קבלה בישובים קהילתיים. בשביל זה יש את "אדמות הלאום" וקופת קק"ל. בשביל זה יש שנאה וגזענות עטופות ברטוריקה של "ביטחון" ושל "שוני תרבותי". ונגד הפרקטיקות הללו לא ביבי, לא אלישיב, לא פרס ולא יד-ושם פצו את פיהם. הימין למד שכהנא טעה רק בסגנון.

צפיתי בריאיון עם איש "השומר החדש" – מיליציה המתרפקת על ימי הקרבין והשברייה ורוצה להגן על רוכשם של חקלאים יהודים. איזה לב לא יימס מול בחור חסון שכזה, בחיתוך דיבור צה"לי שאין לטעות בו, עם "הקפצות" ו"חפ"קים". הוא סיפר על מתנדבים שעזרו למשפחות בזמן השריפה בכרמל, שניסו לעצור מציתים. אף לא פעם אחת הגה הבחור את המילה "ערבים", הוא דיבר רק על "טרור אקולוגי". כך, בשפה ירקרקה ונקייה, עושים גזענות. כבר אין צורך להגיד "ערבים" – כולם יודעים מיהו האויב ולמי לא להשכיר דירות.

***

הרבה בדיחות נעשו והרבה שאלות נשאלו – על מה ומדוע לכל הרוחות קיבל אובאמה את פרס נובל לשלום בשנה שעברה? השנה אף אחד לא צוחק. חתן הפרס ליו שיבאו, פעיל למען דמוקרטיזציה בסין, נידון לשבת בכלא עוד אחת עשרה שנים.

השנתיים האחרונות מייצגות בבהירות מגמה ארוכת שנים: זוכי פרס נובל ממדינות המערב הם על פי רוב אנשי הממסד. אלה שבאים מן המדינות המתפתחות, לעומת זאת, הם לרוב מתנגדי משטר. יש יוצאי דופן: מרטין לותר קינג ואנואר סאדאת, לדוגמא. אבל על החלוקה בקווים כללים נדמה לי שקשה לערער.

יש כמובן סיבה טובה מדוע אופוזיציונרים ממדינות המערב לרוב אינם מקבלים פרס נובל: הם לרוב אינם מושלכים לכלא. יש להם מרחב פעולה גדול הרבה יותר מזה של מתנגדי משטר ממדינות לא-דמוקרטיות. המצב שונה כשמדובר במנהיגים. לא חסרים פוליטיקאים במדינות מתפתחות, לא-דמוקרטיות, שניסו לחולל רפורמה בארצם: סלבדור איינדה בצ'ילה, דנג סיאו-פינג בסין, אלכסנדר דובצ'ק בצ'כוסלובקיה. כמובן – איש מהם לא שאף להנהיג בארצו דמוקרטיה ליברלית על פי הדגם המערבי. וזה בדיוק העניין: פרס נובל לשלום מייצג תפיסה מערבית צרה בשאלה מה הן זכויות אדם ומה הוא שלום: צדקה (האם תרזה) – כן; יוזמה פרטית (מוחמד יונוס) – כן; תביעה ליברלית לשוויון (מרתין לותר קינג) – כן. ומה באשר לרפורמה אגררית? לעצמאות כלכלית מידי המעצמות הקולוניאליות לשעבר? אלה נשארות מחוץ לגדר.

לחזור אחרי השריפה

כשהייתי בתיכון נהגתי לנסוע מדי פעם בחופשות לעין הוד. לחבר טוב שלי היה בית נופש בכפר. כשמסביב החלו חברים לקבל רשיון נהיגה נסענו פעם, חבורה של חמישה או שישה, לסוף שבוע שכולו רוגע, עצמאות וריבים מטופשים בבית האבן הערבי היפה. איני יודע מה עלה כעת בגורלו של הבית. לא רק בגללו הציפו דמעות את עיניי למראה התמונות מהר הכרמל.

סופרים והוגים נוהגים להשתעשע במחשבה שמתוך ההרס שמותירה רעידת-אדמה או שריפה עשוי לצמוח משהו טוב, שאסון טבע עשוי לטלטל את החברה, לתת את ההזדמנות לשבור מחיצות, לתקן עוולות, למשוך את האחווה האנושית המתגלה ברגעים הראשונים שלאחר האסון גם אל מאמצי השיקום שאחר כך. באמת, יש בכך משהו מפתה. אני חושב לדוגמא, מה יקרה אם לאחר השריפה יחזרו תושבי עין-חוד לבתים שלהם, הבתים הערבים היפים בכפר האומנים שמעבר לכביש. אולי יעבירו במשאיות וטנדרים את רכושם מן הכפר ששנים נלחם על חשמל ומים אל הבתים שגורשו מהם לפני ששים שנה. אולי ינסו הקשישים להיזכר לאיזו משפחה היה שייך איזה בית. אולי ליד מוזיאון ינקו דאדא היפה יוקם מוזיאון שיתעד ששים שנות נישול.

כאמור, מפתה להיאחז בשביב נחמה שכזה בתוך העצב על החורבן והאובדן: שמתוך הסבל וההרס יצמח עתיד טוב יותר, שמאמצי השיקום לא ישיבו על כנם מבנים חברתיים של דיכוי אלא יהיו תחילתו של תיקון החברה.

אני חושב על טיול ג'יפים לכרמל ולגלבוע, בחנוכה לפני אי-אלו שנים. זיכרון אחד נשאר לי מאז: אנחנו, משפחה יהודית מירושלים, יושבים בביתה של משפחה דרוזית מדליית אל-כרמל, אוכלים לבנה ומתנסים בעישון נרגילה. ראיתי לפני שעזבנו את מארגן הטיול מושיט כמה שטרות לאחד מבני המשפחה – העניין כולו היה ודאי לשביעות רצון כל הצדדים. זהו הרי הדו-קיום המפורסם השורר בצפון: יהודים מנגבים חומוס של ערבים או לבנה של דרוזים.

אני חושב על הסיפור "רעידת אדמה בצ'ילה" מאת היינריך פון-קלייסט, סיפור שנפתח ברעידת אדמה המחריבה את כל העיר וגורמת מוות, רעב ומחסור, סיפור שממשיך בגילויי אחווה אנושית, כשהבדלי מעמדות נמחקים באחת ובני-אנוש חולקים מים, מזון ומחסה במין קיום בראשיתי מחלומותיו הורודים ביותר של רוסו, סיפור שנגמר בכומר המצביע על איש ואישה שבחטאם – הם העזו לקיים יחסי מין – עוררו את זעם האל והמיטו על העיר את האסון, ומיד אחר כך שבות ומתפרצות כל השנאות, החלוקות המלאכותיות – שבים ומתייצבים הכוח והדיכוי.

אני חושב על המיתוס הגזעני ההולך ונוצר לנגד עינינו – תמונת מראה מדויקת לאגדות על היהודים מרעילי הבארות באירופה: מיתוס הערבים מציתי השריפות. הערבים הערמומיים, שוחרי רוע והרס.

כל חברה צריכה שעיר לעזאזל, וביתר שאת היא צריכה אותו בעת משבר, כשכל חולשותיה נגלות באחת. תיקון חברתי הוא עניין קשה. הוא מצריך כנות ובגרות כדי להכיר בחוליים ובאי-צדק. הוא מצריך נכונות לשנות אורחות חשיבה. הוא מצריך בחינה עצמית של הפגמים שהובילו לאסון, ושאילו היו מתוקנים מבעוד מועד חיי אדם היו ניצלים. זה תהליך קשה וכואב. יעיל ומספק הרבה יותר לקבוע, או לפחות לרמוז בשיחות סלון, שבלי הערבים השריפה לא הייתה פורצת.